קטגוריות
פוסטמודרנה פילוסופיה

הנקודה היהודית של אגמבן

                       אגמבן והנקודה היהודית

 

כמו פילוסופים אחרים בני זמנו (חלקם יהודים: עמנואל לוינאס, ז'אק דרידה, אלן פינקלקראוט ואחרים), גם ג'ורג'ו אגמבן אוהב את ההתחככות במקורות היהודיים. הרושם הוא, שפילוסוף עכשווי אינו יכול להרשות לעצמו שלא להידרש, במוקדם או במאוחר, לחוכמה היהודית. עניין של "בון-טון". וכך, את ספרו, "עירומים" (שפורסם במקורו באיטליה ב- 2009), פתח אגמבן בציטוט מ"תוספתא: נשים", גם אם המשך הפרק הפותח נסמך ברובו על פרשנויות מוסלמיות ל"קוראן". לעומת זאת, הפרק התשיעי בספרו, הפרק הקרוי "רעב לשור: הרהורים על השבת, סעודת החג והמנוחה", עומד כולו בסימן יהדות, כולל נקיטה תדירה במילים עבריות. אגמבן מתמסר פה בחדווה למקורות תלמודיים, למשנה, ל"זוהר", לתנ"ך, לרש"י ועוד, כאילו היה מלומד מאוניברסיטת בר-אילן. ואולם, כלום הצליח הפילוסוף האיטלקי לקלוע לנקודה היהודית המככבת בכותרת מאמרו – השבת? איני בטוח.

 

משימת אגמבן היא להוכיח קיומה של זיקה בין סעודת השבת לבין ההימנעות מכל מלאכה בשבת. משהוכיח שליטה מרשימה במקורות היהודיים בנושא הלכות המנוחה (39 הפעולות האסורות בשבת, לפי המשנה), הוא מדגיש את ההיתר לסוג פעילות המותרת בשבת, אותה פעילות שמקדשת את היום השביעי, דוגמת סעודת השבת:

"השביתה ממלאכה (inoperativity), שמגדירה את הסעודה, אינה סתם הימנעות או חוסר תנועה, כי אם קידוש, כלומר, אופן מסוים של פעולה וחיים."[1]

 

במטרה לרדת לשורש הפעולה המקדשת הזו של הסעודה, מגייס אגמבן את פלוטרך הרומי (מספרו, Moralia, כרך 8), המספר על טקס קדום שחזה בעיר בשם חֶרוֹנָה ושמו, "גירוש הבולימיה". כאן חוגגים כל בני העיר, בניהול מנהיגם, האָרכון, פולחן שבמהלכו הם מסלקים מבתיהם אחד מעבדיהם באמצעות הכאתו בענף שמקורו בשיח-אברהם ובעודם צועקים: "החוצה, הבולימיה; פנימה, בריאות ועושר!". מסתבר, שביוונית עתיקה, "בולימוס" (Boulimos) פירושו "רעָב לשור". גירוש העבד ה"בולימי" אומר, אם כן, סילוק צורת אכילה מסוימת (טריפה בהמית גרגרנית) לטובת אופן אחר של אכילה, אכילה אנושית, חגיגית ומקודשת. וזוהי, אכן, אומר אגמבן, היא סעודת השבת: פעילות שאינה מלאכה, משמע שאינה עשייה תכליתית, כי אם אי-פעילות "מנוחתית" העונה לאכילה כפעילות מגונה.