הערה קצרה על ציור אחד של ראובן רובין

         ליום העצמאות 

ציור-השמן של ראובן רובין, "פלמ"חאי" צויר ב- 1948 והוא נמצא באוסף המשכן לאמנות בעין-חרוד. ב- 1984, ולאחר מכן ב- 1988, הצגתי את הציור בתערוכות שאצרתי בחיפה ובתל אביב בשם "דור תש"ח באמנות ישראל". מצאתי אז עניין מיוחד באופן בו עיצב ראובן את דיוקנו של הפלמ"חאי: לא זו בלבד, שהעניק לו חזות "עברית" (צדודית שֶמית-משהו, זקן קצר בנוסח "שועלי שמשון", מונומנטאליות ואון, פרימיטיביזם נוסח ז'ורז' רואו בשפת הייצוג), אלא שהשילוב של הגוון האדמדם בפני הלוחם והגוון הירוק של כובע-הגרב שלראשו ברא בתודעתי את … פרי הצבר, הירוק בחוץ ואדמדם בפנים… גם הרקע הלא מוגדר של צורות אמורפיות העלה בהכרתי תצורות של עלי צבר, הגם שהצבעוניות לא אישרה זאת.

 

אלא, שפרט אחד בציור חמק מעיני והוא ציון התאריך מתחת לחתימתו של ראובן: כ' תמוז. רק עתה אני מחבר את התאריך הזה לאותו יום, הזכור כיום פטירתו של בנימין זאב הרצל, היום שנקבע כראוי לציין את "יום הצבא". כי ב- כ' בתמוז תש"ח, כשלושה חודשים לאחר הכרזת העצמאות ופרוץ מלחמת העצמאות, הפגין צה"ל לראשונה את כוחו במצעד ובמסדר ברחובות תל אביב. המצעד  – שהונצח בציור-שמן ידוע של מרסל ינקו – צעד (למרות שזכור ברבים כ"מצעד שלא צעד", מחמת האנדרלמוסיה הציבורית שנתהוותה סביבו) לאורך רחוב אלנבי ודרך בן יהודה עד לאצטדיון שליד שפת הירקון. ביתו של ראובן רובין, נזכור, היה ממוקם ברחוב ביאליק 14, מרחק של כמאה מטרים בלבד מהמצעד. אין ספק שהאמן צָפַה בו. שהרי, המפגן הצבאי הזה היה "התהלוכה הצבאית הראשונה מאז גלות ישראל מארצו לפני כאלפיים שנה והראשונה במדינת ישראל החדשה", כפי שכתב עיתון "דבר" למחרת המצעד.

 

מה לראובן התל אביבי, שלא הגיב בציוריו ישירות למלחמת העצמאות, ולדיוקנו של פלמ"חאי? ובכן, ב- 25 במאי 1948 קיבלה ממשלת ישראל החלטה על הקמת צה"ל, משמע פירוק המחתרות וגיוסן לצבא הלאומי האחד. פקודת יום מיוחדת פורסמה בנושא ב- 31 במאי.  בעוד הלח"י התפרק מיד והתגייס ובעוד האצ"ל הצטרף מעט מאוחר יותר, הרי שוויכוח ציבורי מר ניטש סביב שאלת פירוקו של הפלמ"ח. וכך, רק בספטמבר אותה שנה, ויש ידקדקו ויאמרו 7 בנובמבר 1948, הפכו אנשי הפלמ"ח להיות חלק מצה"ל.

 

אני מדגיש: כ' בתמוז תש"ח, התאריך שציין ראובן בתחתית ציורו, הוא ה- 27.7.1948, משמע זמן עיצומו של הוויכוח הציבורי הסוער בעד ונגד פירוק הפלמ"ח. שורשי הוויכוח עוד במחלוקת שהייתה בקרב אנשי ה"הגנה" עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בשאלת דמותו של הכוח הצבאי העברי: האם יהיה הצבא כוח סדיר, דוגמת צבאות של מדינות אחרות, או אולי ראוי שיהיה צבא עממי בעל דפוסים פרטיזאניים. המצדדים בהותרת הפלמ"ח כגוף עצמאי ציינו את ערכיו הייחודיים-לכאורה (הרֵעות והחלוציות, יותר מכל), ואילו השוללים ייחסו חשיבות עליונה לאחדות הלאומית, מה גם שייחודו החברתי של הפלמ"ח הלך ודהה ככל שרבו האבידות בנפש וגיוסם של עולים חדשים במקומן.

 

ראובן רובין היה תל אביבי בן 55 כשצייר את הציור, איש קשיש במונחי אותו זמן. על לוחמי תש"ח התבונן כאָב המביט באהבה בילדיו. אך, יותר מביטוי של חיבת האמן ללוחמי עמו, דומה שראובן נקט צד כשצייר את הציור הנדון. דומה, שביקש לבטא צידודו ותמיכתו באלה המתנגדים לפירוק הפלמ"ח; וביום בו צעד הצבא הלאומי ליד ביתו, ישב וצייר את הפלמח"אי. ולא במקרה, כשיצייר, שנתיים מאוחר יותר, את ציורו המפורסם "סדר ראשון בירושלים", ובו מסובות דמויות ארכיטיפיות ישראליות-יהודיות סביב שולחן הפסח, יקפיד ראובן להושיב גם את הלוחם הפלמ"חניק מימין לרב הזקן המנהל את הסדר. לא חייל צה"ל הושיב, כי אם פלמ"חאי עם כובע גרב! כן, שנתיים לאחר פירוק הפלמ"ח, ראובן טרם ויתר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: