הדיק של מובי

                               הדיק של מובי

 

רצה המקרה, ושעות ספורות בטרם התיישבתי לכתוב את השורות הללו, קיבלתי בדואר קטלוגים חדשים, שראו אור ב"מובי", שפירושו ראשי תיבות של "מוזיאון בת-ים". וחשבתי, ביני לבין עצמי: הרי לך עוד "נתיב ימי" להפלגה אל "מובי דיק" של הרמן מֶלוויל, כלומר, כל עוד אתה מאמץ את תורת הפרשנות של דלית מתתיהו, אוצרת תערוכת מובי דיק" במוזיאון תל אביב.

 

ההחלטה הרדיקלית והנועזת של האוצרת הצעירה שלא לכלול בתערוכתה את סרט הווידיאו של גיא בן-נר, "מובי דיק" (והיא ידעה אודותיו, אני יודע) – מלמדת על נחישותה האינטלקטואלית הראויה להערכה. בכלל, ואומר זאת כבר עכשיו, בטרם אפתח בויכוח ההרמונויטי, תערוכת "מובי דיק" של דלית מתתיהו מאתגרת את גבולות האוצרוּת, ולשם שינוי במחוזותינו מוצפי האוצרים הבנאליים, מציעה דגם ניסיוני "אחר" ורב-השראה, גם אם אולי מופרך לטעמי.

 

ובכן, כפי שמובהר לנו במאמר אינטלגנטי ורהוט מאד בקטלוג התערוכה, את מובי דיק, אותו לוויתן לבן מפלצתי, לא ניתן לייצג. כשהיא נסמכת, ברוח זמננו, על אינספור מקורות תיאורטיים פוסט-מודרניים (פאריזאיים לא-במעט, כמובן. אך, הכיצד זה שנפקד שמו של ז'אק דרידה, האב הגדול של המסומן הנגוז?!), משכנעת אותנו האוצרת להתבונן במוצגי התערוכה בבחינת "נשיאה משותפת בעול רגעיו החסומים של הייצוג. […] ולשָם – אל מה שחומק – נשואות גם העבודות בתערוכה."[1] העין הפנאופטיקונית מראש תורן הספינה – עינו של הצופה התר אחר הלוויתן – העין הזו מובסת מראש בתערוכת "מובי דיק". כאן לא יפגוש הצופה את מובי דיק, ממש כשם שמלוויל הקפיד לתאר את הלוויתן האגדי רק במונחי שלילה, "מה הלוויתן אינו".[2] כי מעשה האוצרות של מתתיהו, כמוהו ככתיבה בכלל (ו"מובי דיק" בפרט) – "כתיבה על המים"[3] , שפירושה – תנועה פרשנית מתמדת במרחב חידתי, נזיל ופתוח, תנועה הנושאת עמה את הניסיון הנואש לשרטט קווים, הניסיון למפות תוואי אל הלוויתן הנעלם.

 

מכאן, שבבואך לתערוכת "מובי דיק" במוזיאון תל אביב שומה עליך לוותר מלכתחילה על "קבעונות בינאריים"[4], קרי – לוותר על ביקוש האנלוגיה בין דימוי חזותי לדימוי ספרותי, ובין הייצוג לבין העולם, דהיינו – לוותר על האנלוגיה בין המסמן למסומן. את מקומו של הדג האימתני והבלתי נתפס תרתי-משמע (כי, כשהוא כבר נתפס או מוטל אל החוף – אין הוא אותו דג שהיה) תמיר, לפיכך, "מימיותם" של "פני השטח הרוטטים את עומקם החמקמק."[5] ומאחר שהלוויתן אינו ניתן לייצוג, כל שנותרים בעבורך הם אך מסלולי המרדפים אחר הלוויתן, "שהרי הקו (קו-המפה, הקו שמשרטט קפיטן אחאב בתאו/ ג.ע.) […] הוא מטונימיה וייצוג של כוליות בלתי ניתנת לייצוג."[6]

 

עד כאן הצהרת הכוונות של דלית מתתיהו, הצהרה מנוסחת להפליא, שלא תפתיע איש בשָדה התיאורטי הפוסט-מודרני, אך הפיכת הצהרה זו למכשיר אוצרותי היא בהחלט חידוש מרענן, וכאמור, מאתגר. כן, כן, לא שכחתי את תערוכת "מסלולי נדודים" שאצרה שרית שפירא במוזיאון ישראל ב- 1991. כבר אז הושתתה התערוכה הקבוצתית על הגיגיהם של ז'יל דֶלֶז ופליקס גוואָטארי, המזינים גם את מתתיהו. ואולם, בעבור שפירא, המסר ה"ריזוֹמי" (תנועת ההתפרשות/התפשטות על פני השטח, שלילת המרכז האנכי לטובת התנועה המתמדת אל עֵבר השוליים) –  המסר הזה שֵרת קריאה ביצירותיהם של ב.אפרת, פ.כהן גן, י.נוישטיין, ע.בראל, ב.סימיון-פיינרו וכיו"ב. עתה, בתערוכת "מובי דיק", משמשת אותה תיאוריה בדיוק להרכבתה של תערוכה המסרבת היא עצמה למרכז (הוא ה"לוויתן"), למקור ולבינאריות של המייצג-מיוצג ודנה את האוצרת ואת הצופה לאינספור מסלולי "תחליפים משניים" על פני השטח המימיים של ה"אין לוויתן".

 

אז, בטרם נשאל שאלות ונתמה תמיהות, נציין עובדה מעניינת: באותו מוזיאון בדיוק מוצגת במקביל תערוכתה הרטרוספקטיבית המרשימה של דגנית ברסט, אמנית "מימית" למהדרין ("המתרחץ הקטן", "השַיָיט על החסקה", "המפלצת מלוך-נס", "חוק תנועת בראון" – שהוא חוק התנועה הבלתי  פוסקת של חומר מסיס במים[7], ועוד). תערוכת "מובי דיק" לעומקה מהדהדת את תערוכתה של ברסט, ולהפך, ובהקשר זה מתבקש ביותר שיתופה של ברסט בתערוכת "מובי דיק", לפחות בנושא המעקב אחר המפלצת הנעלמת באגם הסקוטי – מוטיב יסוד בציורה של ברסט בשנות ה- 80. אך, זהו פרט קטן. מוטב ניגש לסוגיה המרכזית:

 

כאשר אתה מודח מהמסומן ונידון ל"משחק המסמנים" (בלשונו של פרדיננד דה-סוסיר), כלום אומנם נגזר עליך לצאת לגָלוּת למרחב ישימוני או אוקיאני של נדודי אין-קץ בין אסוציאציות פרטיות ככל אשר יפרה אותך דמיונך? האם הוויתור על הנכחתו הייצוגית של מובי, הלוויתן, מתירה את פרשנותו כ"מובי" – מוזיאון בת-ים? לכאורה, מהתלה פרטית של מחבר המאמר. אך, לא: בתערוכתה של דלית מתתיהו, ה- "whale" (לוויתן) התגלגל, בין השאר, ל- "Wailing Wall" של מיכל נאמן (באמצעות הגישור בשירו של אמירי ברקה, "Wailers"), בה במידה ש"(מובי) Dick" התגלגל ל – Duck. לְמה דומה הדבר? – למעשה הפרשנות של "קן לציפור" של ח.נ.ביאליק באמצעות דימוי מילולי של המילה "כן" (ותאמינו או לא: ישנה עבודה של מיכאל סגן-כהן ברוח זו בדיוק!), או – לחילופין – למעשה פרשנותו של "יוליסס" לג'יימס ג'ויס באמצעות הצבעה על המילה "יולי".

 

אלא, שלא: הטרגדיה האנושית של היעדרות המסומן, שהיא טרגדיה לשונית, פילוסופית ותיאולוגית גם יחד (אף כי גם שחרור מענג ויצירתי מעולן המטאפיזי של "מהויות"), אין פירושה נתק מוחלט וגמור בין המסמן למסומן. כי, כפי שמרמזת ד.מתתיהו היא עצמה, יחסי המסמן והמסומן כמוהם כמבט לתוך בריכה בניסיון לייצג את קרקעיתה מתחת למים הרוטטים. כן, למרות הכול, יש קרקעית, יש מסומן, ישנו מובי דיק, גם אם הוא בלתי מושג, גולה, נסתר, חומק. מודח ככל שהינו, המסומן שולח אלינו אותות, בה במידה שאנו מצפים מה"מציבה" (בלשונו של דרידה), הלא היא המסמן, להסגיר ולו שמץ בלבד מן המסומן הקבור.

 

דלית מתתיהו פטרה את עצמה מאתגר זה בחלק ניכר ממוצגי תערוכתה, אשר – נודה – לא חסרים בה פיוט, רוחניות, השראה וגם יופי. כמובן, כל עוד היא מציגה את ההפשטה הקולאז'ית היפה של שרון אתגר ("לוויתן"), או את ציורה הנאה של נגה לינצ'בסקי מתוך הסדרה "לוויתן", או את רישומו המרשים של איתן בן-משה "כריש פטיש פוגש פטיש", וכמובן, את הווידיאו של מירב היימן ויוסי בן-שושן  – "Moby Dick Still Wonders" – הבעיה אינה מתעוררת (אף כי סכנת האנלוגיה, הבינאריות, רחמנא לצלן, מאיימת לצוף ולטרוף ממצולותיה את האוצרת הפרשנית).

 

גם התבוננותה של יעל בורשטיין על L.A מכיוון המים ומבעד למחילות אפלות-פראיות (המעלות על דעתנו את לועו של הלוויתן הקמאי) – עודנה קבילה במסגרת הפלגתה ה"ימית" של האוצרת. וכמובן, כזו היא גם האסוציאציה (המובאת גם על ידי מלוויל הוא עצמו סמוך לפתיחת "מובי דיק") ליונה והדג הגדול, כשפי שמבוטאת בתערוכה באמצעות תחריט "יונה III" של יעקב שטיינהרדט. אך, קשה הרבה יותר היא בחירת האוצרת בעבודתו של גל וינשטיין (אמן מצוין כשלעצמו), "סול בלֵייד", דיוקן לֵבֶד של דמות מתוך "סול בלייד" – אותו אפוס של משחק מחשב, המגולל את המלחמות האיומות על החרב המיתולוגית האבודה שנחמסה בידי קפיטן סרוונטס. האם האסוציאציה עם קפיטן אחאב של מלוויל היא הגשר? שמא אלימותו של אפוס מיתי? לא מספק. לא מספיק. גשר קלוש. שהרי, חרף כל חמקמקותו של הלוויתן, לא נמיר אותו, למשל, בסרדין ואף לא בשפמנון המשייטים בים, הגם שגם הם דגים (כשם שלא נמיר את הלוויתן בגעפילטע-פיש ששוחטת ומבשלת אמו של בועז ארד בסרט וידיאו שלו מ- 2008).

 

האם התמרדותו של קפיטן אחאב נגד האל ב"מובי דיק", הגם שעשויה להתקשר באורח אסוציאטיבי עם כפירתו של אלישע בן-אבויה, מצדיקה את הצגת הצילום המרשים של מורן שוב את הספר "כעלה נידף" (סיפורו של אלישע בן-אבויה מאת מילטון סטיינברג)? שאם כן, הרי לכם רשימה חלקית בלבד של מורדים נוספים באל – לוציפר, קורח, יהודה איש-קריות, פאוסטוס של תומס מאן, סיזיפוס של קאמי, השטן של בולגקוב וכו' וכו'. וכיון שכך, מדוע לא צילום של הפואמה "דווי" לא.שלונסקי (1923) ובה קול המרידה באל? והרי אין גבול לנדודים הללו אל השוליים האינסופיים של הלוויתן הנעדר ואל סיפור המאבק המיתי בו. "אכן, בדיוק כך!", תטען בתוקף דלית מתתיהו. אלא, שלא: יחסיים ככל שהינם המסמנים חסרי האונים, הם נתבעים להעלות מאוב את רוח-הרפאים של המסומן.

 

וכך, כאשר בחרה האוצרת להציג בפנינו (בפתח התערוכה!) את ציור הקולאז' והאקריליק של הנרי שלזניאק, ובמרכזו עותק זירוקס של צילום לינקולן (בסדר, אז הוא "טובל" בכתם כחול, "ימי") – אין זו שיבתו של המודחק מתהום מצולותיו. וכיצד מנמקת האוצרת את הבחירה בציור זה? "משענת הכורסה (המאזכרת באורח מוזר צורת ראש של לוויתן)…"; או: "המבט בעבודתו של שלזניאק נוגע בגוף הנמוג בתצלומו של לינקולן – ומבטנו שלנו נגרר אל גופו החסר של מנהיג אחר, אחאב." האם אסוציאציה כה דהויה וכה גחמנית תשכנע אותנו בבחינת מסלול מרדף נוסף אחר הקפיטן של מלוויל? והלא, במסלול מתירני שכזה, שום סכר לא יסכור הצגת ציורי המנהיגים הישראליים שצייר אורי ליפשיץ בהקשרי התפרקות ומפלצתיות; או ציורים בעקבות רצח רבין שצייר רפי לביא. רבין ו"מובי דיק"? כן, "הו, רב-חובל…", מדוע לא? מול שיטפון שכזה של "משחק המסמנים", אין גבול להמוני תערוכות מקבילות שבכוחן לענות על הכותרת "מובי דיק", ובעצם, להוקיע את בחירתה של מתתיהו כשרירות לב. לגיטימי? לגיטימי. יצירתי? יצירתי. משכנע? אני בספק.

 

אחת העבודות המעניינות בתערוכה היא צילום המחצלת הכחולה-לבנה המכסה על בור חפירה ארכיאולוגית – צילומו של רמי מיימון. פרשנותה של מתתיהו ברוח ה"ריזום" (פני השטח של המחצלת) המכסה על חפירת העומק (לתהומות המיוצג) – יפה. אלא, שהיא חלה על קריאה ב"מובי דיק" כשם שהיא חלה על כל קריאה של כל יצירה עלי אדמות. וכך, ציור אחורֵי התמונה – עבודתו של דוד גינתון, בדומה לתצלום ראשו של גבר מאחור – צילומה של יעל יודקוביק, השניים גם יחד מערערים על אפשרות המבט מלפנים כמפתח להכרת מהות הדבר המיוצג. טוב ויפה. אך, שוב: אלו הן הצהרות שכוחן תקף ביחס לכל מבט תבוני וביחס לכל יומרה ייצוגית באשר היא. וכך, למבקר בתערוכת "מובי דיק" נדמה, שהתערוכה פורמת את עצמה ככל שהיא מתפתחת, עד כי לא זו בלבד שהעבודות השתחררו ממובי דיק הלוויתן, אלא שהתערוכה השתחררה מ"מובי דיק" הספר.

 

אז, עם מה אני נותר, בסופו של דבר, בתערוכת "מובי דיק" במוזיאון תל אביב? עם מספר עבודות חזקות יותר ומספר עבודות חזקות פחות, עם מהלך אינטלקטואלי צלול ורציני של אוצרת צעירה וכאריזמטית, אך גם עם תחושת תסכול אישית מול החמצת האתגר ההרמונויטי הקשה מכל והוא, המאמץ לאיתור ה"עקיבות" (וכל עקיבה היא סמל אינדקסלי של הנעל או כף הרגל!). רוצה לומר, החמצת המאמץ האמנותי לפגישה, "פגישה שכזאת", על אף ולמרות הכול, עם רוח הרפאים של המסומן, ולו פגישה מרחוק. המים של דלית מתתיהו הטביעו ומחקו יותר מדי עקיבות. דומה, כי האוצרת, שלא כאחאב, ויתרה על המרדף אחר הלוויתן. היא ויתרה על המאמץ להתחקות אחר זכרו, שהוא בבואתו המטושטשת. ומהי המטאפורה של כל סימן אם לא בבואה מטושטשת (מטבע שנשחקה, בלשונו של דרידה)?

 

כי, כשנמחות העקיבות עד תום, כל שנותר לנו הוא לטבוע בים הגדול של האין-פשר, כאותו "האדון שנפל למים", הנובלה המקסימה של הרברט קלייד לואיס (הוצאת "זיקית", 2013).

 

ובאשר לדלית מתתיהו, אני כבר סקרן לקראת הפלגתה האוצרותית הבאה; או, במילותיו של אלתרמן: "עוד נשוב ניפגש על המים".

 

 


[1] דלית מתתיהו, "תשומת לב משייטת", קטלוג תערוכת "מובי  דיק", מוזיאון תל אביב, 2013, עמ' 10.

[2] שם, עמ' 14.

[3] שם, עמ' 15.

[4] שם, עמ' 16.

[5] שם, עמ' 17.

[6] שם, עמ' 23.

[7] גדעון עפרת, "חידת הברסט", בתוך: "לגעת", אמנות ישראל, ירושלים, 1988, עמ' 186-185.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: