תודתנו לספרות

                              תודתנו לספרות

 

אני מודע לבעייתיות שבמאמרי זה. אני אף ער לביקורת שהוא מזמין ואולי מוטב היה שלא אפרסמו כלל. עם זאת, מה טעם בכתיבתי אם לא יושרת הלב-מוח ואיתגור המוסכם?!

 

גדלתי על ברכי האֶתוס המודרניסטי המפריד את האמנות מהסִפרות. "ליטראטורה", זכור לי היטב, הייתה מילת גנאי בחוגי ההפשטה הישראלית, ועדיין מרבית ה"גולשים" על גלי האמנות הניו-יורקית בשנות ה- 70 הניפו את דגלו של קלמנט גרינברג, שדחה את הספרותי מהאמנותי (אוטונומי-צורני). על האתוס הזה עדיין יחתמו לכם גם רבים בזמננו ובמקומנו. וכן, גם כשהתרצתה האמנות העכשווית לבשורות הפוסט-מודרנה והעניקה ריהביליטציה לספרותי, כמעט שלא חרגה זו ממתן הכשר לתוכן ה"סיפורי", מה שאוהבים לקרוא אצלנו ה"נראטיב". בתחום הציור, בלטו אצלנו בחריגותן מיכל נאמן ותמר גטר, שתיהן (בין השאר) בוגרות החוג לספרות כללית באוניברסיטת תל אביב, שתיים שלא חדלו, מאז מחצית שנות ה- 70, לאתגר את חווייתנו החזותית בהקשרים ספרותיים היסטוריים. בתחום הפיסול, הצטיין יגאל תומרקין בפרספקטיבות הספרותיות של פסליו ("הוא הלך בשדות", "פילוקטטס", היינריך פון-קלייסט, גיתה, פאול צלאן, היינריך מילר, ועוד ועוד).

ואכן, לזאת אני מתכוון:  אני מתכוון להליכה אמנותית במשעולה של ספרות גדולה. אני מתכוון לשפע הגדול שמשפיעה יצירה ספרותית דגולה על מעשה האמנות ואשר מעניקה למעשה האמנות עומק שאין שני לו.

 

אני משקיף על 474 המאמרים המאוחסנים עד כה ב"מחסן" הנוכחי ואני שואל את עצמי: מתי חשתי התעלות מול יצירות אמנות ישראליות? והנה, אני נוכח, שכמעט ללא יוצא מן הכלל, היה זה כאשר שידכה עצמה היצירה (בתיווכו של האמן או בתיווכי שלי) למופת ספרותי. אני חושב על עבודת וידיאו של אורי ניר המשודכת לסיפור של א.א.פו; על עבודת וידיאו של רומי אחיטוב המשודכת ל"סרטו האחרון של קרפ" לסמואל בקט; על עבודת מיצג ווידיאו של איה בן-רון המשודכת ל"מסע לקיתרה" של בודליר; על ציורים של אריה ארוך ששודכו ל"יוליסס" של ג'ויס; על יחסי "נמרוד" של דנציגר ו"יוסף ואחיו" של תומס מאן; אני אף חושב על תערוכה משמעותית (מעבר לכל הסתייגויותי) כמו "מובי דיק"; ועוד ועוד. על כל אלה פירטתי בין מאמרי "המחסן".

 

כבר עשרות שנים שאני מוקיר תודה לספרות על שפתחה בפנַי שערים נסתרים אל מרחבים תרבותיים חשובים שנעלמו מעינֵי היסטוריונים של האמנות הישראלית. שאלמלא השירה והדרמה החלוצית של הספרות המקומית, האם הייתי תר אחר "דמות החלוץ באמנות ישראל"? ואלמלא "דור תש"ח" של השירה-דרמה-ספרות הישראליים, האם הייתי יוצא לחפש אחר אמני מלחמת העצמאות? ואלמלא השירה האקספרסיוניסטית מתחילת שנות ה- 20 של אצ"ג ושלונסקי, כלום הייתי מתחקה אחר הפרק האקספרסיוניסטי המקביל של האמנות הארצישראלית (גם בגלגולה הקדם-ארצישראלי, וכוונתי לתערוכת "…והאמן איוב הוא!", בית ראובן, תל אביב, 1994)?

 

 זכורה לי היטב ההתרגשות שעלתה בי מול חיבורו של "נשר על הר הבית" (אקוורל) של זריצקי (1929) לבין שירו של אורי צבי גרינברג "באוזני ילד אספרה". זכורה לי ההתפעמות מול אפשרות זיווגם של ציורי ראובן רובין המוקדמים (ה"דתיים") לבין אי אלה משירי התוכחה הלאומיים של  ח.נ.ביאליק. זכורה לי שמחת גילוי הקשר האפשרי בין ציור הסוס הכחול של משה מוקדי מ- 1924 לבין "סוסתי" של מנדלי. זכורה לי התרוממות הנפש שבמסעי האמנותי-ישראלי בעקבות "מגש הכסף" של אלתרמן. וטרם כתבתי מילה על זיקת האמנות הישראלית והתנ"ך.

 

כן, אני יודע: ריח עבש של ניאו-קלאסיקה מעופשת עולה באפם של חלק מהקוראים. שמבחינתם, הסמכתה של האמנות הפלסטית לספרות כמו מעליבה את היוצרים החזותיים. שאין מה לעשות: השטות הנפוצה של "היצירה צריכה לדבר בעד עצמה" עודנה מהלכת קסם על רבים. ואני אומר לנעלבים הללו: אומנם, כן: אני בהחלט מבקש את ניחוח הניאו-קלאסיקה: בהחלט, המכמנים הרומיים-קלאסיים של אובידיוס וכו' שממתינים לצופים בציורים של ניקולא פוסן. בהחלט, האוצרות הספרותיים-רומיים של בוקאצ'יו, אובידיוס, פוליטיאן ולוקיאנוס בעומק הציורים של בוטיצ'לי. בהחלט, סיפורי "הברית החדשה" ששוכנים בשורש אינספור ציורים ופסלים אירופאיים שעוד קודם לג'וטו, דרך ליאונרדו ומיכלאנג'לו ועד אחרי רמברנדט. ובהחלט, גם שירי האהבה של וירגיליוס שממתינים לצופי ציורי התפוחים של סזאן (לפי פרשנותו של מאיר שאפירו מ- 1968). כן, יש בי געגועים לעושר התרבותי ההוא, לרוחב היריעה הידענית ההיא, לפגישה עם יצירה אמנותית בבחינת יציאה למסע רוחני מפותל. אני מקנא.

 

עד מתי שרדה הברית ההרואית הזו בין האמנות לבין הספרות הגדולה? עד לפרֵה-רפאליטים  ולסימבוליסטים של שלהי המאה ה- 19. אמנם, כבר האימפרסיוניזם של שנות ה- 80-70 מהמאה ה- 19 פנה מצללי הספרייה אל אור השמש הקורן בגן, בשדה, על החוף וכו'; ברם,  עדיין במחצית המאה ה- 19, פרֵה-רפאליטים כוויליאם הולמן הָאנט, גבריאל רוזֶטי, ג'והן אֵבֶרט מילֶה וחבריהם ציירו בעיקר בעקבות מחזות שייקספיר וסיפורי "הברית החדשה", אך גם בעקבות שירי ג'והן קיטס, סיפורי בוקאצ'יו, וכו'. מאוחר יותר, לקראת 1900, פנו סימבוליסטים דוגמת גוסטב מורו, אודיון רֶדון ואחרים למיתוס של אורפיאוס, ל"קומדיה האלוהית" של דאנטה, ל"שלומית" של אוסקר וויילד, ל"העורב" של א.א.פו ועוד.

 

אלא, כאמור, המסורת המודרניסטית ניצחה. זו מסורת הריאליזם והאימפרסיוניזם, שפילסו את הדרך לנתיבי האוונגרד וה"טוהר" הרֶטינאלי, כאשר כל נתיב "בדרכו שלו" ניער חוצנו מהספרות. אפילו אנטי-רֶטינאלי קיצוני כמרסל דושאן, אפילו הוא לא נדרש לספרות הגדולה (הגם שנקט בטקסט). וכך, האיזמים האוונגרדיים למיניהם, גם כשאישרו את ה"נראטיב" באמנות החזותית (דוגמת הסוריאליזם), כמעט שלא נזקקו לסופרים. אלא, שאז, כבר התנהלה המתקפה ההגותית האנטי-ספרותית, הפורמאליסטית, במלוא עוזה. ומעניין, זו באה דווקא מתוך החוג הספרותי הקרוי "חוג בלומסברי", אותה קבוצה של סופרים, אמנים ומבקרים שפעלה בלב לונדון ובמרכזה וירג'יניה וולף. כאן בלטו קלייב בל ורוג'ר פריי. הראשון קבע בספרו רב-ההשפעה מ- 1914, "אמנות", ש"תוכן ייצוגי אינו רלוונטי לאמנות". השני, בספרו "חזות ועיצוב" מ- 1920, תיאר את הצופה ביצירת האמנות:

"אנו יכולים להניח, שהוא כה שקוע ביחסים צורניים טהורים עד כי הוא אדיש להיבט הייצוגי של העיצוב."[1]

ואילו בספרו "טרנספורמציות" מ- 1926 הבחין בין הכוח החושי המענג של צורות וצבעים לבין הספרות, אשר בה "אין כל תענוג חושי ישיר". [2]

 

לונדון הובילה את המתקפה. עוד קודם ל"בלומסברים", בחר הצייר האמריקאי היושב בלונדון, ג'יימס (אבוט מקניל) וויסלר לקרוא לציוריו האימפרסיוניסטיים בשמות פורמאליסטיים טהורים (כגון, "מערך באפור: דיוקן הצייר", 1872), והצהיר: "אל תתבוננו מבעד לציור. התבוננו בציור!". לאחר מכן, בפאריז של 1934, כתב אנרי פוסיון את הספר "חיי הצורות"; (במוסקבה נקטו במונח "פורמאליזם" באפיקים אחרים); ואילו בניו-יורק של שנות ה- 50-40 כבר היה זה גרינברג שסיכם ב- 1960:

"על כל אמנות לקבוע, באמצעות אופני הפעולה המיוחדים לה, את האפקטים האופייניים והאקסקלוסיביים שלה. […] תחום המיומנות הייחודי וההולם של כל אמנות תואם את שייחודי לטבע המדיום שלה. […] לפיכך, כל אמנות הופכת 'טהורה', וב"טהרתה' תמצא את הביטחון באיכות של תקָניה כמו גם את עצמאותה."[3]

 

מרוב תשוקה להיטהר מהספרותיות, האמנות המודרנית לא שמה לב לעובדה שהיא מנכסת ערכים מוזיקליים.[4] אבל, זוהי כבר סוגיה אחרת. בכל אופן, כך סולקה הספרות מהאמנות המודרנית. קודם כל, במערב, ולאחר מכן בישראל. וכך קרה, שלא תמצאו אצלנו יצירה אמנותית חזותית אחת שמקיימת דיאלוג רציני ועמוק עם ענק ספרותי כמו ש"י עגנון. ואיני מתייחס לתגובה אילוסטראטיבית נוסח הכלבים שרשם והדפיס אביגדור אריכא בחיתוכי העץ שלו  מ- 1953 לפי "כלב חוצות" ("תמול שלשום") של עגנון; או לרישומים אילוסטראטיביים של יוסף בודקו ב- 1919 ל"והיה העקוב למישור"; ואף לא לרישומיו האילוסטראטיביים של יוסל ברגנר ב- 1981 ל"מזל דגים".

 

לפני כשנתיים יצאתי לבקש אחר מפגשיה של האמנות הישראלית לדורותיה עם הספרות הישראלית לדורותיה. הרבה ממצאים העליתי ברשתי, אך רק בנדיר מצאתי יוצר או יצירה שהעלו את המופת הספרותי כמִפרָש, נָפחו בו מרוחם והפליגו בעזרתו לדרכם האישית. אולי אברהם אופק עשה זאת ב- 1989 עם איילת השחר של נתן אלתרמן ב"שירי מכות מצרים". אולי משה גרשוני עשה זאת ב- 1987 עם 13 תחריטיו לשירי ביאליק. אולי יעקב דורצ'ין עשה זאת ב- 1989 וב- 2004 עם שירו של מאיר ויזלטיר, "מוצא אל הים". אולי יוסל ברגנר שב ועשה זאת מאז 1958 בציוריו שבעקבות "סוס העץ מיכאל" של נתן זך. אולי מיכאל סגן-כהן עשה זאת עם התנ"ך. לא הרבה יותר (ותודגש גם המילה "אולי"). ואתם שמים לב: לכל היותר, תגובת צייר או פסל לשיר כלשהו. לא, אמני ישראל לא ניסו להתייצב מול ולצד ועם יצירת פרוזה מרכזית כלשהי מתולדות הספרות הישראלית: לא מול "אורח נטה ללון" של עגנון (אריה ארוך נגע, חלקית ובעקיפין, ברומן זה[5]), לא מול "ימי צקלג" של ס.יזהר, לא מול הרומנים הגדולים של עמוס עוז,א.ב.יהושע, דוד גרוסמן וכו'. תערוכת תגובותיהם של אמני ישראל ליצירות חנוך לוין, שהוצגה במוזיאון חיפה ב- 2004 ("מחווה לחנוך לוין"), הייתה שטחית ומאכזבת. אנקדוטית.

 

וההידרשות השכיחה למדי לתנ"ך בתולדות האמנות הישראלית? הן לא נתיימר לפתור את הסוגיה הזו במספר שורות. ובכל זאת, דבר אחד ברור: מאז ציורי התנ"ך של אַבּל פָן ו"בצלאלים" נוספים ועד לציור העכשווי בישראל, ספק רב אם הציעה לנו האמנות הישראלית יותר מאילוסטרציות תנ"כיות, ולחילופין, כשכבר התייצבה חמושה בתחכום, השכלה, דמיון ומעורבות אוטוביוגרפית – היא שבה וכשלה ברמת כושר הביצוע האמנותי (רשימת השמות שמורה במערכת). כי, על פי רוב, מדובר באתגר הייצוג הפיגורטיבי, ובתחום זה, מרבית האקדמיות שלנו רחוקות מלהצטיין.

 

אמנינו הצעירים חונכו חינוך פוסט-מודרניסטי, לפיו ראוי להם לדובב ביצירותיהם יצירות אמנות רנסנסיות או בארוקיות וכו'. האפשרות המשמחת לינוק מהספרות הקלאסית היוונית של הומרוס, אייסכילוס וכו', או מיצירות הספרות הגדולות המאוחרות יותר – של דנטה, שייקספיר, גיתה וכיו"ב – כמעט שלא הותירה חותמה באמנות הישראלית (מעט בציוריו של יונתן הירשפלד). אני סבור שכולנו מפסידים – האמנים והצופים. אישית, איני חדל להיכנס ולצאת מספריות – בין כאוצר ("ארכיון הספרייה הלאומית", הביאנאלה בוונציה, 1995), בין כהיסטוריון ("בספרייתו של אריה ארוך", 1998) ובין כפרשן של יצירות אמנות ישראליות. בהתאם, אני מייחל לאמן העמוק, המשכיל והכריזמטי שיזמין אותי ביצירתו למסע אמנותי-ספרותי. הייתכן שהאמנות הפלסטית המודרנית, כיון שהשילה מעליה כל זיקה ספרותית ר"ל, רוששה עצמה ודנה עצמה לעוצמה מדולדלת? כמובן, שלא בהכרח: שהלא, אני יודע להתפעל מציורי וורמר, רמברנדט ומורנדי גם ללא גיבוי ספרותי כלשהו! "משמר הלילה" של רמברנדט, אם לתת דוגמא אחת, חף מכל תמיכה ספרותית. ובכן? טוב, התשובה ברורה, לא? אם אתה אמן בשיעור קומתם של וורמר-רמברנדט-מורנדי וכו', אפשר שאתה פטור מהסעד הספרותי. אך, אם אינך כזה (אלא, שלא נמצא אמן אחד שיודה בזאת), הספרות תעשה לך טוב, הגם שהיא לא תחפה על שום חולשה אמנותית שלך.

 

ובאשר לעיקרון "האמנות הטהורה": מאה שנים ויותר לאחר תחילת ה"טיהור" של האמנות החזותית מ"סרחי העודף" הספרותיים, נדמה לי שברור בעליל, שכל דיבור על "טוהר" בהקשר לפעולה או מבע אנושיים הוא דיבור סרק, ואולי גם ביטוי של אלימות. פעולה ו/או מבע אנושיים הם תמיד מורכבים, מסובכים ועתירי סתירות, גם כשאינם נראים כך.

 

                                *

אני שומע, שנעמי אביב שוקדת בימים אלה על אצירת תערוכה קבוצתית בנושא המיתוסים של מדוזה ונרקיס. אני כבר מתרגש.

 

 

 


[1] Roger Frye, "The Form-Content Distinction", Problems in Aesthetics, ed. M.Weitz, The Macmillan Company, London, 1970, p. 202.  

[2] Roger Frye, "Art as Form", Aesthetics, ed. J.Hospers, The Free Press, New-York, 1969, p. 100.

[3] Clement Greenberg, "Modernist Painting", Art in Theory 1900-2000, ed. Ch.Harrison & P.Wood, Blackwell Publishing, Malden, Mass., 1993-2000, pp. 774-775.  

[4] גדעון עפרת, "האמנויות – כולן ביחד או כל אחת לחוד", "המדיום האמנותי", סתוית, תל אביב, 1985, עמ' 12-5.

[5] גדעון עפרת, "בספרייתו של אריה ארוך", בבל, תל אביב, 1998, עמ' 238-236.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: