דמדומי הדיכוטומיות

                      דמדומי הדיכוטומיות

 

מרבית שנותיה של האמנות הישראלית (במובנה הרחב, זה הכולל גם את האמנות הארצישראלית) עברו עליה בצל התודעה הדיכוטומית של הפריפריה והמרכז. לא זו בלבד שחברת המהגרים שלנו ייבאה ארצה, לפריפריה האמנותית המזרח-תיכונית, "ריחות וצלילים" של מרכזים אירופיים שונים – מסנט-פטרבורג (קונסטרוקטיביזם), ברלין (אקספרסיוניזם גרמני), פאריז (מקוביזם ועד לאקספרסיוניזם של אסכולת פאריז) ועוד – אלא, שנפשו של אמן הפריפריה הארצישראלית/ישראלית שבה ויצאה אל המרכזים במערב – תחילה, במודרניזם המוקדם, יצאה הנפש לפאריז של שנות ה- 20 וה- 30; לאחר מכן, בגל ההפשטה, היא כמהה לפאריז של שנות ה- 50-40; מאוחר יותר, בשנות ה- 70-60, היא ערגה לניו-יורק של "פופ-ארט", מינימליזם, סביבה ומושגיות; ובין לבין ותוך כדי, גם ללונדון של הפיסול המודרני.

 

כך או אחרת, הדיכוטומיה – פריפריה ומרכז – הזינה את המודרנות הישראליות ותפקדה כדם בעורקיהן: זכורה הקריאה בשקיקה את המגזינים האמנותיים הצרפתיים, האמריקאיים והאחרים; זכורה ההתרגשות העצומה מכל אישור, קטן כגדול, מכיוון סאלון X, ביאנאלה Y, מוזיאון Z ("המוזיאון לאמנות מודרנית בפאריז" בניהולו של ז'אן קאסו, ה"סטדליק" בניהולו של וילם סנדברג) וכיו"ב. כל אלה אישרו רגש נחיתות כרוני של האמנות הישראלית, התופסת את עצמה כפרובינציה בלתי נחשבת לעומת ה"שם" של האולימפוסים בהם מולכים אמנים כפיקאסו, מאטיס, סוטין, פולוק, הנרי מור – – –  ובהתאם, מבחנו של אמן ישראלי נמדד ביכולתו לצלוח את האוקיאנוס האינסופי המבדיל בין ההתרחשות הזניחה-לכאורה בתל אביב לבין התפארת-לכאורה של מונפרנס, מנהטן וכו'.

 

כזה היה השיח המרכזי של האמנות הישראלית לאורך עשרות רבות בשנים: כיצד מגשרים בין "עונש" הפריפריאליות שלנו לבין תהילת המרכזים הרחוקים? על השיח הזה קמו ונפלו קבוצות אמנותיות בישראל; על השיח הזה אמנים נתנו את נפשם. והדברים ידועים.

 

הדיכוטומיה פריפריה-מרכז השתלבה במספר דיכוטומיות מקבילות, ששכנו בעומק העשייה האמנותית הישראלית. רבות דובר אצלנו על הדואליות הניגודית של "כאן" ו"שם"(תערוכת "דלות החומר", 1986), ולא פחות מכן, על הדואליות של "המקומי" וה"אוניברסאלי" – מהנושאים הלוהטים של ויכוחי העידן של "אופקים חדשים" ולאחריו. אפילו הדיכוטומיה המודרניסטית הבסיסית, זו של "צורה" ו"תוכן", השתלבה איכשהו בדיכוטומיות הנ"ל, כאשר התוכן הובן במחוזותינו כ"ליטראטורה" אנקדוטית מקומית (ערבי, גמל, פועלים), בעוד הצורה הובנה כ"ערך" אמנותי לשמו, משמע – אוניברסאלי, דהיינו פאריזאי…

 

אלא, שאז כתבו ז'יל דלז ופליקס גוואטארי את ספרם החשוב, "אלף מישורים" (פאריז, 1980). ולפתע-פתאום, נמצאו כל הדיכוטומיות טובעות במה שצמד הפאריזאיים הגדיר כ"המודל ההידראולי" (או, בעברית, הדגם הנוזלי):

"הדגם הנוזלי של מדע הנדידה […] מיוסד על היותו מפוזר בהתערבלות על פני חלל חלק, על ייצור תנועה שאוצרת חלל ובה בעת משפיעה על כל נקודותיו, במקום שתהא מוחזקת בחלל בתנועה מקומית מנקודה ספציפית אחת לאחרת."[1]

 

נחשוב על ים רוגע, בו כל טיפה מחוברת לכלל הטיפות, מרחב שטוח הדוחה מיפוי של מרכז  ושוליים או כל חלוקה דיכוטומית אחרת. תפיסה מרחבית פוסט-מודרנית שכזו שיקפה מורפולוגיה תרבותית חדשה, התואמת את מושג ה"ריזום" של דלז וגוואטארי: המרת העץ האנכי, בעל השורשים והצמרת, בהתפשטות חסרת גבולות, נטולת הדיפרנציאציות, פלורליסטית ביותר ו"נודדת" (חישבו על צמח "היהודי הנודד") מן השוליים החוצה, הרחק מהמרכז…

 

מבלי ששמנו לב לכך, הפך עולם האמנות שלנו לחלק מה"ים" ומהצמיחה ה"ריזומית" הנודדת. אכן, עולם אמנות שפעל לאורך עשרות בשנים לפי דגם העץ – התפתחות ליניארית, בעלת מקור, מרכז וכיוון (סיבתי או דיאלקטי, משמע דיכוטומי) – הפך לעולם אמנות המציית למודל ההידראולי. אלא, שהים היה לאוקיאנוס ענק, שהיקפו העולם כולו. ולים האוקיאני הזה קראו מעתה "גלובליזציה". ים טוטאלי מסוג זה אינו מאשר עוד דיכוטומיה של מרכז ושוליים פריפריאליים (או כל דיכוטומיה אחרת) פשוט משום שהטיפה, כאמור, היא כל הטיפות. וכך, קשה להעלות על הדעת בימינו אלה "מרכז" אמנותי כלשהו במקום כלשהו על פני הגלובוס, מהסוג שהיו בעבר רומא, פאריז וניו-יורק. כל אותם חובבי אמנות המתישים את עצמם בין מאות הגלריות של צ'לסי הניו-יורקית ידווחו לכם, שלמָעֵט הבדלי ה"דֶקור", הבינוניות השלטת שם לצד קורטוב ההברקות הנדירות – אינם נבדלים במהותם האמנותית מחוויית הביקור המתיש בגלריות התל אביביות מצפון עד דרום. כן, אמנים סיניים עשויים לגרוף מחירי שיא ולהציג אי אלו תערוכות מרשימות, אך בייג'ין איננה, בשום פנים ואופן, מרכז אמנותי בינלאומי, שכן שפת היצירה הסינית מכוננת על שפות אמנות שהבשילו במודרנה המערבית המאוחרת ("פופ-ארט", בין השאר). ומכיוון אחר: אין לבלבל בין מרכזים מסחריים לבין מרכזים אמנותיים. בהחלט אפשר, שירידי ניו-יורק, באזל וכו' מושלים בכיפה מבחינה מסחרית. אלא, שדווקא בשווקים הללו מגיע ה"ריזום" לשיאו בדמות פלורליזם בלתי נלאה הנעדר מרכז או כל מבנה, דואלי ואחר.

 

אם ה"ריזום" הוא שֵם המשחק האמנותי הכלל-עולמי של שנות האלפים, כי אז תל אביב היא לא-מרכז כפי שניו-יורק היא כבר לא-מרכז ולשתיהן – עם כל ההבדלים התהומיים – אותה אין-מרכזיות עקרונית. ספק אם תל אביב מסוגלת לתפוס את זה, אבל זהו המצב לאשורו, ונראה שהגיע הזמן לקבור את רגש הנחיתות המקומי הכרוני. אמת, לביאנאלה בוונציה, לדוגמא, יש משקל היסטורי ומערך משומן היטב של תקציבים ויחסי ציבור בינלאומיים, שלא לדבר על יתרונותיה של ונציה באשר היא ונציה, ולכן רק טבעי שהיא תיתפס כ"מרכזית" הרבה יותר מהביאנאלה של סאכנין (אשר טרם ראיתיה), למשל. אבל, בעיקרון, סאכנין עשויה להציע חוויה אמנותית שאינה פחותה בעוצמתה מזו של צפון המגף האיטלקי. והרי כבר נפלנו לא אחת בפח הוונציאני. ולא פחות מכן, מוכָרות לנו כיום אינספור ביאנאלות בארצות שונות, במערב ובמזרח, אשר כמה מהן (איסטנבול?) מפליאות-עשות.

 

 

אבל, הבה נחזור לסוגיית דמדומי הדיכוטומיות. האמנות המערבית לדורותיה הייתה לפותה לעומקה בזרועותיהן של דיכוטומיות: אחדות וריבוי, "גבוה" ו"נמוך", "אמנות למען אמנות" ו"אמנות למען החברה", צורה ותוכן (כבר אמרנו), אוטונומיה ופונקציונאליות, ריאליזם והפשטה, רומנטיציזם וקלסיציזם, ועוד ועוד. כאמור, הדיכוטומיה של הפריפריה והמרכז לא הייתה אלא דואליות נוספת. אלא, שמשהו עמוק ודרמטי ארע לעצם העיקרון של צמד הניגודים, עיקרון הדיכוטומיה, שלא לומר הדיאלקטיקה, משהו משמעותי שגרם לעיקרון זה לאבד מתוקפו. עובדה: ניגודים דיכוטומיים מאתמול מקיימים "שלום בית". יצירות ריאליסטיות ויצירות מופשטות, לא זו בלבד ששוכנות בשלווה אלו בחברת אלו, אלא שבָרי לכול ערך ההפשטה גם בעומק הציור הפיגורטיבי. במקביל, יצירות אוטונומיסטיות (מופשטות, מינימליסטיות ואחרות) חיות כיום בהרמוניה עם יצירות ממחנה ה"עיצוב", אשר זכה להכרה אמנותית לכל דבר. "גבוה" ו"נמוך" אמרנו? מזה כעשרים שנה (תערוכת "גבוה ונמוך" במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק, 1990) שחדלנו להפריד בין השניים, ודי אם נזכיר את התערוכה המרתקת, "הגובה של העממי" במוזיאון תל אביב (אוצרת: אלן גינתון), 2002. "אמנות למען אמנות" לעומת "אמנות למען החברה"? היום כבר ברור לנו, שהפוליטי/החברתי מקנן בכל יצירה וכי "אמנות לשמה" היא פיקציה. "אמנות" לעומת "אומנות"? לכו לתערוכת "הארמון האנציקלופדי" שאצר מסימיליאנו ג'וני בבייאנלה העכשווית בוונציה ותראו כיצד אמנות ואומנות חוגגות יחדיו.

 

אם כן, אני חוזר אל השאלה: מהו אותו דבר משמעותי ודרמטי שהקהה את חוד הסתירה הדיאלקטית בין הניגודים? הדרך אל התשובה רצופה שורה ארוכה של חורבות ניגודים נוספים שהיו ועומעמו בתרבותנו: ניגודי עבר והווה ("עולם ישָן עד היסוד נחריבה"), ניגודים מיניים, ניגודי דורות, ניגודי אוונגרד ובורגנות ("הלום בבורגני!"), ניגודי "עולם ראשון" (ארה"ב) ו"עולם שני" (מעבר ל"מסך הברזל"), ניגודי אירופה וארה"ב, וכו' וכו'. ולא נשכח אפילו את הניגוד הזכור בין תל אביב וירושלים.

 

אנחנו מדברים על מערכת מורכבת מאד של תהליכים פוליטיים, כלכליים, פסיכו-חברתיים, טכנולוגיים ואמנותיים. אנחנו מדברים על כשלושים שנה של הגירות עבודה רדיקליות, של "פרסטרויקה" ונפילת חומת ברלין, של מהפכות דיגיטאליות, של מהפכה פמיניסטית והומו-לסבית, של התבגרות מקסמֵי ה"חדש", של חיבוק בורגני-קפיטליסטי את האוונגרד, של ההתפכחות מדגלי מהפכות למיניהן, של זהות תרבותית אוניפורמית בין ערים, של הומוגניזציות עולמיות ברמות בידור, אכילה, לבוש וכו' וכו'. הנה כי כן, שלושים השנים האחרונות שינו מאד את פנינו, כאשר מאבקים ומתחים דיכוטומיים מהעבר הלא רחוק – הרסניים ויצירתיים גם יחד – פינו מקומם לריבוי אשר בו הסתירות בוטלו לטובת פלורליזם של שונויות. ה"ריזום".

 

האומנם הגענו לנירוואנה של ביטול כל הניגודים? כמובן, שלא: הכלכלות של הצפון לעומת אלו של הדרום, מתחים דתיים-תרבותיים בין האיסלם לבין המערב, פערי עושר-עוני, הרשימה עודנה ארוכה (והיא כוללת, כמובן, מתחים מקומיים בין תל אביב וההתנחלויות, יהודים וערבים וכו'). אז, אם למישהו היה ספק, גן-עדן עודנו רחוק ועדיין אנו מפליאים לשחוט אלה את אלה בגוף, בנפש ובכיס. אך, הרושם הוא, שהקזות הדמים הגדולות מתרחשות מחוץ לספירה התרבותית ה"ריזומית", ה"נאורה". או שמא זהו רושם תמים בלבד, בעוד האין-דיכוטומיות הרדומות מכשירות בדרכן המתוחכמת והעקיפה את הדיכוטומיות האלימות.

 

 


[1] Gilles Deleuze & Félix Guattari, A Thousand Plateaus, University of Minnesota Press, Minneapolis, London, 1987, p. 363.  

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: