מנוחת הלוחם

                                          מנוחת הלוחם

 

במאמר קטלוגי יסודי וחתרני (אם להתייחס לביקורת הסמויה על ההיסטוריוגרפיה של "אופקים חדשים"), שכתב אליק מישורי לתערוכה שאצר ב- 2008 במשכן לאמנות בעין-חרוד ושמה "1948", הוא איבחן בציורי תש"ח את התופעה הבאה:

"החיילים מוצגים כגיבורים, בכל מצב אפשרי של לפני הקרב, לאחריו (לעתים כפצועים) או בין הקרבות; לעולם לא במהלך הקרב עצמו. החייל הישראלי הוצג כבן, כאח, כחבר וכאָב, ברגעי הפנאי, בערבים, שר עם חבריו ליחידה – ולעתים אפילו מזומנת לו האזנה לקונצרט. הציורים מתעדים את חיי היום יום בצבא, את תקופות ההפוגה, המנוחה והבילוי – ולא את העיסוק הצבאי הראשי, שהוא הלוחמה."[1]

 

ואמנם, המוטיב של "מנוחת הלוחם" חוזר במספר ציורים ורישומים של אמני דור תש"ח כמין השלמה למוטיב "החייל הפצוע", שאותו אבחנתי בין 1988-1984 כאפיון הבולט מכל של ייצוג הלוחמים באמנות של אותה תקופה.[2]  להלן אעיין ביצירות נבחרות בנושא "מנוחת הלוחם", תוך שאני משווה בין הטיפול בנושא בשנותיה הראשונות של המדינה לבין הטיפול בו בעשור האחרון.

 

יעקב שטיינהרדט עיצב את חיתוך העץ, "חיילים נחים", ב- 1950. בקדמת ההדפס, שלושה גברים שרועים על האדמה, סמוך לצוק אדיר, עת ברקע נפרש תחת העננים נוף ארצישראלי הררי ובמרכזו נח לו כפר ערבי. תרדמת החיילים פוגשת בתנומת הכפר הערבי. בה בעת, מונומנטאליות של החיילים, לפחות שניים מהשלושה, הופכת אותם למין נפילים, אשר הצוק המזדקר מימינם הוא בבואתם המטפורית. אך, במבט שני, נפער פער בין כותרת חיתוך העץ, המלמדת על "חיילים", לבין העובדה ששום סימן "חיילי" אינו מסומן בדמויות המיוצגות: הגם שב- 1950, מזה שנתיים, כבר לובשים חיילי צה"ל מדים, השלושה לבושים בבגדי יומיום, ללא כל קסדה, רובה, או כל מסמן צבאי אחר. בפער זה שבין הכותרת לבין הנתונים הציוריים שוכן המסר של שטיינהרדט – מסר של שלום, בבחינת "מחר, כשהצבא יפשוט מדיו" (כמאמר המאוחר הרבה יותר של המשוררת). שהחיילים של שטיינהרדט אינם נחים לקראת קרב, כי אם מותשים לאחר קרב, ועתה הם מתאחדים עם קרקע הארץ, שהיא גם קרקע הכפר הערבי שמנגד. יותר מזה, החיילים השרועים בקָדמה חוברים ל"מסגרת", המורכבת מגופם, הצוק והעננים, וזו מקיפה את הכפר הערבי השלו ומקנָה לו מעמד קסום.

 

נחום גוטמן נדרש למוטיב "מנוחת הלוחם" לפחות בציור-שמן אחד (מ- 1949) ושני רישומי טוש (מ- 1948). ציור-השמן, "מנוחת הלוחם" שמו (אוסף מוזיאון נחום גוטמן, נווה צדק), מייצג ארבעה לוחמי פלמ"ח – כובע הגרב על ראש האחד מסגיר את זהותם – שלושה נמים בשכיבה וראשם מוסתר, בעוד הרביעי, המרכזי, יושב עם גופו ופניו אלינו. שלא כבציור הקודם, צייר גוטמן רובה או מקלע, הנשען על הקיר מימין לדמויות הנחות. לחייל המרכזי אין תווי פנים ייחודיות, עובדה המשתלבת עם היעדר הפנים של חבריו. המסר של הציור שוכן ברובד אחר: רובד הרֵעות. ראו את גופות החיילים השרועות זו על זו, מכורבלות יחד ב"קשר", ולא פחות מכן, ראו כיצד משעין החייל המרכזי את מרפקיו על ברכי שניים מחבֵריו הנמים.

 

ברישום הטוש של גוטמן, "בצל התאנה", נראים כלי הנשק והתרמילים של הלוחמים תלויים על ענפי עץ תאנה, שלמרגלותיה יושבים ושרועים ארבעה או חמישה חיילים. מימין, ברקע רחוק נראים בתי כפר ערבי. נעלי הלוחמים הוסרו, כפות הרגליים מתאווררות, האחד נם, שני שוכב וקורא (מכתב?), שלישי מסיר או גורב גרב, וכו'. קשה שלא לחשוב על "איש תחת גפנו ותאנתו". משמע, תמונה אידילית, המרמזת על הפוגה, כלומר אי-מלחמה, שלא לומר שלום. וכך, גם רישום הטוש, "'שיר חדש' בציבור", כפי שרשם גוטמן בשולי העבודה (והוסיף: "תחת עץ הפלפל בסלביט"), מפגיש אותנו עם חבורה של כעשרים חיילים (האם כובעי המצחייה שחובשים רבים מלמדים על המדים שניתנו לא מכבר לחיילי צה"ל?), המצטופפים על ספסלים ועל האדמה בצל עץ הפלפל. ושוב, הכפר הערבי הנראה מימין במרחק. "שיר לשלום"?

 

את רישום הפחם, "מנוחת הלוחם" (שם שהענקתי אני), רשם אביגדור אריכא ב- 27.8.1948, כמצוין בשוליים הימיניים של הרישום (מאוסף דניאל שפיצר, ירושלים). בשוליים עליונים הוסיף בעפרון עדין את ציון מקום הרישום: מעלה החמישה. לא רחוק מכאן, במעלה הקסטל, נפצע אריכא קשה כשנורה בגבו במהלך משימת אבטחה בתאריך 18.1.1948, משמע כשבעה חודשים קודם לרישום הנוכחי. אריכא, שחייו ניצלו בנס, נמצא עתה במעלה החמישה. הוא מרגיש פה בבית, שכן בפברואר 1948 הגיעה למעלה החמישה קבוצה של נערים ניצולי שואה חניכי עליית הנוער מרומניה שעלו בעזרת שליחי גורדוניה ברומניה. יתר על כן, אריכא הוא עצמו ניצול שואה מרומניה, שהגיע ארצה ב- 1944 והתגורר במעלה החמישה מיום הגיעו ועד שנת 1949, בה נסע לפאריז. לשָמֵש כלוחם אין הוא מסוגל אחרי הפציעה הקשה, אבל לרשום את הלוחמים הוא יכול, לבטח בהפוגה שלאחר ההפגזה הקשה על הקיבוץ (שנשותיו וילדיו, אף הפרות שנותרו בחיים – פונו כולם). ברישומו, הלוחם הנח שוכב ישן על מזרון (?), בגדיו לגופו, אפילו כובעו לראשו(!), רובהו הצ'כי שרוע במקביל לגופו על הרצפה בקָדמת הדף ומלפניו גליל נייר, ככל הנראה מפת האזור. זוהי שינה חטופה ומתוחה שבין הפגזה אחת למשנהָ. בהקשר לרישומיו האחרים של אריכא מאותם ימים – "טיפול בפצוע" ו"דומם צבאי" (רובה, מחסנית, נעלי קרב ורימונים: מעין אנדרטה לחייל שנפל) – אין פער חזותי גדול בין ייצוג מנוחת הלוחם לבין ייצוג מותו.

 

אם כן, שלא כציורים ה"אוטופיים" של מנוחת הלוחמים, מעשה ידי שטיינהרדט וגוטמן, אריכא (שלהבדיל מהם, הוא לוחם צעיר, המכיר את שדה הקרב על גופו) עוטף את דמות הלוחם הנח במתח הקרבות ובאסוציאציה של מוות. בה בעת, ייאמר: רישומו של אריכא נעדר כל משקע של מועקה. להיפך: הרישום דובר שלווה רבה. ועוד נדגיש: מרבית ציירי תש"ח היו מבוגרים שלא שרתו כחיילים. מיעוטם היו צעירים מגויסים, שבעיקר תיעדו ברישומים חטופים את הווי חייהם. הנוסחה האוטופית של מנוחת הלוחם כמבטאת שלום מצאה ביטויה בעיקר בקרב האמנים הוותיקים, דוגמת מרסל ינקו של "חייל מחלל" (צבעי שמן, 1949), ציור המייצג פלמ"חניק מזוקן לבוש טוגה יוונית ("גיבור טראגי") וכובע גרב היושב ומנגן בחליל (תשובה לציורי "החייל הפצוע", בהם התמחה ינקו מאז 1948).

 

מה קורה למוטיב "מנוחת הלוחם" משהוא מיוצג בציור ובצילום באמנות הישראלית של עשרים השנים האחרונות? התשובה מאלפת שעה שאנו מתבוננים בעבודותיהם של דינה שנהב, עדי נס ופבל וולברג.

 

דינה שנהב יצרה את ה"פסיפס" הענק שלה, "מנוחה" ( 350X200 ס"מ) ב- 2006[3]. קוביות גומאוויר ספוגיות צופפו יחדיו ומעליהן ציירה שנהב באקריליק תמונה מלנכולית של קבוצת חיילים, המבוססת על תצלום עיתונות מימי מלחמת לבנון השנייה. גווני ירוק וחום מתערבבים יחד, ממזגים את צבע החאקי של המדים עם אדמה וירק של המקום. החיילים יושבים דומם על הארץ, לבושים בחגור, קסדותיהם לצדם או על ראש, מבטיהם שלוחים לכל עבר. אחד מהם מעשן סיגריה, אחרים אוחזים בנשקם:

"מה נשקף מעיניהם? מה חבוי במחוותיהם? האם זו תשישות, ציפייה או דריכות, עצב או חרדה, ואולי מבוכה; […] עבודת הפסיפס אינה מספקת מענה. היא פועלת עם ונגד התצלום, מעתיקה ומחבלת במצבי התוגה של חיילים ישראליים השוהים על הסף, במבואות כפר בדרום לבנון. החיילים רפויים, ספוגיים. גופם אינו גוף הרואי […], שוקע למצבי דומם, מתעוות לתוך מראה של טבע, נוף מטושטש, עשבי, לא מוכר. […] הגוף החי מתמזג עם הטבע, הופך לגידול פרא, חריג ומאיים. […] אֶלם של מחוות רופסות, כבויות, המתכחשות ומהתלות בדימוי המוות היפה. האודם היחיד נשקף מפֶה של דם, פצע-פה מבעית. שפתי החייל הממוקם במרכז העבודה […] הופכות איבר עצמאי, מעורר אימה, חלק שקורא תיגר על השלֵמות האורגנית של הגוף, ושלמות זו נחתכת גם ברצועות השחורות של תיקי המשא, הנמתחות מחייל אחד למשנהו, מקבעות את הגוף העקוד אל המזבח. כמו שלשלאות המטשטשות את ההבדל בין קורבן לזה המקריב אותו, בין עוקד לנעקד. אחת הרצועות מונחת על ראש החייל שבחזית, מעוורת את עיניו. ובעיוורון הזה נשקפת אטימותו של מנגנון שאיבד מקסמו, עצימת העיניים של גוף סימבולי ענק המתיר את דמו של הזולת ואת דמו שלו – דם ילדיו."[4]

 

נשים לב לתיאור הפרשני הנ"ל: לא עוד אוטופיה של חיילים היושבים בצל עץ או על שרועים על האדמה, כי אם "גידול פרא, חריג ומאיים" וטשטוש הגבול בין החיילים לבין העשבים. לא עוד כפר ערבי ברקע רחוק, המעלה את שאלת ה"שלנו/שלהם", כי אם מקום נעדר זהות. לא עוד מונומנטאליות של החיילים, ולחילופין, חביבות ידידותית (ראו רישומי החיילים הנחים של גוטמן, אריה נבון, שמואליק כץ), כי אם "מחוות רופסות, כבויות", פנים חמורות סבר והיעדר כל קרינה אנושית. לא עוד אווירת "סחבקיות", שחרור והרפית מתח, כי אם פֶה שותת-דם-לכאורה ומאיים (גם אם הפרשנות מעט מוגזמת). לא עוד האידיליה, כי אם רצועות של "עקידה" ו"עיוורון".

 

איזה הבדל בין האופטימיות ברוב ציורי "מנוחת הלוחם" של 1948 לבין המועקה הכבדה שמעלה בנו ה"פסיפס" מ- 2006! אם נוסיף לאמור לעיל את זיכרון חבורת החיילים הנחים בתל-חי במהלך מלחמת לבנון השנייה, שאתרע מזלם ופגז נחת עליהם וגרם לאבדות קשות, הרי שלמועקתנו הנדונה מחלחלת גם חרדה.

 

ב- 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, צילם פבל וולברג שבעה חיילים נמים את שנתם בלב חניון טנקים ודחפורים עצומי-מידות. צילום הצבע מתמקד בשבעה, השרועים זה לצד זה בשורה אופקית, עטופים בשקי שינה כחלחלים ושוכבים על מיטות שדה הסמוכות זו לזו בצל כף אדירה של דחפור אימתני. ראש החיילים בקושי ניגלה לעין, ותחושת ה"גוויות" אינה מרפה מהצופה. לא פחות, שבעת האנכים הצפופים של החיילים בשקי השינה מעלים בתודעת הצופה אסוציאציה של ענפי מנורת המקדש, סמלה הלאומי של ישראל, ובהתאם – האסוציאציה הנוספת של "מגש הכסף". הצילום מעורר חלחלה: לכאורה, שלוותם של חיילים נחים; אך, כף הדחפור הגדולה שמאחור כמו תאסוף לתוכה עוד רגע את ה"גוויות". גם זיכרון תפקודו ההרסני והאָלים של הדחפור בקרבות וב"חישופים" תורם לאימה שבתצלום הנדון, וכמובן, המחשבה, שהחיילים הנמים הללו יתעוררו עוד מעט-קט, ייכנסו לטנקים החונים בסמוך וייצאו לקרב, אשר, מי יודע, אם ישובו ממנו בשלום.

 

"מנוחת הלוחם" הפכה אפוא מדימוי של שלום מיוחל לדימוי מעיק ומעביר צמרמורת. כזה הוא גם צילום החיילים הישֵנים שצילם עדי נס כחלק מסדרת "החיילים" שלו מהשנים 2000-1994. הצילום צולם באוטובוס המסיע חיילים (המילה "הסעה" נראית בחלקה בחלון האחורי של הרכב). שוב, על פניו, ארבעה חיילים יושבים רדומים, שלושה – ראשם נוטה ימינה, חייל נוסף ניצב משמאלם, אך רק קת רובהו נראית והיא עונה ימינה באלכסון לראשי הישנים המוטים שמאלה. זהו. מבעד לחלונות האוטובוס לא נראה דבר, כך שרק צורת הצלב של החלונות נותרה כמסמן. פרשנות לתצלום זה של "מנוחת הלוחמים" אפשרית רק בהעמדתו בהקשר לתצלומי החיילים האחרים של עדי נס. זהו ההקשר בו נציין לעצמנו, קודם כל, שמדובר בתצלום מבוים של "שחקנים". לאחר מכן, יעלה המוטיב ההומו-ארוטי של חברת הזכרים הצעירים, ואחריו, המוטיב המיתי של החייל כקורבן. עתה, בהקשר לתצלום "הסעודה האחרונה" של החיילים, או תצלום ה"פייאטה" של החייל הפצוע עם פצע ה"סטיגמטה" בחזהו, יודגש מוטיב הצלב (קרי: החייל כקורבן) בתצלום הנוכחי. ובהקשר ההומו-ארוטי, שנתם של הגברים הצעירים יחד, לצד "זקפת" קת-הרובה שמשמאלם, צובעת את התצלום כולו בשילוב של מין ומוות.

 

הרי לנו, אם כן, הצצה אל התמורה הקיצונית בדימוי של הצבא והחייל בתרבות הישראלית החדשה. התקווה הגדולה שלוותה את מלחמת העצמאות כ"מלחמה האחרונה" שתביא עמה את השלום, התקווה הזו לא הייתה נפרדת מהאהבה הרבה בה עטף היישוב (האמנים בתוכו) את חייליו. לא אלה הרגשות שמעלים הצבא והחיילים באמני ישראל בשנות התשעים והאלפיים. והדברים ידועים.

 

 


[1] אליק מישורי, "1948 – 'אמנות עברית-ארצישראלית המוליכה אל המחר'", המשכן לאמנות, עין-חרוד, 2008, עמ' 26-24.

[2] גדעון עפרת, "1948 – דור תש"ח באמנות ישראל", מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, 1988. גרסה מוקדמת לתערוכה ולקטלוג באותו נושא ראתה אור באוניברסיטת חיפה, 1984.

[3] קטלוג תערוכת דינה שנהב בגלריה "טבי דרזדנר" בנווה צדק, 2008, מציין את שנת 2001 כשנת יצירת העבודה. ואולם, בהתחשב בכל שהעבודה מייצגת חיילים בימי מלחמת לבנון השנייה, שהתחוללה ב- 2006, סביר שמדובר בטעות דפוס.

[4] מיכל בן-חורין, "בשבילי ההרס: סוף היער, מנוחה, בדולח", קטלוג "דינה שנהב", גלריה "טבי דרזדנר", נווה צדק, 2008, עמ' 16-14.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: