פרא-אדם

                                   פרא-אדם

 

לאורך אינספור מסעותינו ל"נמרוד" של יצחק דנציגר (1939) החמצנו את "יוסף ואחיו" של תומס מאן (הכרך הראשון פורסם ב- 1930, הכרכים השני והשלישי ראו אור עד 1936, הרביעי פורסם ב- 1943. בדברי להלן אני מתייחס לכרך הראשון, שאותו יכול היה דנציגר לקרוא בשפת המקור. ותוזכר שהייתו בברלין בין 1930-1929). והלא כבר פתיחתו הנשגבת של רומן-העל הזה עוטפת אותנו ברוח הבראשית ה"כנענית", קרי – המצרית-מסופוטמית, שמנשבת גם מהפסל המיתולוגי. שלצד הצלילה הספרותית המפעימה אל מעמקי "הראשית של היסוד האנושי" ואל "תחתיות עולמו של העבר", מיקם מאן את יוסף בסביבה תרבותית כנענית ("כאשר בני האמורי בבית-שאן, באיילון, בתענך, באורשלם, עבדו לעשתורת…"[1]) ובגנאולוגיה בבלית ("יוסף בזמנו, כאשר בבבל ישב איש מבני כֻּשו: כּו-רי-גל-זו, אדוני ארבע הרוחות, מלך שומֵיר ואכד, החביב על בֵל-מרודָך..."[2]), וכל זאת תוך חיבורו של יוסף אל אור-כשדים של אברהם ושל… נמרוד, מלך שנער.

 

כי, לפי המסכת הבדיונית שארג תומס מאן, אברהם עזב את אור-כשדים הבבלית כאקט של התמרדות ומרי נגד מפעלי הבנייה של נמרוד, בונה המגדל. אכן, נדודיו של אברהם מערבה שורשם בסירוב למקדשים הנישאים למרום שבנה נמרוד, השליט הכול-יכול ("אותות פורצים-לשמים המעידים על עוצמתו המקובצת של המלך-הנמרוד…"[3]). נמרוד, כך מאן, הוא אפוא שורש-השורשים ל"לֵך-לךָ" של אברהם:

"…שכאילו האדיר בשליטי-ארץ, אשר את אבני גבולותיו החקוקות דמויות-אפודת-המזלות הניח איש-אוּר זה מאחוריו, – היה אולי באמת נמרוד, המלך הראשון על פני הארץ, מולידו של בֵל בשנער…"[4]

 

יוסף של כנען (הפרובינציה המצרית) נטוע, אם כן, בעבר תרבותי בבלי. כלום תיתכן "כנעניות" (במשמעותה ה"רָטושית") גדולה מזה?! ויצחק דנציגר ה"ייקה", היעלה על הדעת שלא קרא ב"יוסף ואחיו" של מאן ונשאב אל שגב הקדומים המזרח-תיכוני ואל… נמרוד? כן, נכון, נמרוד של דנציגר היה הצייד, "גיבור צייד לפני ה'"; ברם, כבר ידעו חוקרי דנציגר לחבר את שמו גם למושג המרד, המקשרנו באחת למרידתו של נמרוד מלך שנער נגד הקב"ה, אם לא למרידתו של אברהם בנמרוד.

 

אלא, שלא בזה תמה הידרשותנו ל"יוסף ואחיו". שכאן נאתר גם את הפרוטוטיפ של הצייד הפראי, שאותו נבקש להלן להציג כאביו-מולידו של הפסל "נמרוד". אני מתכוון לאופן בו עיצב תומס מאן את הצייד המקראי האחר, עֵשָו, דודו של יוסף:

"…אותו בן-טבע חדל מחשבה ונטול-ערך, המיטלטל בין התפרצויות של בכי ובין קלות-דעת בהמית כבימים הראשונים […]. כלי-שרקוקית על פיו, קשת-הירי על גבו, עור-עיזים ממורט על מותניו, ובלי שום כסות אחרת, כי גם לא היה זקוק לבגד, הואיל ושעיר היה כל-כך, […] מרקד היה, עם אוזניו המחודדות ועם חוטמו השרוע על שפתו העליונה."[5]

 

שלא כיעקב, שהִפנים להילוכיו את ה הציביליזציה הבבלית הגבוהה, "עֵשָו דיבר בניבם הגס של אנשי שעיר, […] תערובת מיסודם של מדבריות-סיני ושדות מדיָן…"[6]. עֵשָו, בקיצור, הוא חיית טבע ("שעיר-העיזים", בלשונו של מאן) מטומטמת, היפוכו של יעקב המתוחכם ואיש-התרבות.

 

מה בין עשו זה לבין "נמרוד" של יצחק דנציגר?

 

                                     *

 

הנה, שוב אני שב אל "נמרוד". כמו בעל כורחי, אנו חוזר בחבלי קסם אל זה שכבר קָצַה נפשי מהעיסוק בו. ולמרות שיודע אני היטב שאין הוא מיצירות הפיסול הגדולות שנוצרו מעולם (הַציבו את "נמרוד" מטר אחד מחוץ לגבולות הארץ, ובאחת תתפוגג הילתו) – בכל זאת, אני שב אליו. אין ביקור במוזיאון ישראל שלא אתקרב לבחון אותו פעם נוספת, שלא אתבונן בו מקרוב, אבלוש מכל עבר אחר שריטות נסתרות באבן החול הנובית, מייחל לאות. ולשווא. "נמרוד" צופן סודותיו, אינו מתמסר, סוד קסמו עלום.

 

והנה, עתה, שעות ספורות בטרם תימכר בתל אביב סקיצת דיו נדירה של ראש-"נמרוד" (האם אצליח לרכוש אותה?), אני נשאב פעם נוספת. וכי איך לא? שהרי המתווה הזאת חמקה מכל הקטלוגים, המאמרים והספרים שהציגו וחקרו את "נמרוד", מאז תערוכת 40 הרישומים של דנציגר, שהוצגה בפברואר 1970 בגלריה "מבט" בתל אביב. אפילו בתערוכת "יצחק דנציגר: רישומים ופרויקטים", שאצר מרדכי עומר ז"ל ב- 1981 בגלריה של אוניברסיטת חיפה – אפילו בה נפקד מקומו של הרישום הזה.

 

בעצם, אם להודות על האמת, הכרנו עד כה בעיקר מתווה אחד ל"נמרוד", אחד מתוך שני רישומי עיפרון מ- 1939 שנמצאו בעיזבונו של דנציגר (ושהוצגו בתערוכתו במוזיאון ישראל ב- 1981) – רישום בלתי חתום, שבתחתיתו רשומה המילה "נמרוד". מה שבולט יותר מכל ברישום הזה הוא הפראות הבהמית של הדמות, שהקשר החזותי בינה לבין הפסל הידוע מקרי בלבד. כי "נמרוד" של הרישום ניצב פסוק רגליים, נושא אשפת חצים, זרועותיו הארוכות מאד (כזרועות גורילה) כמו נכונות לפעולה ויוצרות קשת מעל גופו החסון, ראשו זעיר וקטום בחציו. שלוש הערות קטנות: א. אבר מינו של נמרוד מהרישום קטן אך רשום בזקפה (שלא כאבר המין בפסל, שהוא מעט גדול יותר ושמוט). ב. מעין קו-צל שמטיל גוף נמרוד שברישום יוצר הוא עצמו סקיצה חופשית של דיוקן נמרוד בצדודית. ג. שום ציפור-ציד אינה מקושרת לנמרוד של הרישום.

 

הפרימיטיביות של הדמות המיוצגת ברישום פוגשת בפרימיטיביזם של סגנון הרישום עד כי מעלה על הדעת זיקה לאקספרסיוניזם גרמני.[7] הדבר לא נעלם מעיני המתבוננים במתווה:

"ברישומיו דאז ניכרת נטייה לרגשנות (מתווה ההכנה ל'נמרוד'), שמקורה כנראה באסתטיקה האקספרסיוניסטית."[8]

אבל,

"עם זאת, היסודות השרבוטיים וההצבה הרשלנית של הדמות בקצה ריבוע הדף מעמידה את הדימוי הרשום במרוחק יותר ומחוץ להקשרו האקספרסיוניסטי."[9]

 

מה שברור הוא, שהסקיצה ממוזיאון ישראל מפגישה אותנו עם פרא-אדם גס-רוח, אלים ונעדר כל קסם אישי, פרא ניאנדרטאלי שגם אינו מסגיר שום זיקה למזרח התיכון: לא מצרים, לא סודן, לא כנען.

 

ועתה, המתווה החדש. לא ברור לי כיצד נעלם הרישום הזה מתודעתנו. שהלא נמכר בשנות ה- 80 במכירה פומבית שמטעם הגלריה של בית-ליוויק, תל אביב, ואף הודפס על שער הדף המתקפל של קטלוג המכירה. מסתבר, שכל השנים הללו, שָכַן לו הרישום הקטן באוסף פרטי, ועכשיו הוא שב ומגיח. הרישום הזה מרגש אותי כי הוא כבר סמוך ביותר לפסל הסופי, אף שמייצג רק את ראש נמרוד ואת ציפור-הצייד, הבז, שלכתפו.

 

ואף על פי כן, ההבדל בין המתווה לבין הפסל: הרישום ספונטאני, מהיר, קו המכחול של הדיו עבה, "גס", ועם זאת – לירי. המצריות הקדומה של הפסל הפרעוני (המלך חֶפרֶן, 2620 לפנ"הס), שמאד נוכחת ב"נמרוד" המפוסל, טרם נוכחת ברישום האקספרסיבי הזה. אך, עדיין, המסר המרכזי של נמרוד הקדם-"נמרודי" הזה הוא של פרימיטיביות חייתית. שלבד מחיבור המצח הקצרצר (המוח הקטן…) לאף בקו "ברוטאלי" בוטה ואף משובש-מעט (מעין תשובה פרימיטיביסטית לחיבור הקלאסי-יווני של המצח והאף), בולטת ברישום ההקבלה בין צדודית נמרוד לצדודית הבז (וראו את ההקבלה בין עין הצייד לעין הציפור). ניתן לומר, שהחייתיות שאפיינה את גוף נמרוד בסקיצה שמעיזבון-האמן, נוכחת עתה בעיצוב ראשו של נמרוד. לגוף-הגורילה ההוא נוסף עתה ראש-ציפור. אדם-חיה.

 

כבר למדנו בעבר על אודות בהמיותו של "נמרוד". היה זה, תחילה, ב- 1984, כאשר תיאר יגאל צלמונה את הדמות המפוסלת וציין:

"אופיו פרימיטיבי, חייתי, מיתי ומאיים."[10]

לאחר מכן, היה זה במאמרה של שרה ברייטברג ב"ידיעות אחרונות" (1.7.1988), "'אגריפס' נגד 'נמרוד'", בו תקפה את פסלו של דנציגר בבחינת ייצוג של בורות ובערות שבטית של דור תש"ח, שכה העלהו על נס. אבל, עכשיו, כשאני מתבונן בפסל ומשווה אותו למתוותיו, ברי לי שדנציגר עבר מרחק רב ומשמעותי בין המגושמות והחייתיות שבעיצוב הצייד המקראי ברישומי ההכנה לבין העיבוד הענוג של גוף נמרוד ואפילו ראשו החייתי-למחצה בפסל.

 

מהיכן האידיאה הזו של נמרוד הניאנדרטאלי, פרא-האדם הברברי? ובכן, את הפנייה לארכאי כבר זיהינו מזמן: הפיסול האנגלי של הנרי מור, ג'ייקוב אפשטיין, ואפילו אלפרד ג'רארד – מורו של דנציגר ב"סלֵייד-סקול" בין 1937-1934. כמובן, שגילויים פרימיטיביסטיים מוקדמים יותר במודרנה של פיקאסו, האקספרסיוניזם הגרמני וכיו"ב – תרמו את תרומתם המכרעת. בהקשר ארצישראלי יותר, זה הקדם-"כנעני", נזכיר את ה"פגניזם" של ברדיצ'בסקי, את שירי האלילות של טשרניחובסקי או מחזותיו התנ"כיים של מתתיהו שהם, שכתב ב- 1937, שנתיים לפני "נמרוד":

"בכל הדברים אני יורד לימים קדומים בכדי לברר ולהוציא לי משם אופי מוצק…"[11]

בהתאם, במחזות התנ"כיים שהוצגו בתל אביב בשנות ה- 30 בלט עיצובם הפראי של הדמויות הלא-יהודיות או הלא-עבריות. להלן מספר דוגמאות:

 

"חלום יעקב" של ריכרד בר-הופמן (1918) הוצג בתיאטרון "הבימה" המוסקבאית ב- 1925. יצחק דנציגר היה אז בן 9 והתגורר בירושלים, כך שלא ראה את ההצגה. עם זאת, דמותו של אֶדום, הלא הוא עֵשו, עוצבה במחזהו של בר-הופמן כדמות פרא-למוד-מדבר: אדום, בדומה לנמרוד הדנציגרי, אף הוא צייד:

"בחגורת הגוף הרחבה המקושטה קישוטי-נחושת, תלויה האשפה וסכין-הצייד הקצרה, על הגב הקשת ועל גבי רצועה קצרה עופר-איילים מומת. לבושו, העשוי שני עורות כבשים, מגלה את רגליו ואת זרועותיו."[12]

 

אֶדום מגיע למחזה בלוויית כלבי הצייד, אשר עמם הוא מוצא שפה משותפת. וכשהוא איתם, "קולו, שכור ממשטמה, הופך צחוק פרא צרוד."[13]

 

אמו, רבקה, מתארת אותו כך:

"בשרךָ יפיץ יומם/ ריחות זעה ודם של חיות טרף/ ולֵיל שַמנֵי משחת נשים זרות./ כי בת חתי ובת חרי נשאתָ."[14]

 

מתתיהו שהם כתב את מחזותיו התנ"כיים בין 1924 ("יריחו") ל- 1937 ("אלוהי ברזל לא תעשה לך"). ב"יריחו" עוצבו בני ישראל כשבטי מדבר פראיים התוקפים את עולמה התרבותי של יריחו.[15] בני ישראל של שהם הם פראי מדבר, שבעיניהם "אש-המדבר יוקדה פרא", או:

"ולשון שלהבתם תשים (מלשון שממה/ג.ע) שְלום כל נווה/ והיה כל החייל בז לפראים/ אמוני מדבר, קסומי הון-מרחקים."[16]

 

ב"אלוהי ברזל לא תעשה לך" עוצב גוג, מצביאו הפגאני של מלך הצפון, כדמות כוחנית שכולה גוף:

"…האל שלָש גלמי מטיט אדום, […] יצק גרָמַי מנחושת וישרג/ שרירי כעבותֵי אלון קדוש, […] לעורר זרוע ונֶשק על כל חַיתו גוי ועל כל גוי אדם […]. אל אלוהֵי/ גוי אדונים! משוך לגוג תמיד גאון/ שלטון והטריפני לחם לוחמים/ […] לַמדני לרנן כל יום/ בין אצבעות פזיזות חץ וקרדום על אֵלֶה/ שתָשית עורף לי…"[17]

 

הוכחות לסוג כזה של אפיון אנושי ברברי חזרו בהצגות תנ"כיות רבות נוספות, ששטפו את התיאטרון הארצישראלי בשנות ה- 40-20. מכיוון שונה, הדמויות התנ"כיות שצייר אַבֶּל פָן בשנות ה- 30-20 נטו אף הן לאפיוני פרא ברוח המחקרים האנתרופולוגיים מראשית המאה וברוח האוריינטליזם (הרואה את המזרח כמרחב חושני-פראי-היולי). יותר מכל, בולט בציורי א.פן ייצוגה של משפחת אדם הראשון ("הגירוש מגן-עדן", 1923; "קבורת הבל", 1923; ועוד) כייצוג של אנשי מערות. כך, הבל, רועה הצאן (ציור מ- 1935) צויר בידי פן כילד שופע שיער פרוע, גוו עירום, למותניו פרווה, תווי פניו אפריקאיים. פני חם, בתמונת שלושת בני נוח (1935) אפריקאיים במובהק ומוקפים שיער שחור סמיך ומקורזל. קין של פן (1924) אף הוא עירום בפלג גופו העליון, אזור פרווה וגופו שרירי.

 

סביר להניח, שדנציגר הצעיר קלט מהפופולאריות הרבה של ציורי אבל פן בארץ ישראל. אפשר גם, שהכיר את "משפחת קין", ציורו הענק של קורמון הצרפתי מ- 1880, בו מעוצבים קין ובני ומשפחתו כקבוצת פראי אדם. ממקורות אפשריים אלה, מהתקדימים הדרמטיים הנ"ל, אולי גם מ"יוסף ואחיו", בא דנציגר אל דמות הצייד המקראי כאל דמות חייתית וברברית.

 

"נמרוד" נולד, אכן, בתודעת דנציגר כמין אדם קדמון, ישות קדם-ציביליזציונית, איש-טבע גמור. מן המפורסמות, שתקופת עבודתו של דנציגר על הפסל נמשכה ונמשכה, בעודו חוצב בעקשנות ומלטש ללא הרף, עד כי חישבה האבן להיעלם, ולא שעה הפַסָל לתחנוניו של ידידו, הצייר שלום סֶבא, לחדול. לאורך התהליך המייגע הזה, כך אני לָמֵד מהכתוב עד כה, עבר דנציגר מטבע לתרבות, מברבריות לציביליזציה, מעֵשָו ליעקב.

 

אגב, לא הצלחתי לרכוש את רישום-ההכנה ל"נמרוד".


[1]  תומס מאן, "יוסף ואחיו", תרגום: מרדכי אבי-שאול, ספריית פועלים, תל אביב, 1988-1957, כרך א',   עמ' 10.

 [2]שם, עמ' 9.

[3] שם, עמ' 10.

[4] שם, עמ' 12.

[5] שם, עמ' 96.

[6] שם, עמ' 97.

[7] יצוינו מספר ציורים תנ"כיים שצוירו על ידי האקספרסיוניסטים הגרמניים: אמיל נולדה צייר ב- 1919 את "אדם וחווה לאחר הגירוש מגן-עדן", תוך הדגשת פרימיטיביזם קיצוני בעיצוב שתי הדמויות העירומות והנעדרות כל שמץ של עידון רוחני. או "אדם וחווה", ליתוגרפיה של מקס בקמן מ- 1917, בה מעוצב אדם כ"קופי" למדי.

[8] מרדכי עומר, "יצחק דנציגר", הקיבוץ המאוחד, תל אביב, וכתר, ירושלים, 1986, עמ' 39.

[9] מרדכי עומר, "יצחק דנציגר", מוזיאון תל אביב, 1996, עמ' 96.

[10] יגאל צלמונה, קטלוג "80 שנות פיסול", מוזיאון ישראל, 1984.

[11] ש.רפופורט, "משיחותיו של מ.שוהם", "גיליונות", ז', א', תרצ"ח, עמ' 60.

[12] ריכרד בר-הופמן, "חלום יעקב", עברית: יוסף ליכטנבוים, המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית, ירושלים, 1949, עמ' 16.

[13] שם, עמ' 25.

[14] שם, עמ' 19.

[15] גרשון שקד, "'יריחו' והמחזה הספרותי", "על שלושה מחזות", הסוכנות היהודית לארץ ישראל, ירושלים, תשכ"ח, עמ' קכ"ה.

[16] מתתיהו שהם, "כתבים", אגודת הסופרים, 1964, עמ' 434.

[17] מתתיהו שהם, "אלוהי ברזל לא תעשה לך", המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית, ירושלים, תש"ט, עמ' 100.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: