לווייתן (ספקולציה)

                          ל ו ו י י ת ן  (ספקולציה)

 

אוריאל מירון (יליד 1968) הוא אמן מצוין ואני עומד לעולל לו עוול. שכן, אני מתעתד להלן להטיל חכה (צלָצל?) לים הרחב והעמוק של יצירתו, להעלות בה לוויתן ולראות בו חזות הכול. אף אפשר, שמראש, אני מטיל את החכה עם לוויתן תלוי בקצה… לפיכך, אצהיר מראש על המובן מאליו לרבים: מעשה הפרשנות האמנותי הוא, מעל לכל, עדות של הפרשן על עצמו.

 

אני מניח, שהאשמה למהלכי מקורה ב"מובי דיק" של הרמן מלוויל, שהפלָגָתי האינטנסיבית בו בחודשים האחרונים ראויה למינוח "אירוע מוחי". העובדה היא, על כל פנים, שמאז פגישתי הראשונה ב- 2005 עם יצירתו של מירון, איני חדל לאתר בה לווייתנים מראש התורן של מוחי, ואיני יכול להחליט אם אובססיית הלוויתן ה"אחאבית" הזו היא שלי או של האמן. בכל מקרה, היעדרותו של אוריאל מירון מתערוכת "מובי דיק" במוזיאון תל אביב זועקת לתהומות האוקיאנוס.

 

את זיקתו של אוריאל מירון ל"מובי דיק" אני רשאי להניח, מעבר להשכלתו הרחבה, בלימודיו לתואר ראשון (עד 1990) במחלקה לספרות של "אוניברסיטת ייל" שבניו-הייבן. לא הרחק מכאן הפליגה ספינתו של קפיטן אחאב למסע ההתאבדות שלה, המגולַל להפליא ביצירת הספרות הדגולה ביותר שנכתבה בארה"ב מעולם. פגישתי הראשונה עם הלוויתן של מירון (אצל מלוויל, המפגש השלישי הוא הקריטי-סופני) התרחשה ב- 2005, בתערוכה קבוצתית בשם "פינה רכה", שאצר מירון (בהשתתפותו) במשכן לאמנות בעין-חרוד. כאן הקיף את אולמות התערוכה בפס ריפוד דק וארוך מאד ש"התמתח כמו נחש-בריח ענק לאורך בלתי נתפס כמעט […] ותפש את החלק הארי של המשכן. […] לכל אורך הכרית מופיעים דימויים מודפסים ברווחים קבועים. הדפסים אלה נגזרו ממתאר פשוט של צורת לוויתן שעובר התפתחות ושינוי במהלך מסלול הכרית. […] מוטיב הלוויתן, שריתק את מירון מתקופת הילדות, עלה כבר בסדרת רישומים שיצר ב- 1996 שעסקה בשכבת השומן העבה של הלוויתן."[1] אני מציין לעצמי, שהלוויתן עניין את האמן עוד קודם ללימודֵי הספרות, וכי פס המגן המרופד, ועליו הדפסי הלווייתנים, לא זו בלבד שצורתו כ"נחש בריח" (וכפי שנראה בהמשך, הלווייתן והנחש זוהו בתרבות המערבית המגיבה לספר "איוב"), אלא שהוא – אותו מגן מרופד – מקורו במיטות תינוקות. רוצה לומר: בין הלוויתן לבין גיל הינקות מתקיים דו-שיח כלשהו בתודעה או בתת-התודעה המירונית.

 

פגישתי השנייה עם הלוויתן של אוריאל מירון התרחשה ב- 2009 בתערוכת "מוזיאון הטבע" במוזיאון פתח-תקווה (אוצרת: רויטל אשר פרץ). כאן הציג מירון פסל מרתק בשם "שלד קריפטוזואולוגי" (מלשון קריפטה וזואולוגיה: חקר יצורים מיתולוגיים, בדיוניים או נכחדים): שלד עצום הורכב כולו מחוליות לבנות, שלא היו כי אם כיסאות פלסטיק מבותרים. משהו הידרו-דינאמי נכח בשלד האדיר-הקדום הזה, ובאחת – לבד מהתפעלותי מההברקה החומרית-צורנית של מירון – הרהרתי בלווייתן מפלצתי. אפילו במלאכת הביתור של מירון את כיסאות "כתר" מצאתי הד למלאכת הימאים על ספינת הצייד "פקווד", המבתרים את גוף הלווייתנים הניצודים.

 

כעבור כשנה, מצאתי את עצמי פוגש, פעם נוספת, הפעם השלישית, בלווייתן של מירון. מכאן כבר לא הייתה, מבחינתי, שום דרך חזרה. באולם התחתון של "גלריה 39" בתל אביב ראיתי ב- 2010 את פסל העץ והלביד האחד שהציב מירון בין "תחשיפיו" (לוחות עץ ש"נחפרו", מולאו בצבע, שויפו, נחרטו ולוטשו). "רגלי ימאי", קרא האמן לפסלו, ואני לא יכולתי שלא לחשוב על רגלו התותבת של אחאב, אותה עצם-לווייתן שהחליפה את רגלו המקורית, זו שננגסה במלתעות מובי הכול-יכול. מה גם, שהפֶסל הוא עצמו – מבנה דואלי המורכב משני גופים, האחד שלדי והשני מעטפתי, הנסמכים זה אל זה (באמצעות ספק-משוט וספק-קב!) – הזכיר צורות קדמוניות ומודרניות גם יחד של דג ענק או סירה. אודה ואתוודה: אָלוזיות ספרותיות מעשירות בעבורי את המבט החזותי, וכך, מיומנותו הפיסולית הרבה של מירון ביצירת מתחים נפחיים בין פנים וחוץ הועשרה בזכות זיכרון סירות הצייד המלוויליות, המוטבעות על ידי מובי, הלווייתן השטני.

 

זמן-מה לאחר מכן, ביקרתי בסטודיו הדרום-תל אביבי של אוריאל מירון. בזכות אותו ביקור, אני מודע לכך, ש"כוונת האמן" אינה חופפת לפרשנותי הנוכחית וכי האידיאה של שיבושי רהיטים ובית היא, מבחינת מירון, מהותית יותר להבנת יצירתו. מה גם שקל לקשר בין אידיאה זו לבין "הפיסול הנגרי"[2] שלבלב ב"בצלאל" של שנות ה- 90-80 בהשראתו של נחום טבת. ואף על פי כן, איני עיוור לעובדה, שב- 2004 הציג מירון ב"מרכז לאמנות דיגיטאלית" בחולון את "אבן, ים ומספריים" (ושימו לב להמרת ה"נייר" ב"ים"), עבודה שאודותיה אני קורא ברשת בפרסום שיצא מטעם ה"מרכז" החולוני:

"…עבודה המורכבת כולה מעיוות, קיפול, חיתוך, שכפול וגזירה של דימוי לווייתן שניצוד. מירון עוסק בדימויי לווייתנים ובאלימות שבציד הלווייתנים וכן בפרדוקס הטמון בה: דווקא שכבת השומן המאפשרת להם לשרוד במים מביאה עליהם כליה בידי האדם. […] במאות ה- 19-18 נהגו לקשור את הלווייתן שנלכד לספינה, לנעוץ בעורו קרס ולקלף ממנו בגלילה את העור והשומן ברצועות. […] בהשראת תהליך 'קילוף' הלווייתן פיתח מירון סדרה של למעלה ממאתיים רישומי לווייתנים העוברים מסכת של גלגולים, מוטציות […] ויוצרים רצף עקבי של כליה וצמיחה…"

 

וכך, יצירה פיסולית בשם "נכס נזיל" (2008), המושתתת על כיסא-נוח ששובש והפך למבנה ארכיטקטוני הידרו-דינאמי, מכריזה בשמה על המימי ("נזיל"), וכמוה הפסל "מֶמֶנטו מובילי" (1999) – עוד גרסה לכיסא – אומר לי בשמו, הן "זכור (memento) את התנועה" והן "מובי(לי)". לא, אין לי ספק: נטייתו החוזרת של אוריאל מירון לתרגם רהיטי בית ל"שלדים" היברידיים או "מאובנים", פסוודו-ארכאיים ומודרניים גם יחד, שבה ומחזירה אותו ואותי אל הלווייתן הגיגאנטי ההוא.

 

ואז הגיעה, לא מכבר, ההזמנה לתערוכת היחיד של אוריאל מירון במוזיאון לאמנות באאוגסבורג שבגרמניה, ובצילום הלוטה לא יכולתי שלא לזהות מיד מבנה עצמות אדיר של שריד לווייתן. איני יודע מה גרם לי לאסוציאציה לווייתנית דווקא: אולי עצם המבנה הלבן דמוי-העצם; אולי הזרימה ההידרו-דינאמית חללית של המבנה; אולי גודלו. מן הסתם, הכול גם יחד. כך או אחרת, עובדה: אצתי אל "מובי דיק" שלי ופתחתי בפרק 104, "הלווייתן המאובן":

"במהלך שלושים השנים האחרונות (מלוויל פרסם את ספרו ב- 1851/ג.ע) נמצאו, ברווחי זמן שונים, מאובנים שבורים ומפורדים של לווייתנים מלפני האדם הראשון. […] אבל המופלא שבכל השרידים הציטאציאניים (והכוונה לחיות הימיות הגדולות/ג.ע) היה השלד העצום והשלם כמעט של מפלץ אחד ששרד ונמצא ב- 1842 במטע של השופט קרֵיי באלאבאמה. העבדים הפתאים והנבעתים שבסביבה סברו כי אלו הן עצמות אחד המלאכים שגורשו מגן-עדן. […] כשאני עומד בקרֶב השלדים, הגולגולות, הניבים, הלסתות, הצלעות והחוליות האדירים האלה של הלווייתן […], מיד בא מבול ושוטפני ומחזירני לאותה תקופת פלאים…"[3]

 

פסל-ה"עצם" של אוריאל מירון נראה לי, אכן, כאחד מאותם מאובנים ארכאיים המתוארים על ידי מלוויל, וכל שנותר לי הוא לתהות: להיכן מחזירים שלדי הלווייתן ושרידיו את אוריאל מירון? מה לו שב ורודף אחר המפלצת הימית המתה הזו, והרי הוא חי לחוף הים התיכון (הבלתי-ציטאציאני בעליל)?!  מי חכם ויידע. שמעתי פעם את הארכיטקט הנודע, פרנק גרי, מעיד על זיכרון הילדות של הקרפיון מהאמבטיה של סבתו, זיכרון אשר שב וצץ ברבים מהבניינים והמבנים שתכנן. אז, אני שב ושואל: מה לאוריאל מירון וללווייתנים?

 

תשובה מתבקשת תיאחז בארכיטיפים היונגיאניים: "המפלצת", "המסע", "הגיבור"… אני אמנם זוכר את שציינתי לעיל, שלאוריאל מירון עניין בלווייתנים מאז ילדותו וכי קָשַר עניינו זה במיטות תינוקות. משמע, בהחלט אפשר, שבעומק עיסוקו החוזר בלווייתן רגרסיה תת-הכרתית אל ינקות ואל חרדות מפני מפלצת טורפת כלשהי… ברם, מי אני שאחטט בנפשו של האמן (מה גם שזכור לי היטב מאמרו מ- 1962 של האסתטיקון האנליטי, ג'ורג' דיקי, "האם הפסיכולוגיה רלוונטית לאסתטיקה?")?!

 

אני פונה אפוא לעזרה אל תולדות האמנות. לפנַי מונח אלבום האיורים של וויליאם בלייק לספר "איוב" (1823), שתחריטיו ורישומיו הוצגו ב- 1992 במוזיאון ישראל (אוצרת: מאירה פרי-להמן). בלוח מס' 15 אני רואה את דמות הקב"ה שרוע על ענן ומַפנה בזרועו את תשומת לבם של איוב, אשתו וארבעת רעיו אל עבר עיגול תחתון, שבתוכו נראים בהמות (היפופותם) ולווייתן. בספר בשם "פסיכואנליזה ומחשבת זמננו" (1958), אני קורא את מאמרה של מריון מילנר ("פסיכואנליזה ואמנות") ובו היא מפענחת את הבהמות והלווייתן של בלייק במונחי הכרה (הבהמות) ותת-הכרה (הלווייתן) ומוסיפה:

"הבהמות נראה עומד על האדמה, מבטו זועם. הלווייתן צף במים בחציו לקראת צלילתו בהם, ספק מתוך אקסטאזה וספק מתוך ייסורים. בלייק עיצב את לווייתן כחצי-נחש, משמע כקשור לפן הנשי של הנפש (שהרי, אֵלַת הירח נוהגת בנחשים)."[4]

 

במאמר אחר, שפורסם באלבום תערוכת איורי "איוב" של בלייק במוזיאון ישראל, אני קורא, שהבהמות והלווייתן באיור הנדון מסמלים "יסודות קוטביים אינסופיים, אך בתמונה הם מאוחדים. אצבע אלוהים המורה עליהם באה לומר ששניהם הם מעשה ידיו, ולכן לעולם לא יגברו זה על זה. הקומפוזיציה המעגלית מזכירה את הסמליות הסינית של יין ויאנג, המבטאת איחודם של כוחות מנוגדים למערכת אינסופית אחת. […בלייק] האמין, שלשום כוח משני הכוחות אין אפשרות להגיע לניצחון סופי; אלו הם כוחות שנפלו אל עולם חומרי של זמן וחלל סופיים. אולם חלל, ובעיקר זמן, נתפסים אצל בלייק כחסד. […] בין המוטיבים המופיעים אצל בלייק מצויה גם ביצה מוקפת נחש – סמל להתגלמות הזמן, וגם הביצה המוכתרת בחצי ירח – המסמלת את הייצוג הנשי של החלל בעולם של הזמן הסופי."[5]

 

הספקולציה הפרשנית שלי מגיעה אל סופה באפיק האזוטרי: אני מציע לראות בלווייתן של אוריאל מירון דימוי תהומי תת-הכרתי המייצג את הזמן והמתאחד עם דימוי הנחש ("נחש בריח" הזכור לנו מ"איוב" ומתערוכת מירון ב- 2005) כסמל לפן הנשי. הזמן – הלווייתן הנחשי – הוא כוח הנאבק בכוח החלל. זהו מאבק אינסופי המתחולל באמנות בכלל, ובאמנותו של אוריאל מירון בפרט, בה במידה שיצירתיות יסודה בזיווג הפן הזכרי והפן הנשי בנפש, שלא לומר – זיווג ההכרתי בתת-הכרתי (הלווייתן). הלווייתן של אוריאל מירון, אני מציע, הוא דימוי עומק של סוד היצירה האמנותית.

 

                                         *

ניהלתי פעם ויכוח מתמשך עם האמן, פרנץ ברנהיימר ז"ל, הרַשם המעולה מטבעון: בעוד אני התעקשתי לאבחן בשורש רישומיו הידרשות אובססיבית לחוליות חוט-השדרה, הד לנכות קשה ממנה סבל האמן, ברנהיימר עמד על כך, שעניינו האחד והיחיד הוא צורות מופשטות "מוזיקליות". עתה, אני תוהה עד כמה אני כופה על אוריאל מירון גחמה פרשנית פרטית שלי.

 

 

 

 


[1] גליה בר-אור, מתוך מאמר לתערוכת "פינה רכה", המשכן לאמנות, עין-חרוד, 2005 (אוצר: אוריאל מירון).

[2] גדעון עפרת, "נגרי האבסורד", בתוך "לגעת", אמנות ישראל, ירושלים, 1988, עמ' 164-155.

[3] הרמן מלוויל, "מובי דיק", תרגום: אהרון אמיר, כתר, ירושלים, עמ' 442-441.

[4] Marion Milner,"Psychoanalysis and Art", in Psychoanalysis and Contemporary Thought (ed. J.D.Sutherland), Hogarth Press, London, 1958, p. 88.. 

[5] מרים אור, "השתקפות חזונו של בלייק בתחריטים לספר איוב", בתוך: "איש היה בארץ עוץ: איורי וויליאם בלייק לספר איוב", מוזיאון ישראל, ירושלים, 1992, עמ' 52.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: