קטגוריות
ציור עכשווי בישראל ציור ציוני

יועלם נפתלי בזם!

                            יועלם נפתלי בזם!

 

כן, הוא זכה לחשיפה מכבדת ונאה ב"גלריה", ערב פתיחת תערוכתו הגדולה במוזיאון תל אביב (אלי ערמון-אזולאי, 28.12.2012);וכן, עליס בלידנטל הוותיקה פרסמה ביקורת קצרה ומהללת מאד ב"עכבר העיר" (2.1.2013); אבל, נכון לעכשיו, איש ממבקרי האמנות המרכזיים שלנו, לא במדיה המודפסת ולא במדיה האלקטרונית, לא הגיב, ולו במילה, על הרטרוספקטיבה של נפתלי בזם, המוצגת במוזיאון תל אביב מזה למעלה משלושה חודשים. ככל שנוקפים השבועות ושום ביקורת לא רואה אור, הולך ומתחוור קשר השתיקה. ולא צריך להיות פרנואיד על מנת להבין, שגם ללא תיאום חסוי או גלוי בין המבקרים, מתרקמת פה מזימה תחת הכותרת: להתעלם מבזם, כמו לא היה קיים.

 

נפתלי בזם (יליד אסן, 1924) אינו אמן הזקוק לחמלתנו. זהו אמן שהנכיח את עצמו היטב בתערוכות, ספרים ועבודות ציבוריות רבות לכל אורך הקריירה שלו, שמאז תחילת שנות ה- 50. ואולם, בזם נאלץ להמתין עשרות רבות בשנים עד שנפתחו בפניו – ולא לפני גיל 88! – שערי מוזיאון תל אביב (שערי מוזיאון ישראל עודם נעולים. אדרבה, חפשו ציור שלו בתערוכת האוסף בגבעת רם). ומשנפתחו השערים, באוצרותה של רות אופק, מנהלת "המוזיאון הפתוח" בתפן ובעומר, ומשהחל הציבור נוהה בהמוניו לתערוכה ורווה ממנה רוב-נחת, יָרדו מבקרינו למחתרת. והס מלהזכיר.

 

בזם מורגל בזה. את המאבק על דרכו האמנותית הוא מנהל עוד מאז ימיו החיפאיים בחבורת "הריאליזם החברתי", שלמחרת לימודיו אצל ארדון ב"בצלאל החדש" וחודשיו כמורה לאמנות במחנה העצורים בקפריסין (1947). כריאליסטן בעל אידיאולוגיה מרקסיסטית אינטרנציונליסטית, הוא לָחַם בהגמוניה של "אופקים חדשים"; כצייר סמלי-אֶפּי יהודי (עדיין פיגוראטיבי), שאינו חדל להתאבל בציוריו על אסון השואה, הוא לָחַם  בהדרתו המתנשאת מצד האוונגרד הישראלי ונציגיו – אמנים ואוצרים מרכזיים. לכל אורך הדרך, הוכיח יושרה ואומץ לב: כי מי מאמנינו ההין להתייצב באמנותו בגלוי לצד שובתי "שביתת הימאים", כפי שעה בזם ב- 1952?! ומי העז כאן, כמותו, לצייר ציור מחאה ב- 1957 בתגובה לטבח כפר-קאסם?! אמנינו הפטריוטיים איימו אז להפוך ציוריהם אל הקיר (וזאת בתערוכה השנתית של אגודת האמנים במוזיאון תל אביב), כמחאת נגד על הצגת הציור האֶלֶגי וההומניסטי הזה (שזכה ב"פרס דיזנגוף"). בושה וחרפה.

 

קטגוריות
ציור עכשווי בישראל

האם מוסרי לצייר התנחלות?

                      האם מוסרי לצייר התנחלות?

 

זכורה לי היטב, עוד מאז שיעורי האסתטיקה, אז במחצית שנות ה- 60, סוגיית "דיוקנו של האיש הרע": האם דיוקן עשוי היטב של רשע-מרושע יכול להיות ציור טוב? האסתטיקה המודרנית ענתה בחיוב נחרץ: האוטונומיה הצורנית של היצירה אינה מותנית על ידי שום שיקול של תוכן מוסרי. האסתטי מוציא (excludes) את המוסרי, מחמת תכליתיותו המעשית של האחרון. האסתטי הוא לא תכליתי ולא מעשי. היופי הוא כשלעצמו. תורת היסוד שמאז עמנואל קאנט (1790) ועד קלייב בל (1914).

 

באותם ימים רחוקים מאד האמנתי ברעיון הזה, ורק אחרי שנים רבות, התחלתי מטיל בו ספק. לא זו בלבד ש"אוטונומיה אסתטית" התגלתה לי כמושג כוזב, אלא שלשאלה המופשטת של דיוקן האיש הרשע נוספה עתה סיטואציה היפותטית מציקה: מה אם אני צַייר או צַלם שהוזמן לצייר דיוקנו של רשע (מאז עמלק ועד אחמדינג'אד) בזמן האמת של שלטון הרֶשע? כלום היענותי האמנותית להזמנה אינה אופן של תמיכה ואישור למשטר, והאם איני נתבע לשיפוט מוסרי בכל הקשור להיענותי זו? השאלה חלה, כמובן, גם על הצופה בדיוקן: אין לו מנוס משיפוט מוסרי את אקט ההיענות התומכת במשטר ובאדם המצויר (מנֵיה ובֵיה, במעשיו ובדיעותיו), גם אם הציור מצויר להפליא.

 

להבדיל, כמובן, את כל ההבדלות המתבקשות, נזכרתי בשיעורי האסתטיקה ההם שעה שהתבוננתי בציוריו הפיגורטיביים, העשויים לעילא, של אילן ברוך (המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן). כי נגד עיני תלו דיוקנאות ונופים, נאים ומיומנים ביותר, המייצגים, לא אחת ולא שתיים, מראות של התנחלויות ומאחזים ודמויותיהם של מתנחלים ומתנחלות (כך במוצהר בכותרת העבודות). להלן אתאר בקצרה את כלל ציורי התערוכה, בטרם אשוב ואדרש לסוגיה האסתטית-מוסרית.

 

קטגוריות
פילוסופיה

ז"לג ז"לגה הפילוסופיה

                        זָ"לג זָ"לגה הפילוסופיה

 

איש במחלקות לפילוסופיה באוניברסיטאות שלנו לא יהין להודות בכך; מורי הפילוסופיה באקדמיות שלנו אף יגיבו בבת-צחוק לעגנית ומזלזלת, מלווה בתנועת יד מבטלת; אך, האמת גלויה בפני כל בר-דעת: מזה זמן רב, שהפילוסופיה זלגה מהחוגים לפילוסופיה אל השדות האחרים של מדעי הרוח והעיון. כבר שנים, שהמחשבות הפילוסופיות המרתקות, הרלוונטיות, אלו המאתגרות יותר את הכרתנו ברמות הלשון, התרבות, הדת, הפמיניזם, המטא-פוליטיקה, הזהות, תורת-הנפש, המוות וכו' – ממתינות לנו, לא בספרים ובמאמרים של המרצים מהחוגים לפילוסופיה, כי אם בספריהם ובמאמריהם של חוקרי תרבות ותיאורטיקנים של אמנות,קולנוע, צילום, ארכיטקטורה וספרות. בחוגים לפילוסופיה ינסו להסביר לכם, שכל המחשבות הנ"ל – תרבות, פמיניזם, זהות, תורת הנפש וכו' – אינן, בעצם, עניינה של הפילוסופיה. אבל, אל תאמינו לפילוסופים הללו, שצמצמו את המרחב הפילוסופי עד דק וסובלים מאנורקסיה מוכחשת.

 

אדרבה, עם יד על הלב: מתי לאחרונה פורסם בכתב-העת הפילוסופי, "עיון", מאמר שצמח מקרקע התרבות בה אנו חיים והציע לה מודל ביקורתי או אוטופי ואשר לא נכתב בידי כותבים נוסח עדי אופיר, מיכל בן-נפתלי, דרור פימנטל ואחרים, שמרביתם נמנים על חוגים ומוסדות שאינם החוגים לפילוסופיה? ומתי לאחרונה פרסם אחד מפרופסורינו לפילוסופיה ספר שחרג מלמדנות פרשנית (ראויה ככל שהינה) בתולדות הפילוסופיה, וכוונתי לספר שהניע את סִפֵּי מחשבתנו ברמה הקיומית, התיאולוגית, התרבותית? ומנגד, שעה שאתם באים אל חנויות הספרים ומבקשים אחר ההוגים המרתקים של הזמן והמקום, אלה המחוברים במחשבתם למחשבה הבינלאומית העכשווית, הנועזת והמקורית, את מי אתם מבקשים אם לא את (רשימה חופשית וחלקית, פתוחה לאישור ופסילה, כל אישה ואיש וטעמם עמם) מיכל בן-נפתלי, חיים לוסקי, אריאלה אזולאי, אפרת ביברמן, דוד גורביץ, מיכל גוברין, זלי גורביץ, מרדכי גלדמן, לאה דובב (ופעם נוספת, עדי אופיר, "לשון לרע", 2000) וכיו"ב? והיכן תמצאו במחוזותינו את הדיון הפילוסופי החי והיישומי אם לא במאמרי הפרשנות האמנותית של שרית שפירא, גלעד מלצר, טלי תמיר ונוספים בקטלוגים ועל דפי "הפרוטוקולים" של "בצלאל" או דפי כתב-העת, "המדרשה"?

 

תיאמר האמת: החוגים שלנו לפילוסופיה הם, במקרה הטוב, חוגים לתולדות הפילוסופיה. לא פילוסופים מלמדים שם, כי אם היסטוריונים של פילוסופיה (מקלאסית ועד מודרנית,  מפילוסופיה של המוסר ועד פילוסופיה של המדע) וקומץ לוגיקנים. הפילוסוף של ממש, רב-האנפין וחודר קירות הלב, הפילוסוף האחרון מזַן זה שפעל במחוזותינו, היה מרטין בובר (שהלך לעולמו ב- 1965). עם כל הכבוד להוגו ברגמן, נתן רוטנשטרייך וממשיכיהם בירושלים ובתל אביב – בן-עמי שרפשטיין, יעקב פליישמן, יוסף בן-שלמה וכו' – תרומתם הפילוסופית המבורכת, המלוטשת והשימושית לא חרגה מפרשנויות ותיווך, ובמקרה הרע – ולא נציין את השם המפורש – לא התעלתה מעל הגיגים רב-תרבותיים פופולאריים ובנאליים למדי. ובאשר לדור שלאחר ה"אבות" – הדור שהבקיע את החומה הפרוסית (הקאנטית-היגליאנית) של מוריהם ובנה את החומה הפילוסופית האנגלו-סקסית – ירמיהו יובל, אסא כשר, עדי צמח, מנחם ברינקר – רוב אלה הם מורי ורבותי, שלימדוני רבות, אך איני יכול שלא להודות: עדי צמח, מדריכי בדוקטורט, איש חריף שכל להדהים, שהפליא לפרש שירה וספרות עבריים, פרסם (בארץ ובארה"ב) מאמרים וספרים חדים כתער בתחומי האסתטיקה האנליטית ("מבוא לאסתטיקה",1976), אשר אף לא דגדגו את ההוויה התרבותית-אמנותית והציעו תזות שנויות מאד במחלוקת. ספריו של ירמיהו יובל על שפינוזה ("שפינוזה וכופרים אחרים", 1988) והיגל הם, ללא ספק, ספרים נאורים, בהירים, מעמיקים, איכותיים מכל בחינה, אך אינם נוסקים מפרשנות טקסטואלית ועיון משווה אל עבר משנה רעיונית פילוסופית עצמאית. ומנחם ברינקר – עוד איש מהיקרים והנדירים שחיים בינינו – האיש שתיווך לנו את סארטר והאיר לנו את י.ח.ברנר, פרסם את "מבעד למדומה" (1980), ספר שתבונת טיעוניו הפילוסופיים המלומדים והרהוטים אין בכוחה להצמיח כנפיים לסוגיות המסורתיות בפרשנות המודרנית (מאז רומן אינגרדן ועד נלסון גודמן).

 

קטגוריות
פילוסופיה

חרושת הפילוסופיה

                           חרושת הפילוסופיה

 

בשלהי 1995, ימים ספורים לאחר רצח רבין, נסעתי לפאריז. התגוררתי לי בחדר עירום ועריה ב"סיטֶה" ("עיר האמנויות הבינלאומית") וידעתי בדידות, כזו שעליה לא נכתב בספרים. בגלמודיותי כי רבה, הלכתי לחנות הספרים "ורין" (Vrin), הסמוכה ל"סורבון", ורכשתי עשרות ספרים של ז'אק דרידה, למעשה, את כל ספריו עד אז. מצויד במילון צרפתי-עברי של אלמליח (מה לעשות, זה מה שהיה לי), ישבתי בחדרי, וכנזיר בתאו, התמסרתי למשך מספר חודשים לפילוסופיה הדרידיאנית, משלים מדי פעם את "ספרייתי" בספר נוסף, שזה אך הוציא לאור הפילוסוף, כמו גם בביקורים שבועיים בסמינר של דרידה ב"בית הספר ללימודים גבוהים". מה אומר ומה אדבר: חוויתי הארה שכמותה לא ידעתי מעולם (במקרה דרידה, יותר מראיית אור, מוטב אומר – ראיית חושך). הייתה זו חוויה רוחנית נדירה, מסעירה ועצמותית, שהזינה אותי לאורך כשש שנים תמימות, תוך שממלאה את חדרי לבבי ומטעינה את תאי האפורים באנרגיה.

 

ואולם, לאחר שש שנים של דבקות חסידית (שהתישה אותי, ויותר מזה, את סובבי), חשתי שהגיעה העת למילוי חדש ואחר של המצברים. השנה הייתה 2001, שָהיתי אז עם זוגתי באמסטרדם לצורך שבתון ומחקר, ובאחד הימים, עלינו לנו על רכבת, נסענו דרומה לפאריז, ובפעם זו, רכשתי בבולמוס בחנות "ז'יבּר ז'וזף" שבבולברד סן-מישל עשרות ספרים של ז'אק לאקאן. אמרתי אז לעצמי: כיון שהצלחתי להעפיל על הר תלול כמו מחשבת דרידה, אני חייב לנסות לפצח גם את חידת לאקאן; ויותר מכל, אני רעב לפילוסוף דגול, למישהו שיתפוס את מקומו של דרידה כמורי ורבי. הייתה זו חוויה מפרכת מאין כמותה, שבמהלכה ניסיתי לכתוב ספר בשם "פסיכו-תיאולוגיה לאקאנית" (כתב היד של הספר עודנו נמצא על מדף ספרייתי. מספר פרקים ממנו פרסמתי באתר הנוכחי). אך, אם להודות על האמת, לא נשביתי בקסמו של לאקאן. אומנם, פגשתי אדם מבריק (ויהיר) מאין כמותו, אך לא שוכנעתי בגדולה החורגת מעל ומעבר לתשתית הפרוידיאנית, ולבטח לא גדולה כזו המצדיקה סגידה כמעט דתית מצד הכַתות האזוטריות של חסידי לאקאן (מפאריז ועד תל אביב).

 

קטגוריות
פוסטמודרנה

אנכרוניזם אסתטי

            אנכרוניזם אסתטי (פרידה מג'ורג'ו אגמבן)

 

לפחות, בכל הקשור לפילוסופיה של האמנות, ובפרט לזו העכשווית, ג'ורג'ו אגמבן שב ומאכזב אותי. במאמר הזה אני נפרד ממנו. ניחא, "זינובו" הקבוע בגיבורים הפופולאריים של השיח הפילוסופי בן-זמננו, והליכתו בתלמי הדיונים החרושים לעייפה של היידגר המאוחר, ולטר בנימין, מישל פוקו, ז'אק דרידה וכו'; עיקר הבעיה היא, שאגמבן, בדין "זינוביו" אלה, כלא את עצמו (ואותנו) בשיח אמנותי מודרניסטי מיושן, כזה שהולם את זמנם של הפילוסופים הנ"ל, אך אינו הולם עוד את מצב העניינים האמנותי הפוסט-מודרני.

 

וכך, השאלות האמנותיות המעסיקות את אגמבן בספרו, "האיש ללא תוכן" (שפורסם באיטליה במקור ב- 1994) אינן חורגות, בעצם, מסוגיות, דוגמת צורניות אסתטית אל-תוכנית (אותו פורמליזם אסתטי פוסט-קאנטי של "צורה לשמה" וביטויו המירבי בהפשטה המינימליסטית) והשעתוקיות, סוגיות שהיו רלוונטיות בעיקר במחצית הראשונה של המאה ה- 20.

 

פילוסופים, זאת אנו יודעים היטב, אינם חייבים להיות מעודכנים באמנות. אך, פילוסופים גדולים – וגם את זאת אנו יודעים – גם כשאינם מעורים באמנות, הם כאלה שבכוחם אף להקדים ולקדם את אמנות זמנם, וראו את עמנואל קאנט (שהניח ב- 1790 יסודות עיוניים למודרנה האמנותית), את ניטשה (שמחשבתו הקדימה וקידמה את האקספרסיוניזם), או את דרידה (שטיפולו ב- 1991 בנושא העיוורון הפך לנושא מרכזי באמנות העכשווית). חוששני, שאגמבן אינו נמנה על הליגה הזאת. שהוא פוסע בעקבות המשכוכיות של העדר, ואשר על כן הוא ניזון מענפיהם הנגוסים והמיובשים.

 

אלא, שבעיה קשה יותר במחשבת האמנות של אגמבן היא יחסו הדו-ערכי, שלא לומר הסותר, לאמנות המודרנית. כי קריאה בפרקים 7 ו- 10 של "האיש ללא תוכן" מעמידה אותנו מול שתי עמדות, האחת מבקרת קשות את האמנות המודרנית (של ה"רֶדי-מֵייד" וה"פופ-ארט"; כן, עד לכאן – שנות ה- 50 של המאה ה- 20 – הגיע אגמבן ב- 1994!), והאחרת כותרת לה כתר של מזור וגאולה.