עוד פעם, ים-תיכוניות?

                          עוד פעם, ים-תיכוניות?

 

בתאריך כלשהו בתחילת שנות ה- 90, ככל הנראה 1993, שלחתי מכתב ארוך לשָרַת המדע והאמנויות דאז, שולמית אלוני, ובו שטחתי בפניה את חזוני: הביאנאלה של השבר הסורי-אפריקני. הצעתי מפגש אמנותי בינלאומי בחסות ממשלת ישראל, בו יתכנסו יחדיו אמנים מהמזרח-התיכון, מארמניה ומתורכיה, ודרומה, דרך תימן, ועד לקניה ולמוזמביק…עודני ממתין לתשובת השרה. עם זאת, אודה ואתוודה: חלום "הביאנאלה של השבר…" הצטנן לחלוטין בתודעתי וכבר מזמן שאיני נותן עליו את דעתי או אמונתי.

 

מדי עת, שב וצף אצלנו חלום התרבות האזורית. פעם, היו אלה ה"כנענים", שחפצו לחַברנו לחבל הסהר הפורה, למצרים ועוד; מאוחר יותר, היו אלה חולמי ה"ים-תיכוניות", החל באותם אמנים שראו באמנות הביזנטית שורש אמנותי (מרדכי ארדון הוביל רעיון זה, שהוגשם יותר על ידי נפתלי בזם ואחרים); המשך החלומות באידיאה התרבותית המבוקשת של ה"לבאנט" (מייצגיה הבולטים אצלנו הם ז'קלין כהנוב, רונית מטלון ובני ציפר); וכלה באמנים שייחסו לתכונות החזותיות של השקיפות המוארת והעולצת את הערך האותנטי-מקומי (רוברט בזר הוא מקרה בולט בכיוון זה; גם דוד שריר, עמוס קינן ואחרים). זכור לי מאמר שפרסמתי ב- 2001 בקטלוג התערוכה, "נחום גוטמן – ימים רבים" (מוזיאון נחום גוטמן, נווה צדק), בו חשבתי להעמיד את יצירת גוטמן (יפו, פרדסים, ים…) בהקשר האידיאל הים-תיכוני. סופו של דבר, לא פחות מצהלת האור, החום והארוס, איתרתי בציורי גוטמן זיקה לים-תיכוניות מלנכולית, אף מורבידית ("הים שרוע חיוור ונוצץ"), מהסוג שעליה העיד פרידריך ניטשה על חוף הים האיטלקי ב"דמדומי שחר" שלו מ- 1881. ואף על פי כן, באותה עת של כתיבת המאמר, עדיין התנגנו באוזני מילות שירו של גיתה, מה שנחשב כמעט להמנון בשבח הים-התיכון:

"הידעתָ את הארץ שָם הלימונים פורחים,/ שָם תפוחי זהב בצֵל עלוָה זורחים, מכחול שמיים תנשב רוח עֶדנה,/ שוקט הדס ותתנשא דפנה,/ התֵדענה, ארץ רבת הוד?/ עִמךָ, הו אהובי, שָמה, שָמה אנדוד." (תרגום: עדה ברודסקי)

 

השנים נקפו, מהפכים תרבותיים התחוללו, פנטזיות פרטיות שלי ושל אחרים על אידיליה התחלפו בפנטזיות על קטסטרופה, והנה, אני מקבל הזמנה ל"ביאנאלה של הים התיכון", אירוע שני בסדרה, שיזם ואצר בלו סימיון פיינרו (עם אביטל בר-שי), והפעם, בעיירה סחנין שב"משולש". אמרתי לעצמי: ראה, גדעון, חלום התרבות הים-תיכונית, שנרקם בעיקר במאות ה- 20-18, טרם נפח נשמתו. נאומו המכונן של אלבר קאמי ב- 1937 לרגל חנוכת "בית התרבות" באלג'יר (שנועד לשרת את התרבות הים-תיכונית) חי ובועט. ואיך אמר קאמי באותו נאום היסטורי? –

"האם תיתכן תרבות ים-תיכונית חדשה? […] האנשים השואגים במלוא גרונם ב'קפה שַנטַן' בספרד, אלה המשוטטים בנמל גנואה, ברציפים במארסיי, בני הגזע הסקרני והחסון החיים לחופינו, הם כולם בני אותה משפחה." (תרגום: דליה טסלר)

 

את הציטוט האחרון אני דולה מתוך "אנתולוגיה ים-תיכונית", מבחר מצוין שערך יעקב שביט ב- 2004 ואשר ראה אותה לרגל ייסוד "המרכז לחקר תרבויות הים-התיכון" באוניברסיטת תל אביב. עלעול באנתולוגיה זו וקריאה מקבילה בספרו של ההיסטוריון, פרנן ברודל (Braudel), "הים-התיכון" (כנכתב במקורו ב- 1977 וראה ב- 2001 בהוצאת "כרמל") – שבים ומאשרים אפיוני נוף, אקלים, צמחייה, סגנונות לבוש, טמפרמנט והתנהגות אנושית המשותפים-לכאורה לארצות הסובבות את האגן. שכן, על מה חשב קאמי עת הניח מצע של תרבות וטבע ים-תיכוניים? על פלפלים מיובשים, על נופים צרובי שמש, על ברושים, על פסלי יוון (ועל אייסכילוס) וכו'.[1] "בין מדבר לים" היא הנוסחה המינימליסטית.

 

שירת ההלל ל"דרום" החם והמואר (דרום-אירופה, קרי – ארצות הים-התיכון, ניגוד ל"צפון" הטבטוני הקר והקודר) תחילתה בהתייחסות לאיטליה, אך המשכה במאה ה- 20 בהחלתה על אגן הים-התיכון כולו.[2] קֶסם האידיאה הים-תיכונית שלח שלוחותיו גם לתרבות הישראלית התרה אחר זהותה, עת במקביל לחיוב ההווי הים-תיכוני בציורי נ.גוטמן (כמו גם במאבקו המתמשך למען ארכיטקטורה ים-תיכונית), ביקש אלכסנדר אוריה בוסקוביץ' בשנות ה- 40 וראשית ה- 50 לחבר "מוזיקה ים-תיכונית", או כאשר המשורר, ארז ביטון, ביקש לקדם שירה וספרות ים-תיכוניים ב"אפיריון" שבעריכתו, וכאשר תכלת וצהוב ניסחו נופים תמציתיים של שמיים וחול בציוריו של מיכאל גרוס (ואורי רייזמן) משנות ה- 80-70, ועוד.

 

נכון להיום, חומת המלונות הגבוהים החוסמת את בריזַת הים בתל אביב; מגדלי המגורים היוקרתיים הגורדים את שחקי תל אביב בסגנון מנהאטן; נופים אירופאיים קפואים או מיוערים המאכלסים רבים מציורי אמנינו הצעירים ("השָם החדש", קראתי לזה[3]); שפע מסעדות בטעמים אקזוטיים בינלאומיים שונים ומשונים; – כל אלה אומרים הפניית הגב הישראלית העכשווית לים-התיכון ("עם הגב לים" הוא שם מאמר, שפורסם לראשונה ב"אפיריון" מס' 9  באביב 1988, ובו הצבעתי על היעדרות יחסית של הים מנופי הציור הישראלי). לא, חזון התרבות הימית הישראלית של נחום סלושץ – לא קרם עור וגידים.[4]

 

אך, כנגד זאת, ראו את מה שקרוי "הזֶמר הים-תיכוני": את הטמעת המוזיקה היוונית והספרדית והמזרח-תיכונית בזמר הישראלי העולה כפורח בציבורים רבים (ועד לשיא לבלובו השנוי-במחלוקת בערוץ 24). וראו את חופי הים שלנו, את הטיילות, בתי הקפה השוקקים לאורך החופים. ראו את הגופיות, המכנסיים הקצרים, הגוף החשוף של אופנות הקיץ הישראליות – ארוס ימי מובהק… האם אין כל אלה מאשרים ים-תיכוניות גוברת?

 

אני מבולבל: כלום קיימת תרבות ים-תיכונית, כלום היא מן האפשר, או שמא חלום בלבד היא,  ולכל היותר, קומץ תכונות, שנוכל לאתר את חלקן גם בחופי סן-פרנציסקו, למשל? והאם בתים לבנים חד-קומתיים אינם גם נתון מכסיקני ולא רק נתון בסנטוריני ובאנדלוזיה?

 

טיעון הפלורליזם הים-תיכוני והסתירות הפנימיות שבין מרכיביו הוא טיעון ישן- ולא בלתי משכנע – שביקש לערער על רעיון המצע הים-תיכוני המשותף. אך, דחוף יותר, להערכתי, לחשוב כיום במונחי צפון-דרום חדשים, הנוטשים את יחסי צפון-אירופה ודרומה לטובת מבט רחב יותר על צפון הגלובוס ודרומו. מבט שכזה לא עוד יקבל על-נקלה את הנחת אחדות האגן הים-תיכוני עם דרומו, קרי – ארצות צפון-אפריקה. "הצפון השָבֵע" מול "הדרום הרעֵב" – הקיטוב המעט-פשטני הזה נושא בחובו, כמובן, אמת שאותותיה ניכרים ברמת החיים וכלכלות "העולם השלישי" (בדרגותיהן השונות) של מצרים, לוב, אלג'יר ותוניס. הוסיפו לזה את מה שקרוי "האביב הערבי", על תוצאותיו הכאוטיות לפחות בלוב ובמצרים – והרי לכם "דרום" אחר, אשר אפילו משברי יוון וספרד רחוקים ממנו מרחק צפון ודרום. ומה נאמר על התמורות האקלימיות שבעקבות ההתחממות הגלובאלית: כאשר הקרחונים נמסים וגם ברלין ולונדון סובלות בקיץ מחום בלתי נסבל – האם נמשיך לקטב צפון ודרום באירופה?

 

להמשיך ולחלום על "ים-תיכוניות" בעידן הגלובליזם? כאשר אירופה מתאחדת בשוק משותף, וזהות אורבאנית וקפיטליסטית חלה על ערי הים-התיכון כעל ערי צפון-אירופה (או צפון-ארה"ב); כאשר מוזיקת "פופ" אירופאית ואנגלו-סקסית מתערבלת במערבל הסינתטי של ה"ארווויזיון" וה"אם-טי-בי"; כאשר אתרים "ים-תיכוניים" מובהקים – דוגמת איי יוון או ספרד, וכמובן, הריביירה האיטלקית והצרפתית – נכבשים עד תום על ידי תיור בינלאומי ממוסחר וחד-ממדי – האם נוכל להמשיך להתרפק על העממיות הים-תיכונית רבת-החן, זו שהתענגנו עליה בסרטי הריאליזם החדש האיטלקיים משנות ה- 50? וכאשר צמחי מאכל ונוי מיובאים מכל רחבי תבל, ואז מוצמחים ונמכרים בארצות הים-התיכון, ספק רב אם נותר מקום של ממש לפלפלים היבשים של אלבר קאמי.

 

ואם נסב את מבטנו ונצמצמו לתחומי האמנות, אף מֵעֵבר לדעיכת הרלוונטיות של מושג המקום (כולל המקום הים-תיכוני) בעידן הגלובליזציה, נאלץ להודות, שהפלורליזם הלשוני האינסופי של האמנות העכשווית אינו סובל "גג" אידיאולוגי תרבותי הומוגני.

 

כיון שכך, מה נאמר על "הביאנאלה הים-תיכונית"? בפרסום אינטרנטי לקראת פתיחת הביאנאלה, אני קורא:

"…המבט ואימוץ התפיסות של מרכזי האמנות החזקים במערב מנעו את היכולת להבחין בעשייה אמנותית באזורנו במדינות השכנות החיות בתנאי אקלים דומה ובאפיונים תרבותיים קרובים. […] הביאנאלה הים-תיכונית השנייה בסחנין תציע פלטפורמה אלטרנטיבית, המדגישה את התהליכים המקומיים הנוצרים באזור והשפעותיהם התרבותיות."

 

הנה כי כן: עדיין ההתעקשות על הקשר הסיבתי בין תנאי אקלים דומים ואמנות, ההנחה הרומנטית העתיקה ושובַת-הלב של יוהן גוטפריד הֶרדֶר. אני מניח בצד את טענת ה"מאפיינים התרבותיים הקרובים" [וכי מה, באמת ובתמים, בין ישראל היהודית לארצות הערביות המוסלמיות? ומה, באמת ובתמים, בין תרבותה של תורכיה לבין תרבות איטליה הקתולית? וכלום אין להט השמש העז בקליפורניה, בעָרָב-הסעודית ובמדבריות אוסטרליה כאותם להט ואור של הנגב הישראלי (ואם כן, הכיצד זה שלא קמה לנו תנועה אמנותית אבוריג'ינית שמרכזה בבאר-שבע?…]; אתייחס בעיקר לעצם הנחת היסוד הפילוסופית הרומנטית, זו ההרדרית: בתנאי מיזוגי האוויר של זמננו, כבר איני משוכנע בדבר הקשר הסיבתי שבין תנאי אקלים ויצירה אמנותית. בחקלאות ובשיווק המודרניים של חממות וקירור – תנאי האקלים המקומיים, כתנאי גידול, הולכים ומאבדים את תוקפם. ואם יתעקשו הנאו-הֶרדֶרים וידחו את המגמות הגלובליסטיות בשם  מאבקם למען אותנטיות מקומית מבוקשת, לא ייוותר לנו אלא להרים גבה נוכח הדבקות במושג האותנטיות התרבותית, אשר ספק אם עודנו תקֵף בעידן הפוסט-מודרני.

 

באשר לעצם העיקרון ההֶרדֶרי של האנלוגיה בין טבע לבין תרבות, אני תוהה מהם התנאים התרבותיים המצמיחים את פרחי האמנות: תנאי אצולה ושלטון כנסייתי הצמיחו באיטליה אמנות רנסנסית, תוך התעלמות מתנאי העוני של העם האיטלקי; תנאי הפאשיזם האיטלקי של שנות ה- 20 הצמיחו באיטליה את ה"נובוצ'נטו איטליאנו"; תנאי האנרכיזם האיטלקי של ה"בריגדו רוסו" בשנות ה- 70 הצמיחו באיטליה, ולו באורח חלקי, את רוח הייאוש של הטרנס-אוונגרד האיטלקי; וכו'. מהי, אם כן, הקרקע הייחודית המצמיחה אמנות ייחודית, או שמא הקרקע של האמנות היא ישות הנמצאת בטרנספורמציה מתמדת?

 

 

ככל שקוסם לי רעיון הים-תיכוניות, על גווניו, ניחוחותיו, טעמיו וכיו"ב, אני מתקשה לעכלו כרעיון בר-קיימא. לבטח, כישראלי המודע לעומק התהום התרבותית בין ישראל לשכנותיה (חרף הציבור המזרחי הגדול החי בארץ). לא פחות מכן, אני מודע למסורות אירופאיות (ממזרח ועד למערב אירופה) הנטועות עמוק בתרבות הישראלית, למרות כל תמורותיה. אני גם מודע להגמוניות של צרפת, ארה"ב ואנגליה בעיצוב ההיסטוריה של האמנות הישראלית. ויותר מכל, אני מודע לכך, שעשרות השנים שנקפו מאז הולדת חזון הים-תיכוניות לא העצימו את התגשמותו באמנות הישראלית. לא נותר לי אפוא, אלא לתהות על תקפותו של החזון בכלל ובפרט.

 

                                 *

ב- 19 ביוני אני מתעתד לשאת דברים במכללת סחנין, בסימפוזיון שמאורגן מטעם "הביאנאלה הים-תיכונית". אולי אציג שם את הסתייגויותי אלה בפני הקהל. ושיעזרו לי הקב"ה ובאי כוחו (אלוהים היהודי, ישו ומוחמד של הים-התיכון ושל כל השאר).

 

 

 

 


[1] "אנתולוגיה ים-תיכונית", עורך: יעקב שבתאי, ידיעות אחרונות ואוניברסיטת תל אביב, 2001, עמ' 424.

[2] שם, עמ' 43-42.

[3] גדעון עפרת, "אמנות מינורית", אמנות ישראל, ירושלים, 2010, עמ' 106-93.

[4] לעיל, הערה 1, עמ' 405-401.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: