מלאכים (כבר לא עוד) בשמי תל אביב

                מלאכים (כבר לא עוד) בשמי תל אביב

 

מספרים על גוסטב קורבא, אבי הריאליזם, שדחה את ההצעה לצייר מלאכים במילים: "אם תראו לי מלאך, אציירו!". כידוע, הטיעון הריאליסטי לא מנע את נוכחותם התדירה של מלאכים בתולדות האמנות, ודי אם נזכיר את המסורת הארוכה והמופלאה של ציורי "הבשורה", עם המלאך המגיע עם שושן לבן אל מאריה המסתגרת בגָנַה (דה-וינצ'י, בוטיצ'לי, ואן-אייק, פיליפו ליפי, פרָא-אנג'ליקו, פֶרוגינו, ועוד ועוד). לכל אורך המסורת הזו ועד לשיאה בציור הרומנטי של המאה ה- 19, שמרו המלאכים על צביונם הנשגב, בבחינת באי כוחו של האל. כך עד לעת החדשה, המודרנית, כאשר הערעור על קיומו של האל נשא עמו גם ירידה במעמדו של המלאך. וראו ציורו של ווילם דה-קונינג מ- 1945, "מלאכים וורודים" (פה שוסעו המלאכים לקרעים), או פסלו הטראגי של אנסלם קיפר, "ספר עם כנפיים" מ- 1994.

 

ואצלנו? להלן, אבקש לבחון את דמות המלאך באמנות הישראלית, תוך שאני גוזר על עצמי להימנע ממלאכי התנ"ך. רוצה לומר, לא אדרש למלאך העקידה, אף לא למלאכי חלומו של יעקב, גם לא למלאך השומר על שער גן-עדן וכיו"ב. שבחינתם של אלה עלולה להיות מתישה, וספק אם תשא פרי מעניין. אני מתעניין יותר במלאך כדימוי מטאפיזי של האמן הישראלי, כפנטזיה וכהחצנה של מצב נפש, ולא פחות מכן – המלאך כדימוי סמלי, מטפורי או אלגורי וכו'.

 

מלאכים ציוניים למהדרין ריחפו מעל הקונגרסים הציוניים הראשונים. השכינה, כדמות נשית מכונפת, עופפה מעל חסיד יהודי נודד, שמאחוריו משתרכים שאר השבים לציון, בעוד המלאכית מתווה להם את הדרך, וכל זאת על גבי גלויה לקונגרס הציוני הרביעי (1899). אך, יותר מכל, היה זה אפרים משה ליליין, האמן הציוני החשוב, שהתמחה במלאכים, וזאת כאשר עיצב ב- 1902 את שורת המלאכים ובהם ד"ר הרצל המכונף הפוסע מעדנות בשדה פרחים, כשהוא עירום ועריה ובידו נבל-דוד (איור לשירו של מוריס רוזנפלד, "בריאת בני האדם", מתוך "שירת הגטו"). שנה קודם לכן, רשם ליליין מלאך יפה-תואר המורה ל"יהודי הישן", הלכוד בסבך קוצים, את הכיוון אל המזרח (גלוית הקונגרס הציוני החמישי, 1901). ועדיין באותה שנה, איורו לשיר "המלאך" (בתוך ספר שיריו של פון-מינכהאוזן, "יודָה"), בו ניצבים, זה כנגד זה, שני מלאכים, שרף וכרוב,  קלאסיים בחזותם, שריריים ואדירי כנף, חרב ואגנרית בידם, נחש מימינם, אש משמאלם…

 

אמני ה"יוגנדשטיל" אהבו לצייר מלאכים, וכך, על נקלה, פעפעו מלאכיו של ליליין אל אי אלו מהיצירות ה"בצלאליות" היותר "יוגנדשטיליות". אזכיר את "שטיח וולפסון" מ- 1907, בו מריע בצד שמאל מלאך גאולה לילייני בשופרו; או את איוריו של שמואל חרובי, ה"בצלאלי" לשעבר, לספרו של ברוך צ'יזיק, "צמחיאל" (1930), בהם עוצב צמחיאל כמלאך מכונף, שלראשו צמד כנפיים זעירות נוספות והוא נוגע בשרביט קסמים בפרחים על מנת להפריחם.

 

והיו, כמובן, גם המלאכים הביאליקיים, שאוירו באודסה ב- 1908 בריאליזם "יוגנדשטילי" בידי אירה יאן ("אם ישאל המלאך"), או ב- 1923 בחיתוכי העץ המיניאטוריים של יוסף בודקו ("מגילת האש").

 

ברם, בעוד המלאכים העבריים הנ"ל אופיינו כולם באידיאליזציה מושלמת ובזיקה למסורת האמנותית-קתולית של ייצוג מלאכים, האמנות הישראלית, ברובה המכריע, ענתה, מאז ראשית שנות ה- 60, תשובה מרה וקשה לתיאולוגיה המערבית. תחילה, היה זה יוסל ברגנר, אשר בשחר שנת 1961 הציג בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב תערוכת יחיד של 35 ציורי שמן וגואש, שצוירו שנה קודם לכן, מרביתם בנושא מלאכים. מה שבלט בציורים הללו היה פגימותם של המלאכים בגפיהם ובכנפיהם, ויותר מזה, צניחתם אל מותם לעומק קרקע הנוף. מלאכיו של ברגנר היו צבועים כחול או אדום או צהוב, מרביתם נעדרו תווי פנים וכולם גם יחד אמרו קינה, אבל ומוות. הציור "קהל מלאכים", למשל, נראה כגיבוב של שרידי עופות שחוטים שנערמו על קרקע אדומה (ולרקע שמיים אפלים), יותר מאשר כקבוצת בני מרום נשגבים. הציור "חפירת מלאך" הציג פרגמנטים לבנים בלתי מזוהים המתגלים בתוך בורות שחורים. מלאכיו של ברגנר המשיכו את מסע התוגה האמנותי של האמן, בו הוא מבכה אובדן בית וילדות פרטיים וקולקטיביים. מלאכיו הנופלים הם המשכם הישיר של הילדים שנָסו בציוריו מבעד לחלונות בית וביקשו לעופף אל חֵרותם כעפיפונים שידם.

 

באותה שנת 1960 צייר אריה ארוך בשטוקהולם מלאך גידם מעופף מעל משטח אדום ובו כתובה השורה הידועה המתחילה במילים "מה נשמע בבית?". עד 1972 יחזור ארוך ויצייר מלאכים גדמים, בעלי כנף אדומה או נעדרי כנף, ובפרט – מלאכים נופלים (1967). בפרק בשם "המלאך הגידם", בספרי "בספרייתו של אריה ארוך" (2000), ניסיתי לרדת לסוד-שורשם של מלאכים אלה, ומצאתי אותו בפסלון עץ של מלאך נטול-זרועות וכנפיים, שהיה מוצג דרך קבע בדירת משפחת ארוך. כתבתי:

"מלאכיו (של א.ארוך), אפשר לומר בשמץ של פרשנות חופשית, הם חלומותיו הנוסקים אל שחקי דמיונו העורג ומתרפק על עברו, אך הם גם הגידמים שנידונו לנפילה, והם שדנים את האמן לגירוש מגן-העדן של ילדותו. […] אפשר, שייצג בציורים אלה את מלאכו האישי, אך קטע את זרועותיו (בטרם הפילו), כלומר, אימץ את גידמות פסל המלאך שלו מהבית, בבחינת דימוי עצמי של חוסר יכולת אמנותית."[1]

 

הנה כי כן, המלאכים איבדו באמנות הישראלית המודרנית את מעמדם הטרנסצנדנטלי הגואל והמנחם. במידה שחזרו במתכונת רנסנסית וברוקית בדמות "פוטי" תינוקי וחמוד, הייתה זו נוכחות אירונית. כפי שהוכיח, למשל, אורי ליפשיץ בשורה של ציורים, כגון "אופנוען ומלאך" (ציור שמן מ- 1971), או "סנוקר ומלאכים" (ליתוגרפיה מ- 1977), או "מלמד" (ליתוגרפיה מ- 1984, בה יוצגה דמות הידיד, מלמד, בלוויית צמד "פוטי"), או "דמויות" (ציור בטכניקה מעורבת על נייר מ- 1985, בו הרכיב האמן כנפיים לפוליטיקאים ישראליים), ועוד.

 

אירוניים לא פחות היו המלאכים הפסוודו-אלגוריים שצייר דוד וקשטיין בין 1984-1980: בציורו, "ניתוח", מ- 1983 הקיפו ארבעה מלאכים רנסנסיים תמונה אכזרית של אדם המפצח באזמל קרקפת של אישה. באותה שנה, בציור "מלאכים עולים ויורדים בחצר", צוירו שלושה מלאכים רנסנסיים צונחים לעת ליל בחצר ביתו של האמן בראשון-לציון. דוד גינתון קשר מגמה זו של וקשטיין לנטייתו דאז לסימבוליזם."[2]

 

מה פלא, שבשנות ה- 80-70 עיצבה ציונה שמשי את מלאכיה הרבים כפסלי חומר הראויים לרחמינו? כתב רן שחורי על מלאכים אלה:

"אם מעופפים המלאכים, נגזר עליהם גם ליפול. […] מלאך נופל. מלאך נופל משמי התכלת, שהם טוהר ללא רבב, מתמוטט הגוף הבהיר בערומו אל הזיקנה, הכיעור והרוע, אל זחילת הגחון ברפש של היום-יום…"[3]

 

ב- 1973 ארזה שמשי מלאך (מחומר שרוף) בתוך ארגז עץ (ראש המלאך, כנפו וכפות רגליו בקעו מהארגז), שעליו הודפסו פעמים רבות המילים "מלאך נוסע". ב- 1979 הציגה במוזיאון תל אביב טור של עשרה מלאכים בחומר שרוף, מזעיר ועד מונומנטאלי, כולם גידמים ומגושמים. מלאכי חומר נפיליים וצבועים בכחול, פיהם פעור בצעקה, כנפם שבורה לעתים, ותמיד – גולמיים ביותר – הוצגו ביריד בבאזל ב- 1986. באותה עת יצרה שמשי מלאך חומר גידם, התלוי עם ראשו מטה וליד תלויים כנפיים מאופסנים להחלפה… ויודגש גם ציור רחב-יריעה מ- 1986 (באקריליק על בד), "המלאכים של טורנובסקי", בו מוצגים שלושה מלאכים גולמיים, גידמים וענקיים, הראשון שבהם רוכן ומקיא. והיו מלאכים נוספים של שמשי בציור ובפיסול – כולם מלאכים חולים, פגומים, מסורבלים, תשובה קוטבית למלאך העדין, היפה, האידילי.

 

המלאך המוכה שב והופיע באמנות הישראלית המודרנית. בציורי ורישומי שמואל ב"ק מ- 1973 נראו, לא אחת, חיילים חגורים בכנפי פח. דמויות אחרות, המצוידות אף הן בכנפיים מלאכותיות, יוצגו ב- 1974 בציור "ניסויים בחוכמה", כשהן גידמות, פיסחות ואף ערופות ראש. בציור מאותה עת, "קבוצת חיילים עם מלאך שבוי" נראה המלאך השבוי כפות לכיסא, עת רק כנף-פח אחת לכתפו ולידו שוביו – טייס (אוחז בכנף החסרה של המלאך), גבר בתחתונים וצמד בורגנים אירופאיים בלבוש מהודר. כרגיל ביצירת ב"ק, זיכרון השואה אחראי לרוח המלנכולית ולסבל המבוטאים בציור. אך, למשקעים הללו נוסף באותה עת של תחילת שנות ה- 70 גם משקע הפלתם של מטוסי חיל האוויר הישראלי בקרבות תעלת סואץ (במהלך "מלחמת ההתשה"), מוטיב שהתגלגל ביצירת ב"ק לדימוי של נפילת איקרוס ו… המלאך שקורקע.

 

ואולם, היה זה יעקב דורצ'ין מי שהרחיק לכת, יותר מכל קודמיו , בהתמסרותו הפיסולית רבת השנים למוטיב המלאך, ובפרט, המלאך הנופל.

 

תחילה, היה זה "מלאך בנוף אירי", תערוכה שהציג דורצ'ין ב- 1983 בגלריה "נעמי גבעון" בתל אביב (אז, ברחוב נתן החכם 4) ובהשראת סיפורו של גבריאל גרסיה מארקס על המלאך הזקן והפצוע שנפל מהשמיים והוכנס ללול עם עופות. ביצירתו של דורצ'ין ה"מלאך" הפך לכלי קיבול לגולגולות המוקף בראשו ב"כנפי" מטאטאים. מזה כשלוש שנים (ולא במעט, בתגובה למות ידידו, הצייר הנרי שלזניאק, ב- 1980) שדורצ'ין נדרש לנושא ה"מלאך" ברישומים, קולאז'ים ופסלים, דוגמת "מלאך קרוע" (1980?), בו שולבו דימויי גוף חבול עם גולגולת מרקיבה. ב- 1982 פיסל דורצ'ין באסמבלאז' של גרוטאות ברזל "מלאך עם כנפיים שמוטות", בו תפקדו צמד כבלי ברזל בתפקיד הכנפיים. מאז ועד רגע כתיבת שורות אלו, בהן מציג דורצ'ין בגלריה "גורדון" בתל אביב פסל ברזל אסמבלאז'י, עצום ממדים, בשם "מלאך נודד" – לא פסו המלאכים הרבים מיצירתו. ספק אם ניתן לאתר ב"מלאכים" הללו סימנים "מלאכיים" מובהקים של גוף, ראש, כנפיים וכו'. וכך, "מלאך" מ- 1993 (מאוסף מוזיאון תל אביב) הוא מקבץ אנכי של חלקי מכונות חלודים, המולחמים יחד סביב צינור מרכזי (אפשר שצמד גרוטאות מנוקבות, המולחם בראש ההצרף, מסמן כנפיים). אין גבול לווריאציות הברזל האסמבלאז'יות, המקומטות, הקרועות, על רקע עגול או על רקע מרובע וכו' וכו'. בכל מקרה, אף שמלאכיו של דורצ'ין הם "שֵם" (כותרת היצירה), יותר מאשר זהות חומרית-צורנית, המלאכים הללו תמיד מוכים מאד ונושאים משא קיומי מיוסר, שלא לומר זיכרון אֵבל. וראו, כדוגמא נוספת, את פסלי "מלאך ערוף" (מתחילת שנות ה- 90 ומ- 2001), או "מלאך קרוע" (2000) ועוד.

 

בתצוגתו בבייאנלה בוונציה ב- 1988, הציג מוטי מזרחי, בין השאר, את "רוכב השלום", פסל מפוליאסטר צבוע, שגובהו גובה אדם. דמות נערית מכופת רוכבת על אופניים, צבועה כולה בצהוב. כשלעצמו, המלאך הזה תואם את האידיאל המלאכי המערבי, ורכיבתו על כלי הרכב הפרוזאי אינה אלא אישור לנוכחות הנשגב ביומיומי (ואולי גם הד לרוכב האופניים האוטופי של מרסל דושאן). בה בעת, שכנותו של "מלאך השלום" לפסלי פוליאסטר אחרים באותה תצוגה וונציאנית – דמות שֵדית רצה עם גרזנים הנעוצים בגבה, או דמות חייל יורה ברובה, או דמות האוחזת בחרבות מונפות כשהיא ניצבת על ספינה כחולה, ואפיל חלוץ מונומנטאלי אירוני המניף בשש זרועותיו שישה מכושים – כל אלה גם יחד העמידו את התגשמות האוטופיה הציונית בסימן משבר חמור, ובהתאם, הקרינו משמעות אירונית ביותר על "רוכב השלום" האידילי.

 

יציקות הגוף הריאליסטיות (באלומיניום וצבע) של עופרה צימבליסטה, המייצגים מצבים קיומיים מגוונים, אירחו במיזנסצנות הסביבתיות התיאטרליות שלהן גם מספר דמויות מכונפות: "נער מכונף" (2006-1995) ושתי גרסאות של "אסתר"  (2002-1998). זו האחרונה, שכיכבה בראש מבנים ב"מגדל דוד" בירושלים או בבית האמנות בתל אביב, נראית לכאורה תקינה בגופה ובנפשה, עד שאנו קוראים את התיאור הבא, המאשר מקרה נוסף של מלאך חולה:

"על גג הבניין, בקרבת הפינה הימנית, אנו רואים דמות נשית מלאכית. זוהי אסתר, בעלת גוף שופע, קרחת, מניפה רגל אחת קדימה ופורשת את זרועותיה לשמיים. יש לה זוג כנפיים כשל מלאך, רמז לכוחות על-אנושיים, והיא שופעת שמחה וחום, כאילו רצתה לנחם, לשמח ולחבק את כולנו. אסתר, לפי צימבליסטה, מייצגת כאן את השיגעון. היא שונה ובלתי אפשרית במידותיה ובתנוחתה; 'הטירוף מביא אותה לסיטואציה הזו'…"[4]

 

מגמת המלאך הפגום ממשיכה ללוות את האמנות הישראלית עד ימינו אלה. לא מכבר, ב- 2007, יצר אסי משולם, אמן המרבה לייצג באמנותו את הטמא ואת השטני במונחים מיתולוגיים, את "מלאך נרקב", שאינו כי אם פגר של עורב מת שהודבק לנייר. בוויטראז' שצייר משולם ב- 2012 על חלונות הגלריה של אוניברסיטת תל אביב, נראה, בין השאר, מלאך נופל כמין נחש-בריח עם כנפי עוף טורף, הנאחז בראש מגדל בבל.

 

בולט בדור הצעיר יונתן הירשפלד, שציוריו הבארוקיים-רוקוקויים מארחים, לא אחת, מלאכים, ולעתים, בקנה-מידה מונומנטאלי, נוסח ציור-התקרה הענק שהציג ב- 2012 בגלריה "אלפרד" בתל אביב, ועוד. בשיר שחיבר כתב הירשפלד:  

"אני, אני רוצה מלאכים. בלי כנפיים. בלי אלוהים. מלאכים עם שירה ואולי תלתלים./ מלאכים מלאכים אני רוצה. אני רוצה מלאכים. בלי כנפיים. בלי אלוהים."

בהתאם, מלאכיו של הירשפלד, ככל שמגיחים הישר מהציור האירופאי של המאות 17-16, מתגלים באזלת ידם: רישומים מיניאטוריים מייצגים מלאכים מנגנים – מלאכים נוצריים יפיפיים, רכים ונשיים עד תום, מנגנים בצ'לו, בכינור ובקרן, מועתקים מן-הסתם ממקורות בארוקיים. אך, ראו: לצ'לו אין מיתרים, בעוד קשתו של המלאך נוגעת בתיבת התהודה וקולעת ללב "הכתם של לותר", כתם ממאיר. כלום נוצָר הכתם בכוח ה"נגינה" הא-מוזיקלית הזו, או שמא הכתם הוא-הוא שהצמית את המנגינה? כזה הוא גם הכתם הגדול שמכתים את מפגש הקשת והכינור שבידי מלאכית ענוגה ומופלאה נוספת (הירשפלד, נדגיש, אינו מותיר את מלאכיו ביוניסקס המסורתי, כי אם במפורש מעניק להם זהות נשית. האם אין כנפי המלאכיות הללו נראים כאוזניים עצומות, אפרכסות למוזיקה השמימית/השטנית שהוכתמה?). ואם אין די בדוגמא זו, יוזכר טריפטיכון ענק של הירשפלד מ- 2010 ובו, בפאנל הימיני, מלאכיות מרחפות/נופלות באלם-פה, עת מתחת להןן כלבים מקיאים זר-אבל…

 

אמת, ניתן להצביע על שמץ מלאכים אידיליים באמנות הישראלית (ציורי דוד שריר, לדוגמא), אך אלה הם החריגים המלמדים על הכלל. כאלה הם גם מלאכיה הרבים של תמרה ריקמן, אותם ציירה בין 1966 (תחריט של מלאך תינוקי, שמנמן ומכונף, שצויר לרגל הולדת בנה של האמנית) לבין תחילת שנות ה- 90 (תערוכת "מלאכים", 1993, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת-גן). בין אלה האחרונים, בלטו ציורי "יעקובה והמלאך" כהיגד פמיניסטי:

"קבוצת העבודות העוסקת במאבק בין יעקובה והמלאך, החותמת את הסדרה כולה, שופכת אור על משמעות המלאכים בעולמה של ריקמן: העיסוק באנושי ולא באלוהי. משאלת האושר חושפת בתוכה בחלקה האחרון תודעה מפוכחת של קונפליקט בלתי פתור. האשליה הוורודה הסבילה התגלגלה למאבק דינאמי בין גבר ואישה. המלאך-ילד-אישה והסיטואציה השמיימית של ריחוף בחלל נטול מאסה ונעדר גבולות התכנסה אל תוך התמודדות גופנית ומתח של שרירים."[5]

 

                                  *

כנגד המגמה הישראלית ההגמונית של המלאך הפגום והמוכה, נאתר ביצירה הישראלית הפוסט-מודרנית קומץ אמנים הנדרשים לדימויי מלאכים ממקורות יהודיים-קבליים בעיקר, ואשר מייחסים למלאך (ולו גם ברובד אלגורי) את מידת ההגנה והטוב. כוונתי ליואל גילינסקי וללארי אברמסון.

 

יואל גילינסקי הקדיש את מרבית יצירתו בעשורים האחרונים למרחב המלאכים. למעלה משלושים ספרי אמן שלו נגדשו באינספור ציורי מלאכים (בדיו, צבעי עפרון, קולאז', צילום, הדפס ומחשב): מלאך גן-עדן, מלאכית הפריון, מלאך חבלה, מלאך הזמן, מלאך ירושלים, מלאך ציפורים ועוד. כשהוא ממריא מסיפורי סבתו, אותם שמע בילדותו, על מלאכי הגנה, תוך שמפנים ספרויות מלאכים קבליות (דוגמת פרשנותו של רמ"ק ל"ספר הזוהר"), כמו גם אי אלה מסיפוריו של גבריאל גרסיה מארס, שכלל גילינסקי שפה ציורית בתר-קמעית ובתר-קבלית, המשולבת בכתיבה, סימנים מאגיים ודימויים שופעי דמיון של מלאכים בצורות שונות ומשונות. בשפתו זו הטמיע גילינסקי זיקות לכתובות-קעקע, מדע בדיוני, קליגרפיה מוסלמית, מזכרות ירושלמיות, "פופ-ארט" ועוד ועוד. בעבור גילינסקי, למלאכיו המצוירים נוכחות מאגית של ממש:

"בגלל 'הקלקול' שנוצר בעולם, שרק הולך ומתגבר והעולם נעשה אלים יותר וגס יותר, מקומם של המלאכים לא נמצא כאן יותר והוא קיים בכוכבים. העיסוק בעולם המלאכים הוא יותר בכיוון של משאת נפש, באמונה בהשגחה ובשמירה מטאפיזית…"[6]

 

לקראת שנת 2000 אימץ לארי אברמסון לציוריו את המיתוס הקבלי העממי של המלאכים סנוי, סנסנוי וסמנגלוף. כתשובה למיתוס לילית, הבוראת שדים מזרע שהושחת בקרי-לילה, ובבחינת אלגוריה למעשה היצירה מתוך הלילי והחשוך, צייר אברמסון את "מלאכיו": זנבות שורש דמויי זרע אנושי משתלשלים מתחת לריבוע שחור או לבסיס מלבני שחור, שמעליו ניצב שלד שחור של כף רגל. הציורים הללו נושאים את שמות שלושה המלאכים (שנהוג לציינם על קמע  היולדת) ואשר אמורים לגונן על תינוקות מפני לילית ושֵדים. כוחות ההולדה ה"טובים" וה"רעים" נאבקים אלה באלה, תוך שיוצרים מבנה ציורי שיציבותו מוטלת בספק: הריבוע השחור המודרניסטי והרדיקלי של קזימיר מאלביץ' (דימוי-מפתח של אַל-חיים ביצירת אברמסון) התגלגל לצורת מדף, שמתחתיו השורש השחור ומעליו שלד כף רגל. חיים ומוות, צמיחה ואבדון, מלאכים מגוננים כנגד אֵם-השדים, והיצירה/בריאה האמנותית כאיזון – רופף ככל שיהיה – של הכוחות.

 

                                *

אין זו, כמובן, התמונה המלאה והמקפת של המלאכים באמנות הישראלית. שהרי, זכורים גם ציורי מלאכים של אלחנן הלפרן מסוף שנות ה- 60 ותחילת ה- 70, שביטאו חרדות ותקוות ברמות אישיות ולאומיות: ב"מלחמה באה 1967" צייר הלפרן באדומים לוהטים מלאך גדול ניצב לרקע כיפת-הסלע הירושלמית. בציור אחר, מלאכים כחולים גוננו בהמוניהם משמיים על שלוש פיגורות עירומות של הורים ובן; וכו'. את דמות המלאך, בבחינת דימוי רֶקווייאמי, נאתר גם בציוריו האחרונים של רפי לביא, הנוטה למות והחורט ב- 2006 בזנב מכחולו על משטח אדום (על גבי דיקט) דמות מלאך מעופף מעל צמד מחובק, או נוף עשֵן. הגם שרפי לביא זיהה במלאך זה – החייב למלאכיו של אריה ארוך, המוזכרים בראשית המאמר – דימוי של גוויה. ולא נשכח את רישום הדיו האחרון של ראובן רובין מיום ה- 13.10.1974, בו ייצג את עצמו (מכחול בידו?) שולח זרועותיו למרומים – ספק מאתגר, ספק קורא אליו, ספק מגָרֵש – מלאך אדיר המרחף מעליו.


[1] גדעון עפרת, "בספרייתו של אריה ארוך", בבל, תל אביב, 2000, עמ' 221.

[2] דוד גינתון, "דיוקן עצמי ב-   n מערכות", קטלוג תערוכת דוד וקשטיין, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, 1991, ללא מספרי עמודים.

[3] מתוך: "ציונה שמשי, סיכום ביניים 1987", ללא שם הוצאה וללא מספור עמודים.

[4] טקסט בלתי חתום, שליווה את המיצב הפיסולי של עופרה צימבליסטה, "מרחב מוגן", בית האמנים, תל אביב, 2012.

[5] טלי תמיר, קטלוג תערוכת "מלאכים", מוזיאון רמת-גן, 1993.

[6] מתוך ראיון עם יואל גילינסקי, בתוך: "חצי גיליון", בלוג המחלקה לתקשורת חזותית, "בצלאל", 27.2.2012.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: