אמנות בימי כולרה

                          אמנות בימי כּולֶרָה

 

"האמנות, בבחינת מבע חברתי, מבטאת בדרגתה הגבוהה ביותר את המגמות החברתיות המתקדמות ביותר. האמנות היא שמפלסת והיא שחושפת. לפיכך, אם ברצונך לדעת באיזו מידה מגשימה האמנות את ייעודה הנכון כנושאת שינוי וקידמה, ובאיזו מידה האמן הוא באמת ובתמים אוונגרדיסט, שומה עליך לדעת לאן פני האנושות, לדעת מהו כיוון גורלו של המין האנושי. […] לצד ההמנונות לאושר ולצד קינות היגון והייאוש – חובה על האמן לערטל במכחולו האָלים את כל הברוטאליות וכל הטינופת השוכנות בתחתית החברה."[1]

 

את המילים הנחושות הללו כתב ב- 1845 הפוּרייֶריסט הצרפתי, גבריאל-דֶזירֶה לָאבֶרדָן. היו אלה ימי הבראשית של האוטופיזם הסוציאליסטי, הזרם הרעיוני הרומנטי שהוליד מתוכו את מושג האוונגרד, רגע טרם פריצתו האמנותית הנועזת בציורו הריאליסטי של גוסטב קוּרבֵּא. יובהרו הדברים: האוונגרד הפוליטי, אותו חיל-חלוץ האמור לנגח את חומות השמרנות ההיסטורית (הבורגנית, הטוטליטארית וכיו"ב), כרת ברית הדוקה עם האוונגרד האמנותי. בציורו האלגורי המופתי של קורבא מ- 1854, "האָטֶלייֶא", מיקם האמן בסטודיו שלו, מצד אחד, את הפוליטיקאים והמהפכנים (גאריבּלדי, אלכסנדר הֶרצֶן, נפוליון ה- 3, מהפכני סין, הונגריה ופולניה ועוד), ומהצד השני, את האמנים ואנשי הרוח (המשורר, שארל בודלר; הסופרים, שאטובריאן ובּוּשון; הפורייריסט, פרוּדון). איך כתב בודלר במכתבו המפורסם, בו פירש את הציור:

"זוהי ההיסטוריה המוסרית והפיזית של הסטודיו שלי […]. אלה הם האנשים שמשרתים אותי, שתומכים במחשבתי, שנוטלים חלק בפעולתי. […] זוהי החברה על גובהה ונחיתותה ובמילייֶה שלה. במילה אחת, זוהי דרכי להתבונן בחברה על ענייניה ותשוקותיה. […] הציור מחולק לשני חלקים: אני מצייר בתווך. מימין, כל הפעילים, כלומר החברים, הפועלים, חובבי עולם האמנות. משמאל, […] העם, האומללות, העוני, העושר, המנוצלים, המנצלים, האנשים הניזונים מהמוות."[2]

 

הברית ההיסטורית בין האוונגרד הפוליטי והאוונגרד החברתי אחראית לזיקה ההיסטורית ההדוקה בין אמנות לבין שמאל. הדברים ידועים והם-הם התשובה האמנותית האמיתית לכל דוברי ההבלים אודות "המאפיה השמאלנית". אך, הנה, אנו מתבוננים סביבנו בישראל של 2013 ואנו תוהים: "לעזאזל, להיכן נגוז השמאל האמנותי, קרי – האוונגרד האמנותי הפוליטי?!". כן, על דעיכת השמאל הישראלי ועליבותו העכשווית איננו חדלים לקרוא, לשמוע ולקונן. אבל, מה אירע לאותו מיעוט קטן, חוד-החנית האמנותי, האוונגרד האמנותי הפוליטי, התקווה האחרונה להובלת קול המצפון, הצדק וההומניזם?

 

בשנות ה- 80-70 עוד היה בכוחנו למנות בעולם האמנות הישראלי את האמנים הלוחמים – אביטל גבע, משה גרשוני, אפרת נתן, מיכה אולמן, יחזקאל ירדני, ארנון בן-דוד, דני קרוון, מנחם חיימוביץ, דוד וקשטיין, אבישי אייל, דוד ריב, יאיר גרבוז, דוד טרטקובר ורבים נוספים (שלא לדבר על הגנרלים הוותיקים מהדור של דן קדר, עמוס קינן, יגאל תומרקין, שמעון צבר וכו'). ואילו כיום, כאשר מגיפת החולירע פשתה, מעטים הקולות, ספורים ביותר, ואלמלא התעקשותם של דוד ריב, לארי אברמסון, מיקי קרצמן, אלכס ליבק ולהב הלוי  – כולם אמנים מבוגרים, שורדי קרבות ה- 80, ספק אם יכולנו להצביע על אמנות ישראלית עכשווית של התנגדות, ביקורת ומאבק. וחותמי העצומות מה? בינינו לבין עצמנו, חתימה על עצומות הפכה לאות חברות במועדון אקסקלוסיבי, יותר מאשר פעולת התנגדות של ממש.

 

אמת, את ההודעה על מות האוונגרד כבר קיבלנו לפני כשלושים שנה. אך, לא, איני עורג על אוונגרד אמנותי של חידוש, פרובוקציה ואנטגוניזם, המבקיעים את דפוסי האמנות מאתמול. למיצוי ואי-אפשרותם של אלה בזמננו למדתי להסכין. אני כותב על אוונגרד אמנותי-פוליטי, הסיכוי המוסרי האחרון של חברה להיטהר מנגעי הכולרה. מה אירע לו  לסיכוי האמנותי הזה, שמטבעו הוא מצומצם אך נועז, עיקש ובלתי מתפשר? הכיצד זה שנמוג לו ממחוזותינו? ואיזו מין חברה הוא מותיר לנו בהיעדרו?!

 

מובילי המאבק האוונגרדי-פוליטי של שנות ה- 70 הזדקנו. מיעוטם חולה, חלקם מותש, גם אם עודם דבקים בערכים הומאניים וסולדים מחרפות הכיבוש והדיכוי של החברה הישראלית. קולם הרפה נשמע לעתים רחוקות. תלמידיהם, ציבי גבע, גבי קלזמר, שרון קרן ומורדים אחרים משנות ה- 80-70 – הזמן ריפד במוך את מחאתם האמנותית, ריכך אותה עד שזו הפכה קונצנזואלית. הדור החדש, הדורות החדשים, נמנעו מלתפוס את מקומם על הבריקאדות. שמץ הקולות מכיוון הספרות העברית – אהרון שבתאי, דוד גרוסמן, יצחק לאור, מוטי לרנר, איל מגד – רק מדגיש את דהיית קולם של עמוס עוז, א.ב.יהושע, נתן זך, או את שתיקתם של אינספור הסופרים והמשוררים הצעירים יותר, שמתענגים על מותרות הפרדת הרשויות בין הספרא והסייפא (ולא שהם עושים מעשים בתחום הסייפא). את הבריקאדה האידיאית-מוסרית האחרונה נגד הכולרה תאתרו ב"הארץ" של גדעון לוי, עמירה הס, יצחק לאור, דורון רוזנבלום, ספי רכלבסקי, זאב שטרנהל ואחרים. ורק תארו בנפשכם את החברה הישראלית דהיום ללא עיתון "הארץ"! וכן, "שאפו!" לתיאטרון "החאן" הירושלמי על "דוחקי הקץ" שלו.

 

האם צמחו אצלנו דורות של אמנים בעלי עור-פיל, ערלי לב ואטומי חוש מוסרי? חלילה. דַברו עם האמנים הצעירים ומיד תשמעו מפיהם על דוויי הכולרה. אך, מרגע שמסתגרים אלה בסטודיו, נעצר הדווי מחוץ לדלתם. חריג נדיר הוא הצייר, אברהם פסו, שפשוט לא יכול היה לשאת את זה יותר, נסע לחברון וצבע בשחור את קבר הרוצח, ברוך גולדשטיין. אז, איך זה שאמני ישראל נָדַמו, ובשתיקתם האמנותית, נותנים יד להתפשטות הכולרה?

 

נתחיל בכך, שקסם הנון-קונפורמיזם פג. ההון הסימבולי שבהיות נון-קונפורמיסט אינו תקף עוד בבורסת ההון הסימבולי, שמבכרת את הון הידוען והמצליחן. בשנות ה- 70-60 נון-קונפורמיזם היה שם המשחק; כיום, זהו הכרטיס האדום להוצאתך מהמשחק. היאפ"י של שנות ה- 80 הצמית את הנון-קונפורמיסטים, עת החברה תגמלה את הקונפורמיסטים. זו החברה, כולל חברת האמנות, הלכה ונכבשה בידי כוחות הממון. איני מחבב במיוחד את טיעון התמסחרותה של האמנות כהסבר לאַ-פוליטיות של האמנות העכשווית. שהרי, ידוע לי היטב, כי רבים הם האמנים הלא-ממוסחרים, אלא שאף הם אינם מתגייסים באמנותם ובחייהם למאבקי צדק ומצפון. בה בעת, ברי לי שאמנים חפצים להצליח, והם יודעים היטב שהצלחתם חייבת לעבור דרך הגלריות המוערכות. הגלריות הללו חייבות למכור, ולפיכך, לא יקבלו לשורותיהן אמנים היוצרים פרובוקציות פוליטיות-חברתיות שיעצבנו-חלילה את הקליינטים. וגם במוזיאונים חפצים צעירינו להציג, וברור להם לא פחות, שהמוסדות הציבוריים הללו, התלויים בכספי תרומות ובתקצוב ממשלתי ועירוני לא יסבלו יצירות פרועות מדי ו"שנויות במחלוקת". והרי על חללים אלטרנטיביים כבר אין מה לדבר בזמננו ובמקומנו.

 

כיון שכך, לא נצייר את "נערי הגבעות" החוליגאניים עוקרים גפנים או שורפים מסגד, כי אם נצייר פנטזיות פרטיות, נצלם נופים אורבאניים, ניצור עבודות וידיאו מגדריות. ככלל, את חתרנותנו נגביל להקשרים גלובליים "טרנדיים" של מושגי זמן, ניצול, מיניות ושאר נושאי "פוליטקלי-קורקט". יש, שקוסמופוליטיות היא מפלטו של הפחדן.

 

אכן, יותר מכל, הבה נודה (ואני כותב בלשון "אנחנו", באשר איני מפקיע את עצמי ממחנה האשמה): אנחנו מפחדים. לא, לא אָלַת השוטר ואפילו לא כדור הגומי ורימון העשן הם שמפחידים אותנו (אם כי קלגסי המשטרה ומשמר-הגבול אינם חוויה מומלצת ללא-אמיצים מסוגו של מחבר המאמר). אנחנו פוחדים מהחברה האלימה שבתוכה אנו חיים. אנחנו מפחדים מתגובתו של נהג הטקסי למשמע עמדתנו הרדיקלית; אנחנו מפחדים מתגובת שכננו לתיעובנו את חרפת המתחולל בשטחים הכבושים בחסות ממשלת ישראל ובית המשפט; אנחנו מפחדים מתגובת האיש היושב בשולחן הסמוך בבית הקפה. בחברה האלימה שלנו, בה המרחק בין תוקפנות מילולית לבין תוקפנות גופנית התקצר ביותר, חופש הדיבור הדמוקרטי הוא דה-יורה יותר מאשר דה-פקטו. מעטים מאד בינינו הם האמיצים, ועל פי רוב, אלה הם אותם האנשים שבמותיהם ו/או מעמדם המכובד הפכו, במשך הזמן, לשריונם וחיסיונם.

 

השיח האמנותי, הבה נודה, אף הוא אינו מעודד אוונגרדיזם פוליטי במשמעותו הזכורה – אקטיביזם אנטגוניסטי הניזון מאידיאולוגיה בעלת שורשים אוטופיים. אפשר, שאריאלה אזולאי היא היחידה בין התיאורטיקנים והאוצרים שלנו שמגלה נאמנות עקבית ואמיצה לאג'נדה הפוליטית-ביקורתית בנושאי הכיבוש. רובנו, אנשי השיח האמנותי, טובעים בים התיאוריות הפוסט-מודרניות או בעשייה אד-הוק של תערוכה X ומאמר Y. כן, אנחנו תומכים בביטול הכיבוש, בפירוק ההתנחלויות, בחלוקת ירושלים, בהקמת שתי מדינות לשני עמים – אך איננו עושים דבר וחצי דבר בנושא. ואנחנו מתוסכלים מול המניפולציות הערמומיות של מנהיגינו, המזמרים את מזמורי השלום ונואמים בזכות שתי מדינות לשני עמים, אך עושים הכול להפרת הסיכוי לכל אלה.

 

לפיד האוונגרד האמנותי-פוליטי כבה. צחנת הכולרה סוגרת עלינו, ובעל כורחנו, אנו לומדים לחיות איתה. מיום ליום, משעה לשעה, נדבקים יותר ויותר מאיתנו במחלה. פעמוני הקתדרלה מצלצלים, אך מי שומע. וכך:

 

"מגפת הכולרה מטיפוס כולרה מורבוס, שנגועיה הראשונים צנחו כמוכי ברק בשלוליות השוק, גרמה בתוך אחד-עשר שבועות לתמותה הגדולה ביותר בתולדותינו. […] בשני השבועות הראשונים של מגפת הכולרה עלה בית הקברות על גדותיו ולא נשאר מקום פנוי בכנסיות אף על פי שעצמותיהם המתפוררות של גיבורים אלמונים רבים הועברו לקבר אחים. אוויר הקתדרלה נידלל מן האדים שעלו מכוכים שלא נאטמו כראוי. […] והיה צורך לעשות את גן הירק של המסדר שהיה גדול כפליים מן הסטיו, לבית קברות. שם חפרו קברים עמוקים דים לקבור את המתים בשלושה מפלסים, בחפזון ובלי ארונות, אבל עד מהרה הוצרכו לחדול מזה, כי האדמה לא יכלה להכיל עוד והייתה למין ספוג שמפריש נוזל דמי נגוע ומבחיל עם כל צעד." (גבריאל גרסיה מארקס, "אהבה בימים כולרה", תרגום: ריטה מלצר ואמציה פורת)


[1]Renato Poggioli, The Theory of the Avant-garde, Belknap Press, Cambridge, Mass., 1968, p. 8.

[2] Hélene Toussaint, Le dossier de l'atelier' de Courbet,  Musées de

France, no date, no page numbers.  

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: