יוסל ברגנר – פסל נולד

                          יוסל ברגנר – פַסָל נולד

 

 

כשטלפן אלי משה אביר, סוכן יצירתו של יוסל ברגנר, והזמין ממני מאמר על פסליו החדשים של האמן – השתוממתי מאד: ממתי יוסל ברגנר מפסל פסלים?! אמנם, זכרתי מ- 2003 התנסות אחת שלו ושל משה אביר במשותף, מבנה ברזל של שלד עגלה עם דגל, סיכום לסדרת ציורי העגלות שלו, אותן עגלות מתים שיצאו למסע בישימון אין-קץ, ברם מהלָך פיסולי עקבי ומתמשך של ברגנר – את זה לא יכולתי לצפות. והנה התחוור לי, שלאורך שלוש השנים האחרונות, שקד לו ברגנר בפינתו שברחוב ביל"ו התל אביבי על יצירת שמונה-עשר פסלי ארד רבי קסם של דמויות מיצירתו. אחד מאלה אף הוגדל לכדי פסל מונומנטאלי שהוצב לא מכבר בלב חיפה. אתם שמים לב: הצייר הוותיק, יליד 1920, כלומר, מבוגר משמעון פרס בשלוש שנים, לא חשש לחולל תפנית דרמטית ביצירתו, עת התמסר למדיום חדש. יוסל, הילד הנצחי הזה, פשוט מסרב להזדקן.

 

זוהי הנקודה בה יש לעצור לרגע ולהעניק את האשראי גם לריצ'רד שילה ז"ל, האיש שכייר בשעווה את הדמויות לפי רישומי הצייר ובפיקוחו ועד לנגיעות המשלימות של ברגנר. רצה הגורל, וריצ'רד נהרג בתאונה זמן קצר בטרם השלמת הסדרה. חשבתי שאיני מכיר את יצירת ריצ'רד שילה (יליד פולין, 2012-1946), אך מסתבר שטעיתי. הן פגשתי, לא אחת, בפסלים ריאליסטיים שלו המוצבים בגנים ובמוסדות, כגון במשכן נשיאי ישראל בירושלים ("האיש הנאבק"), או בגן הפסלים בחולון (פסלי "דירה להשכיר" של לאה גולדברג), ואפילו בתחנת הדלק בנווה-אילן (פסל אלוויס פרסלי). אני כותב רשימה זאת לזכרו, הגם שאני דן בפסלים של יוסל ברגנר.

 

ואלה הדברים שכתבתי לקטלוג הפסלים, שיוצגו החל מה- 19 ביוני 2013 במוזיאון מאנה כ"ץ בחיפה:

 

                                ה ח ג י ג ה

                                                             

 

כולם באו. כל היוסל'ים. משפחה שהזמן לא נתן בה אותותיו, אולי משום שהיא-היא הזמן, זיכרונו של זמן שעמד מלכת. שנים רבות חלפו מאז התראו. התוועדותם המשפחתית האחרונה הייתה, כמדומה, ב- 1957 על קיר בית הקפה "כסית", אשר גם הוא – כמותם – היה ואיננו עוד. שם, באותו ציור קירוני, מצאתם את כולם: את המנגנים, את הילדים עם העפיפונים, עם המסכות והתפוחים, כל אותם ליצנים ששָשונַם כמוהו כעומק תוגתם.  מאז, הם נפוצו בין אינספור הציורים. שהלא, מהציור באו ואל הציור הם שבים. וגם עתה, בגלגולם הפיסולי, עודם ציורים שנוצקו בארד. אך, עתה, דומה, שזימונם של היוסל'ים הפיסוליים הללו יחד בין השנים 2013-2010 טעון יותר, נרגש ומרגש יותר. שהמסיבה הזו היא ספק כנס-מחזורים ספק מסיבת-סיום.

 

רְאו אותם: עודם ילדים, שחוכמת הקשיש ויגון הקיום נשקפים מפניהם, ובה בעת, מוכחשים בשמחת-חיים צוהלת של צליל, ריקוד, משחק… כאילו ידעו שה- party הוא תשובה ל- parting, פרידה. וראו את בגדיהם: בלויי המנגנים – אביוני העיירה, לצד מכנסי הקשקש, חולצת (או שמלת) התשבץ עם צווארון המלמלה, כובע הנייר המחודד – לבושם של ליצנים מקרקס בדוי. הנה כי כן, זיכרון העיירה היהודית מתערבב פה עם האלגוריה הקיומית והשניים חוברים יחדיו למרחב פיוטי-עממי קסום הנע בין נוסטלגיה לעולם אבוד לבין ערגה לבלתי מושג. שצלילי החגיגה הזו הם צלילי געגועים.

 

כן, כולם הגיעו משם – מילדות של תום, אהבה וחברותא משחקית, אך כולם טבועים בחותם האובדן, שאותו תאתרו בעיניהם הקרועות (אף כי לא עוד דומעות העיניים, כבציורים מפעם). ואם נותר בנו ספק, באה ורוניקה (הלא היא אֵם-האיקונות) של יוסל ברגנר ומלמדת, שלא דיוקן הקדוש הוטבע ביריעת הבד שבידיה, כי אם חלונות חזיתו של בית נטוש, והחלונות נדמים למציבות – זיכרון הגירוש מהבית ומאושֶר היָלדות. ורוניקה זו היא הקוד המיתי לסדרה כולה, והבד שבידיה הוא תכריך העוטף באֵבֶל את כל החוגגים.

 

מי הם אפוא ח"י החוגגים הללו אם לא רוחות רפאים, מתֵי עולם יהודי שנכחד, שהוקמו לתחייה ביצירה הברגנרית לאורכה. ומהי החינגא שלהם אם לא שמחה של רגע אחרון טרם חורבן.

 

כן, אנחנו מכירים היטב את כל הדמויות הללו. למעלה משישים שנות ציור של ברגנר בישראל שָבו והפגישו אותנו עם הכליזמרים, עם מעיפי העפיפונים, עם בעלי המסכות, אנשי הפרפרים, עם הליצנים, עם המחזרים, הציפורים, הסוס. כן, "סוס העץ מיכאל", אשר מאז 1958 שב וחזר בציורי ברגנר כגרוטאת צעצוע הנושאת את בשורת המוות משירו של נתן זך (1960). אלא, שהשירה המפעמת בפסלים של יוסל מהדהדת יותר את רוח היידיש העיירתית של שירי איציק מאנגר ואת החן התמים של עולם יהודי שנכחד. וכלום אין פסלי הכנר ונַגן הקונטרבס היהודי, מהדהדים את שיר היידיש הנודע, "יידל מיטן פידל" (1936), בו מנגנים יחד יידל הכנר ו"אריה עם הבס"?

 

בפסלים הללו, המצטרפים לפסלוני הארד העיירתיים של אמנים יהודים דגולים כיששכר ריבאק ומאנה כ"ץ, מלכד יוסל ברגנר את עָבָריו, את תפוצותיו: הן, את הכליזמרים צייר עוד באוסטרליה של שנות הארבעים (בטרם שב אליהם בציורי שנות התשעים ואילך). את ילדי העפיפונים והמסכות צייר עוד במחצית שנות החמישים; ואילו את הליצנים, הפרפרים, סוס-העץ ושאר האלגוריות צייר עוד בשנות השישים-שבעים. עתה, כולם הוזמנו לחגיגה. כולם גם יחד מהווים דיוקן עצמי נפשי של האמן היהודי החשוב הזה, שתמונת הגירוש מהבית – בית הילדות, "שָם" – אינה חדלה לרדוף את יצירתו, גם כשהיא מצטעפת בצעיפים של ציידי פרפרים, לוגמי תה, דחלילים מול עופות טרף וכו'. אלא, שבפעם זו, לא עוד החפצים – כלי המטבח (הפומפיות, המטחנות וכו') והרהיטים – דוברים את דבר האֵבֶל, הגלות וביקוש חוף המבטחים, כי אם הדמויות, הדמויות שהפכו הן עצמן לחפצים, דהיינו לפסלים. דמויות ללא תפאורת רקע, דמויות מעבר למקום ולזמן. רוחות, אמרנו.

 

והנה הם רוכבים: אב ובנו, בן לבדו, בן ואהובתו. ביד הבן ציפור-צעצוע (הזכורה עוד מסדרת ציורי הצעצועים, 1977), ציפורת-הפלא, התשובה לציפורי הטרף שאיימו בציורי העבר. הבן, אביו, האהובה – כולם נסים מהאסון ודוהרים אל אופק האושר שאליו לא יגיעו לעולם. וכמו ממלמלים הם מתוך שירי מאנגר: "אֶת טבעת האושר, יונים לבנות, הביאו לי חיש לכאן!"; או: "עשֵה ותמיד ישכון בחיקי/ האושר – ציפור של זהב." או: "שיר על אושר עצוב,/ ביעף הוא חולף, בדומה לציפור…" (תרגום: בנימין טנא)

 

וגם גולת קסם שקופה ביד הילד: דמעה שהתגבשה לכדור של אשליות. ואף תפוח חצוי בידו – תפוח גן עדן והאהבה, התפוח הזכור מציורי ברגנר, זה שנבצָע לשניים וחשף את גרעיניו כצמד עיניים נוגות. שגם התפוח מבטיח, אך ספק אם מקיים. וכך, רוכב לו הבן, הליצן עם כובע הנייר המחודד, אולי מצנפת השוטים, מכמיר את לבנו בעפיפון שמעיף לשחקים של חירות ואינסוף נחשקים. ותמיד הוא על סוס-העץ הישן, שגופו טלאֵי-קרש ואשר אין בכוחו לשאת את רוכביו אל שום יעד שאינו אשליה. שהרי, "בוא אתי, סוס העץ מיכאל, אמר לו המוות", ו"ידוע לי קסם אחד פשוט. סוס העץ מיכאל צא מן הגלות." ועוד: "…אבל אין גואל. סוס העץ מיכאל…".

 

ולפיכך, גם דהרת האוהבים הברגנריים על סוס העץ – הדהרה מן והדהרה אל –  נידונה לחֲלום הכוזב ולהבטחות השווא (שהפרפר הוא סמלם, וראו הפסל של בני הזוג עם הפרפר), ולא יעזרו לו ל"מחזר" הליצן שלנו, לא ציפורת-הפלא ולא השושן. שהבלדה של יוסל ברגנר עורגת אך מפוכחת, וגם אם שבויים גיבוריו של יוסל בתמימותם וחלומם, האירוניה הדרמטית היא של האמן ושלנו, וביחד אנו עוטפים את החולמים בחיבוק מלנכולי.

 

אלא, שחגיגתו הפיסולית של ברגנר מתאמצת לעלוז ולשמוח כפי שלא התאמצה מעולם. מכאן הדמעה שנמחקה, מכאן ציפורי הטרף שאינם, מכאן היעדר הצליבות הברגנריות הזכורות. שעתה, מין תקווה (אירונית ומלנכולית ככל שהינה) נחה על החוגגים. ראו את הפסל "חברים" – בו המבוגר מרכיב על כתפיו את הילד: הילד עודנו הליצן, אך נראה שהוא נישא כמי שמביא בשורה. חברו הבוגר, אף הוא בבגד הליצן, מכה בתוף, מודיע על בוא המבשר, בעוד הילד מניף את מסכת החיוך ואת חצי התפוח של ההבטחה המתוקה, בבחינת נחמה וישועה (הגם שהבשורה היא זו של החיים כתיאטרון מסכות ואשליות). איך כתב ניסים אלוני, ידיד-הנפש של ברגנר ובן-בריתו היצירתי: "האדם מהו?… ניתוחים פלאסטיים!, כל יום ניתוח מחדש… כל בוקר פנים חדשות. כל ערב אגו רענן. ביוגרפיה אישית טרייה. אופי בשלל צבעי הקשת. אחרת אי אפשר…" ("הנסיכה האמריקאית", 1963)

 

בהתאם, גם בפסל הנוסף, "אחים", ליצן מבוגר אוחז במסכה, בעוד אחיו הקטן, הנישא על שכם, אוחז בציפור ובתפוח. "כי עודני מאמין בך" – באשליה. ברגנר בן ה- 93 אומר "הן!" לחיים מתוך עומק הווייתם הקיקיונית והטראגי-קומית. הוא אומר זאת, גם ב"ואף על פי כן" של joie de vivre וגם בלידתו העצמית המפתיעה מחדש כפַסל בגילו המפולג.

 

ליצנים, בעלי מסכות, מנגנים – כולם אנשי מופע, כולם מציגים בתיאטרון הקיום. לא, אין הם נוטלים חלק בקרנבל בָּאחֶטיני מהפכני; לא, כי המופע הברגנרי אינטימי תמיד, רך, בלתי יצרי. אין בו מן הסער והאימה, אלא רק מן הפגיע והנוגע ללב. כי זהו מופע של הישרדות בפני האין והאבסורד. ויותר מכל, כזכור, זהו מופע של קורבנות, ילדים ונערים בעיקר, שמוציא האמן מקברם. בתור שכאלה, כולם אמנים המוכרים אשליות ונחמות (לעצמם ולנו), כולם נלעגים משהו ופתטיים, כולם משוועים לאהבה. זוהי בשורתו הקיומית של יוסל ברגנר וזוהי תפישתו את האמנות. שבַע-חיים, ניסיון ויצירה, הוא יודע שמקסם-השווא עודנו קסם שהוא טעם החיים. מה שראשיתו אפוא חוויה אוטו-ביוגרפית של פרידת נער מוורשה ומאב (1937) והמשכו גלות (באוסטרליה) וקינה על אסונה של תרבות יהודית שלמה, סופו אמירה קיומית אוניברסאלית על האדם ועל האמנות.

 

                              *

הנה הם כל היוסל'ים. כל הח"י – כולם התייצבו לחגיגה. זה אחר זה, הם מתגודדים סביב האמן, אביהם-מולידם, מתרפקים עליו וכמו מרימים לכבודו כוס יי"ש וקוראים: "לחיים, יוסל! לחיים ולהמשך יצירה מפוארת!".

 

                             *

עד כאן המבוא לקטלוג. זמן קצר לאחר השלמת הטקסט, התבקשתי לעזור בהצבת הפסלים של יוסל ברגנר במוזיאון מאנה כ"ץ, מוזיאון צנוע אך מקסים הצופה מרחוב יפה-נוף על הפנורמה המרהיבה של מפרץ חיפה. אולם קטן, צר וארוך, נבחר לארח פה את הפסלים, ובשיחה טלפונית עם המנהלת והאוצרת הראשית, סווטלנה ריינגולד, סוכם שהקירות ייצבעו כולם בתערובת עדינה של בז' ואפור. הנועם המהול בעגמומיות נראה לי הולם את רוח הפסלים העולצים-עצובים של ברגנר.

 

משהגעתי למוזיאון, מצאתי את י"ח הפסלים מוצבים על בסיסיהם בטור ארוך וצפוף לאורך האולם, אשר דָמַה יותר למחסן של בית ממכר או למסדר צבאי מאשר לתצוגה האמורה לספק חוויה אסתטית-פיוטית. האמת, חשתי ממש אובד-עצות נוכח ה"מלאי" הזה, שדחס את החלל ולא הזמין את הנפש לשום מסע. אך, רגע בטרם אשוב לירושלים ואדווח על כישלוני, גייסתי את ולאדק, עוזרי הפיקח ורב-הטעם הטוב מטעם המוזיאון, ושנינו גם יחד התחלנו בפינוי האולם. במונחי ה"קבלה", היה זה ה"טהירו" – החלל הפנוי – שבטרם מעשה הבריאה.

 

הפסלים ירדו אפוא אחר-כבוד לרצפה, סמוך לקירות, הבסיסים נותרו בקלון-עירומם, ואני התחלתי לשחק. ראשית כל, נטלתי את פסל "ורוניקה" והצבתי אותו לבדו מול הכניסה בבחינת קוד התערוכה. רציתי, שהנכנס לאולם יפגוש, קודם כל, את ורוניקה זו, שתטעינו בתודעת האֵבל של הגירוש והגלות. עתה, משמסכתי אֵבל בחגיגה, נפניתי אל כל השאר. באגף הימיני של האולם בניתי בימה רב-מפלסית, שהורכבה מכחמישה בסיסים שהושכבו בחלקם על צדם והוצמדו יחדיו במבנה מולטי-טופוגרפי. ביחד עם ולאדק, הנחנו על ה"רמות" השונות של מולטי-בימה זו את כל פסלי ברגנר שעניינם הרוכבים על סוס-העץ. והנה, הפלא ופלא, לנגד עינינו קמה לתחייה שיירת הרוכבים, להקת מוקיונים הנושאים בידיהם לקראתנו את שלל סמלי אשליותיהם. נשמה ננפחה באולם, שהחל לובש אופי דרמטי ולשאת את דברו.

 

בשלב הבא, פנינו אל צד שמאל של האולם, כשאנחנו מבקשים לחזור על נס הבימה הרב-בימתית, אף כי בווריאציה שונה. אלא, שעתה, קיבצתי על המולטי-בימה את כל מנגניו של ברגנר, ביוצרי תזמורת שלמה של כליזמרים, המקבלים את פני האורחים בתערוכה.

 

ראו את התמונה: מצד ימין, חבורת הליצנים על סוסי-העץ הפאתטיים; מצד שמאל, חבורת המנגנים מהעיירה; ובתווך – ורוניקה עם איקונת החזית הנטושה. הנה היא השניות הברגנרית הקלאסית של הפרידה מהעיירה היהודית ושל קומדיית האשליות שבסימן "המצב האנושי". זו מול זו, אלה ביחד עם אלה. באחת, הפך האולם לתיאטרום-מונדי היסטוריוסופי ולמרחב של פעולה. כל שנותר לי היה למקם את קומץ הפסלים הנותרים, לתלות על הקיר שישה רישומי הכנה, להדביק טקסט-פתיחה וגם לבקש מתאורן המוזיאון שידאג לתאורה תיאטרלית ככל האפשר: "כמו שחקנים על במה, כשהזרקור ממוקד בהם", ביקשתי.

 

פחות משעתיים חלפו מאז הֲגַעתי, והמרחב הברגנרי קרם עור וגידים, פורט על נימי הנשמה ונושם. ודומה היה, שמוזיקת הכליזמרים מתנגנת באוזנינו, בעוד קבוצת הרוכבים הולכת וקרבה, נושאת אלינו את מצג ערגותיה ותוגותיה. תערוכה נולדה.

 

באותו לילה ישנתי היטב.    

 

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: