ה א מ נ ו ת ו כ פ י ל ה
כל מעשה פרשנות של יצירה אמנותית (ושל כל מושא סימני אחר) הוא הצעה לבניית כפיל רוחני. באומרי "כפיל", אני נוקט – מכאן ואילך – במונח מטפורי בלבד. שהרי הכפיל זהה בכל תכונותיו החיצוניות לדבר המוכפל, ואילו מעשה הפרשנות הוא ניסיון לעיצוב דגם תיאורטי אנלוגי אך לא זהה, בבואה מילולית, תחליף מַשלים לעבודה חומרית חזותית.
לְמָה נשווה את מעשה השכפול הזה? שמא לאותן חוברות צביעה המספקות לנו קווי מתאר ומצפות שנמלא אותם בצבעינו ובזאת ניצור את ציורנו הכפילי? או, שמא נשווה את יחסי היצירה ופרשנותה למפת דרכים, המסמנת לנו תוואי, שאותו נממש במו נסיעתנו או הליכתנו לאורכו? ואולי, נשווה את מעשה השכפול הפרשני להרכבתו של קלסתרון על פי נתונים של עֵד? כל אחת מההשוואות הללו קרובה למעשה הפרשנות הכפילי, אך גם סוטה ממנו: שהלא, יצירת האמנות אין בכוחה לספק לנו קווי מתאר חד-משמעיים. כך, גם המפה קונקרטית ומוחלטת בבחינת סימון גיאוגרפי הרבה יותר מה"מיפוי" האמנותי, מה גם שמעשה הפרשנות הוא יצירתי הרבה יותר מאשר פסיעה במסלולי היצירה! וכי לא נאמר, שבמעשה הפרשנות, יותר משאנו מאשררים מסלולים, אנו מפלסים ומכשירים הכשרה טנטטיבית של מסלולים לַיצירה וביצירה?!
דימוי הקלסתרון מתקרב יותר למהלך הפרשני וזאת מסיבה כפולה: בקוטב האחד, היצירה היא עצמה אינה יותר מאשר עדות בלתי יציבה על אודות המיוצג או המסומן; ובקוטב השני, הפרשנות – בדומה לקלסתרון – אינה יותר מאשר הצעה (המלצה) "אפשרית" על אודות דיוקן המיוצג.
כלום נדייק אף יותר משנדבר על תרגומה של א' (היצירה) ל- ב' (הפרשנות)? רוצה לומר: האם הפרשנות "מתרגמת" דימוי חזותי לקונסטרוקט מילולי? במידה רבה, כן; ובמידה רבה, לא: מחד גיסא, בה במידה שכל תרגום הוא פרשנות, גם כל פרשנות היא מין תרגום. שבדומה למתרגם, הפרשן משתדל "לצלוף" במטרה אמורפית, פתוחה, חידתית. מילות שיר, לדוגמא, נעדרות יסוד משמעותי מוצק; מרחבן פִשרן פרוץ, גמיש, פריך; מה שמאפשר אינספור קריאות פרשניות, ובהתאם, אינספור תרגומים. ואולם, מאידך גיסא, שלא כמעשה התרגום, התר אחר תחליף מדויק ככל שניתן לרכיבי היצירה המקורית, הפרשנות אינה משכפלת במילים את סך פני היצירה הנראית לעין. מבחינה זו, הפרשנות אינה מהווה תרגומה הישיר של היצירה. כי הפרשנות פורשת תמונת עומק, להבדיל מתמונת שטח, הגם שהיא חלה על סך פני השטח של התמונה ומחויבת לה, כשהיא יונקת ממנה נתונים ושבה אליה כהגבהתה האידיאית.
צא ולמַד: בין הפרשנות לבין היצירה, יותר מאשר יחסי בבואה או ראי, מתקיימים יחסים דיאלקטיים במשמעותם ההיגליאנית: תזת פני השטח של היצירה האמנותית (החומרית) נענית באנטיתזה המילולית של הפרשנות, הגוררת לתוכה את רכיבי פני השטח רק על מנת "להתיכם" כאידיאה, כ"פרשה" הכרתית רחבה, מורכבת ועשירה יותר, מעמיקה אל פרספקטיבות של תרבות, היסטוריה ורוח, ומבחינה זו – גבוהה (מלשון Aufhebung) יותר. שחוויה חושית "הוגבהה" (במונחים היגליאניים, נשוב ונאמר) לכלל חוויה הכרתית-כלשהי. הכפיל הפרשני, אנו אומרים, הוא גם בבואה וגם היפוך של היצירה. הכפיל אנלוגי ליצירה, אך עשיר ממנה בהרבה.
