קטגוריות
פילוסופיה

האמנות וכפילה

                       ה א מ נ ו ת   ו כ פ י ל ה

 

 

כל מעשה פרשנות של יצירה אמנותית (ושל כל מושא סימני אחר) הוא הצעה לבניית כפיל רוחני. באומרי "כפיל", אני נוקט – מכאן ואילך – במונח מטפורי בלבד. שהרי הכפיל זהה בכל תכונותיו החיצוניות לדבר המוכפל, ואילו מעשה הפרשנות הוא ניסיון לעיצוב דגם תיאורטי אנלוגי אך לא זהה, בבואה מילולית, תחליף מַשלים לעבודה חומרית חזותית.

 

לְמָה נשווה את מעשה השכפול הזה? שמא לאותן חוברות צביעה המספקות לנו קווי מתאר ומצפות שנמלא אותם בצבעינו ובזאת ניצור את ציורנו הכפילי? או, שמא נשווה את יחסי היצירה ופרשנותה למפת דרכים, המסמנת לנו תוואי, שאותו נממש במו נסיעתנו או הליכתנו לאורכו? ואולי, נשווה את מעשה השכפול הפרשני להרכבתו של קלסתרון על פי נתונים של עֵד? כל אחת מההשוואות הללו קרובה למעשה הפרשנות הכפילי, אך גם סוטה ממנו: שהלא, יצירת האמנות אין בכוחה לספק לנו קווי מתאר חד-משמעיים. כך, גם המפה קונקרטית ומוחלטת בבחינת סימון גיאוגרפי הרבה יותר מה"מיפוי" האמנותי, מה גם שמעשה הפרשנות הוא יצירתי הרבה יותר מאשר פסיעה במסלולי היצירה! וכי לא נאמר, שבמעשה הפרשנות, יותר משאנו מאשררים מסלולים, אנו מפלסים ומכשירים הכשרה טנטטיבית של מסלולים לַיצירה וביצירה?!

 

דימוי הקלסתרון מתקרב יותר למהלך הפרשני וזאת מסיבה כפולה: בקוטב האחד, היצירה היא עצמה אינה יותר מאשר עדות בלתי יציבה על אודות המיוצג או המסומן; ובקוטב השני, הפרשנות – בדומה לקלסתרון – אינה יותר מאשר הצעה (המלצה) "אפשרית" על אודות דיוקן המיוצג.

 

כלום נדייק אף יותר משנדבר על תרגומה של א' (היצירה) ל- ב' (הפרשנות)? רוצה לומר: האם הפרשנות "מתרגמת" דימוי חזותי לקונסטרוקט מילולי? במידה רבה, כן; ובמידה רבה, לא: מחד גיסא, בה במידה שכל תרגום הוא פרשנות, גם כל פרשנות היא מין תרגום. שבדומה למתרגם, הפרשן משתדל "לצלוף" במטרה אמורפית, פתוחה, חידתית. מילות שיר, לדוגמא, נעדרות יסוד משמעותי מוצק; מרחבן פִשרן פרוץ, גמיש, פריך; מה שמאפשר אינספור קריאות פרשניות, ובהתאם, אינספור תרגומים. ואולם, מאידך גיסא, שלא כמעשה התרגום, התר אחר תחליף מדויק ככל שניתן לרכיבי היצירה המקורית, הפרשנות אינה משכפלת במילים את סך פני היצירה הנראית לעין. מבחינה זו, הפרשנות אינה מהווה תרגומה הישיר של היצירה. כי הפרשנות פורשת תמונת עומק, להבדיל מתמונת שטח, הגם שהיא חלה על סך פני השטח של התמונה ומחויבת לה, כשהיא יונקת ממנה נתונים ושבה אליה כהגבהתה האידיאית.

 

צא ולמַד: בין הפרשנות לבין היצירה, יותר מאשר יחסי בבואה או ראי, מתקיימים יחסים דיאלקטיים במשמעותם ההיגליאנית: תזת פני השטח של היצירה האמנותית (החומרית) נענית באנטיתזה המילולית של הפרשנות, הגוררת לתוכה את רכיבי פני השטח רק על מנת "להתיכם" כאידיאה, כ"פרשה" הכרתית רחבה, מורכבת ועשירה יותר, מעמיקה אל פרספקטיבות של תרבות, היסטוריה ורוח, ומבחינה זו – גבוהה (מלשון Aufhebung) יותר. שחוויה חושית "הוגבהה" (במונחים היגליאניים, נשוב ונאמר) לכלל חוויה הכרתית-כלשהי. הכפיל הפרשני, אנו אומרים, הוא גם בבואה וגם היפוך של היצירה. הכפיל אנלוגי ליצירה, אך עשיר ממנה בהרבה.

 

קטגוריות
פיסול ישראלי

הרצל מזרחי

                                 הרצל מזרחי

 

חיפשתי ב"גוגל" את מספר הטלפון של מוטי מזרחי, ולהפתעתי, עלה על הצג צילום של פני מוטי לרקע פסל ראשו של הרצל. את מוטי מזרחי אני מכיר מזה ארבעים שנה, מאז היה תלמידי במחלקה לאמנות ב"בצלאל", והאמת היא,שלא הופתעתי מדי מהשידוך הזה בינו לבין הרצל. שהרי, זכרתי את עניינו ה"ציוני" של מוטי עוד מהמיצג המדהים שהציג ב- 1976, בפסטיבל "מיצג 76" בבית האמנים בתל אביב, כאשר הביא לביתן סוס ומפרזל, שהתקין לו פרסה, בעוד הוא עצמו – מוטי – יושב באולם, גבו החשוף מופנה לקהל, זרועותיו פשוטות לצדדים כישו, שיערו הארוך משוח בשמן, שתי נערות "בצלאליות" מתערטלות כחשפניות משני עבריו, כאשר ברקע נשמע קולו של בן-גוריון קורא את מגילת העצמאות. באותה עת, הבנתי את המיצג הזה כקינה על ערכי תנועת העבודה ועל הציונות המתפשטת מערכיה, כנגד דמותו המשיחית של האמן.

 

שנים ארוכות לא הייתי בקשר עם מוטי מזרחי, הגם שמעולם לא חדלתי לכבד את יצירתו ולהסתקרן ממנה. עתה, כשטלפנתי אליו בעניין מסוים, הוא סיפר לי שבימים אלה השלים הצבת פסל בכניסה ל"מקווה ישראל" ואשר נושאו הוא "הרצל פוגש את הקיסר ווילהלם". למשמע תגובתי ה"נדלקת", הזכיר לי מזרחי, שפעם, במחצית שנות השבעים (מאוחר יותר, וידאתי: 1975, תערוכת "פנים חדשות"), לקראת התערוכה בגלריה "שרה גילת" בירושלים, שלח הזמנה עם צילום של דיוקנו, בו הוא מדמה עצמו להרצל. לבושתי, שכחתי את העבודה ההיא. ביקשתי, שישלח לי במייל דימויים של כל ההרצלים שלו וציפיתי בעניין למשלוח.

 

בעודי ממתין, הקלדתי ב"גוגל" את המילים "מוטי מזרחי, הרצל", ומיד קפץ לעיני צילום של פסל ארד ריאליסטי גבוה (מאוחר יותר, אלמד שגובהו 7 מ', כולל הבימה), המשחזר בתלת-ממד את הצילום הנודע (של דוד וולפסון) מאוקטובר 1898 (שצולם באותו אזור הסמוך למקווה-ישראל), בו נראה הרצל, ניצב זקוף, כובע השעם בידו, ומולו הקיסר וילהלם השני רכוב על סוס. אלא, שצילום נוסף גילה לי, שמוטי חצה לשניים ולאורך את הקיסר ואת סוסו (בסגנון החיות החצויות של דמיאן הרסט; ואני נזכר, שעוד ב- 1987 חצה מוטי מזרחי דגם גבס צבוע של פרה, "הפרה הלוחמת" קרא לה), כך שמבטו של הרצל מופנה לרווח שנוצר בין שני החלקים. באתר בשם Yoaview הופיעה תגובתו של מוטי מזרחי:

"ניצבתי בפני בעיה: התצלום ההיסטורי הוא מונטאז`. התבקשתי לעשות פסל פיגורטיבי שמתאר את הסיטואציה, אך לבסוף דנתי פחות בעובדות ההיסטוריות, אלא יותר בנושא כוחו של המבט או החזון. האימפריה מיוצגת ע"י סוס וקיסר, ולמולה אדם פשוט שפועל כדי לממש את חזונו. בפרשנותי, המפגש `כאילו` לא התקיים. בעיני, מייצג הפסל את החזון והראייה ארוכת הטווח של הרצל. הוא אמנם ניצב לפני הקיסר אך מבטו הוא הרחק קדימה לעתיד בו יתגשם חזונו."