ליל הבדולח באמנות ישראל

                   ליל הבדולח באמנות הישראלית: מאמר בעקבות יום השואה

 

זכר השואה הנחיל לאמנות הישראלית מספר דימויים, אשר חלקם הפכו איקוניים: דימוי הטלאי הצהוב הוא אחד כזה. יכול אדם לעקוב אחר התגלגלותו של הדימוי מ"מיסה דורה" של ארדון" (1958-1960) – בו הצבע מסגיר את הטלאי יותר מאשר הצורה, דרך שמואל ב"ק, משה גרשוני, גבי קלזמר, חיים מאור, גרשון קניספל ("אנדרטת הלוחם היהודי במלח"הע השנייה", חיפה, 1991)  ועד ארז ישראלי (שתפר ב- 2009 את הטלאי לחזהו), חוני המעגל, רוני ראובן, זויה צ'רקסקי (הטלאי כסיכה מוזהבת, 2003) ורבים נוספים. דימויי שואה אחרים, איקוניים לא פחות, דוגמת מסילת רכבת, חוזרים באמנות הישראלית לצד דימויי בגד הפסים מהמחנות, ארובה, דיוקנו של היטלר ועוד. בהקשר זה של "לשון השואה", אני בא אל סוגיית ייצוגו החזותי של "ליל הבדולח".  

 

לאורך כל הלילה של ה- 9 בנובמבר תקפו בריונים נאציים בתי מגורים, בתי כנסת, בתי קברות, מוסדות ציבור ובתי עסק רבים של יהודים ברחבי גרמניה. בפוגרום נהרסו כמעט כליל כל בתי הכנסת בגרמניה, אינספור בתי קברות יהודיים, אלפי חנויות (29 בתי כל-בו בבעלות יהודית) ועוד. באותו לילה גם נרצחו כ- 400 יהודים, ולמחרת, ביחד עם למעלה מ- 30,000 יהודים שנעצרו ונשלחו למחנות ריכוז, יצאה התקנה המחייבת יהודים לשאת את הטלאי הצהוב על בגדם. במידה בלתי מבוטלת, "ליל הבדולח" הוא תחנה ראשונה במסלול ההתדרדרות אל השואה, מסלול שהחל, כמובן, קודם לכן. אין זה מפתיע, לפיכך, שהאמנות הישראלית תשוב ותידרש לאותו אירוע.

 

זה התר אחר עקבות "ליל-הבדולח" באמנות הישראלית מחויב בזהירות. לא כל זכוכית שבורה (שלום סבא, 1961; מירית כהן, 1978; מנשה קדישמן, עבודות שונות בין 1994-1968; יהושע נוישטיין, 1995; סיגלית לנדאו, 1995; ועוד) היא תזכורת לזכוכיות המנותצות מאותו ליל-פוגרום. אך, לחילופין, משקעי החלונות המנופצים באותו לילה נורא הפכו לחלק ממטעננו הקולקטיבי, כך שהאסוציאציה היא בלתי נמנעת. עם זאת, להלן, אתייחס רק לאותן עבודות שעסקו במוצהר או במובהק (מפי אמניהן ו/או בדין שמַן וזיקתן ההיסטורית) ב"ליל הבדולח".

 

ראשון המטפלים בנושא היה מרדכי ארדון, מי שכבר הגיב (והוא כבר בירושלים) בציורו "מסיכות" מ- 1938 ל"אנשלוס" שהתרחש ב- 13 במרץ 1938, משמע שמונה חודשים קודם "ליל הבדולח". עשרים שנים מאוחר יותר צייר ארדון את הטריפטיכון הנודע שלו, המוזכר לעיל,  "מיסה דורה", (אוסף "טייט גאלרי", לונדון). ללוח המרכזי בציור קרא ארדון "ליל הבדולח". האמת היא, שכבר בלוח השמאלי, הראשון, הקרוי "האביר", מופיע בקדמת הבד בית, שסימָן שבר גדול של זכוכית מנופצת מופיע על חזיתו ומרמז לנושא מאמרנו. ואולם, הלוח המרכזי והגדול, זה המקדים את הלוח הימני, "בית מס' 5" (שהוא כבר אחד מצריפי מחנה הריכוז), הוא-הוא המייצג הגדול של אימֵי הלילה ההוא. פרשנויות רבות נכתבו על ציורו זה של ארדון[1], ולא אחזור עליהן. רק אציין את קרעי ספר התורה המרחפים בשמי הלילה הסעורים והשסועים, בהם בולט קֶרע הקלף מ"תהילים" ס"ט ("… הושיעני אלוהים כי באו מים עד נפש…"), ביטוי לכל אותם גווילי תורה שהושלכו ונקרעו מבתי הכנסת ב"ליל הבדולח". מכל בחינה אחרת, ארדון, כדרכו מכאן ואילך, הִתְמיר את האירוע ההיסטורי לכלל אירוע מטאפיזי, ובאמצעות סמלים רבים המשולבים יחד במֶחבר סוריאליסטי, ביטא את הלילה של ה- 9 בנובמבר כהתרחשות קוסמית של ניצחון כוחות התוהו והזדון על הכוחות האלוהיים.

 

עשרות שנים חלפו מאז "מיסה דורה" של ארדון עד שחזר הנושא ועלה ביצירה ישראלית, והפעם ביצירתו של אילן אוורבוך, "כיפת ברלין" (עץ ונחושת, 1994), שהתמקדה בכיפת בית הכנסת הגדול בברלין. הפסל הוא כיפה גדולת מידות, שמוטה על צדה על הארץ ופוערת חור שחור וענק של חללה הפנימי. נמהר להבהיר: אמנם, כיפת בית הכנסת הגדול של ברלין הושמדה רק בהפצצת בנות הברית ב- 1943, ברם שריפה שהציתו הפורעים הנאציים ב"ליל הבדולח" העלתה באש את בית הכנסת והרסה אותו כליל מבפנים. פסל הכיפה שנפלה מחבר אפוא את "ליל הבדולח" ואת השואה.

 

ברישום הכנה לפסל הכיפה, שרשם אילן אוורבוך עוד ב- 1991, נראו שתי כיפות בניין צונחות על נהר של דם. ברישום הכנה אחר, מ- 1993, הציב האמן את אחת הכיפות על פסי רכבת. ברישום נוסף, היא עומתה עם קסדות נאציות (וכמו הזכירה היא עצמה קסדה גרמנית מחודדת מימי הקיסר). כפסל מונומנטאלי, הכיפה המורית המלכותית המוטלת על צדה אומרת שניות של קריסת הענק והכבד, אך גם של החלול והרעוע. ובנוסף על השבר החללי-היסטורי, הכיפה הפכה למין "רמקול" אדיר, מעין עצם שהוא גם חוויה ווקאלית, אלא שהקול אינו נשמע: שתיקה מטאפיזית חָבְרה לאפילה המגיחה מלב הכיפה. ציפוי הזהב של הכיפה המקורית הומר בידי אוורבוך בציפוי נחושת, ממנו נעדרת גם האורנמנטיקה של הכיפה הברלינאית: החגיגיות הנשגבת של רוממות הכיפה פינתה מקומה ל"גוויית" הכיפה, ל"רליקוויה" שלה ושל יהדות ברלין וגרמניה בכלל.

 

ב- 1992 הציג נפתלי בזם תערוכת ציורים בבית הכנסת הישן בעיר אסן שבגרמניה, העיר בה נולד וגדל עד 1938, השנה בה עלה ארצה בגיל 14. באותה שנה בה הציג את תערוכתו באסן, צייר בזם בצבעי מים ציור ירקרק בשם "הורי", בו מיקם את השניים – את יצחק ושפרינצה, שנספו באושוויץ – כדמויות מכונפות בחזית בית הכנסת הכיפתי, אשר צל (עשן שחור?) ברקעו.  העלאתו של הנער נפתלי ארצה ב- 1938 מתחככת באירועי "ליל הבדולח" באותה שנה עצמה, אירועים בהם נהרס לחלוטין פנים בית הכנסת באסן. לא במקרה אפוא ישוב בזם ויצייר ב- 2012 את בית הכנסת. ציורו זה נבדל מהגרסה הקודמת לא רק משום שצויר בצבעי שמן על בד, אלא גם משום שבזם הקפיד להוסיף צריח כנסייה בצד ימין ומינרט של מסגד מצד שמאל. ועוד הוסיף את מנורת המקדש על גג בית הכנסת. לאחר 14 שנות גלות בשוויץ (2009-1995), חווה בזם את הנוכחות המוסלמית באירופה וייצג את בית הכנסת המונומנטאלי כמבנה יהודי הניצב בין המבנים הנוצרי והמוסלמי. 

 

אך, בעוד פסל "כיפת ברלין" של אוורבוך וציור בית הכנסת באסן של בזם מתייחסים רק בעקיפין ל"ליל הבדולח", סדרת ציוריה של דינה שנהב מ- 2008 (אקריליק על פוליגל) קרויה "בדולח" והתייחסותה לאירוע ההיסטורי ישירה ומפורשת, בהיותה וריאציות ציוריות מופשטות על שני תצלומים של בתי כנסת שהועלו באש והוחרבו באותו לילה. במאמר קטלוגי מצוין, שכתבה ב- 2008 מיכל בן-חורין על יצירת ד.שנהב (שהוצגה בגלריה "טבי דרזדנר" בנווה-צדק), מתוארת סדרת "בדולח":

"סדרת הציורים מציגה טקסטורות אבסטרקטיות, קומפוזיציות של צבע וצורה, וריאציות על 'נושא', העתקות וחזרות המתארגנות בזיקה לחומר שהעבודה נקראת על שמו: בדולח הוא סוג של זכוכית המאפשרת שבירות של אור, השתקפויות והכפלות. זהו חומר שמיתוסים גדולים קשרו בו סגולות של נבואה וראיית עתיד. סדרת הדימויים מחקה את תכונות החומר: רקע תכלת מתחלף בסגול, לבן, ורוד ואדום, נשקף בהם. ובתוך הרקע קווי מתאר שחורים של אובייקט חלקי, לא שלם. נגיעות מכחול בתצורות גיאומטריות, או נזילת צבע חוברות לתמונות אסתטיות להפליא, חלקן נקיות למדי. קווי המתאר השחורים מרמזים על בניין בעל כיפה. הבניין נעדר סממנים יהודים מובהקים. בית הכנסת קיים אך בבחינת רמיזה בלבד הדורשת השלמה של פערים, כמו הפעלה של הכותרת 'בדולח' (כשברים ורסיסי זכוכית) בהקשר הפרשני של העבודה. שנהב מטשטשת ומעלימה את מגן הדוד ואת מנורת שבעת הקנים המופיעים בתצלומים. […] בניגוד לאופן העדות שמספקים תצלומי הארכיון, הסדרה 'בדולח' מציגה את הקטסטרופה דרך מה שנעדר ממנה או שרק נרמז בה."[2]

 

ב- 2010 הציג ארז ישראלי במוזיאון תל אביב תערוכה בשם "אשפרה" (מילה המציינת שלב בתהליך יציקת בטון). על רצפת אחד משני חללי תערוכתו, פיזר ישראלי – אמן המרבה לעסוק בזיכרון השואה ביצירותיו – עשרים יציקות בטון של ספרי תורה, חלקם זקופים וחלקם נטויים, כאשר את הרימונים המסורתיים בראש המגילות החליפו אשכולות קוביות בתים היצוקים בבטון, מעין שכונות שרוקנו מדייריהן. ספרי התורה היצוקים אמורים להזכיר, מבחינת ארז ישראלי, את "ליל-הבדולח", "כמו ספרים שרופים עם אפר", אמר.[3] ספרי התורה היצוקים הרחיבו את יציקת הבטון של מעיל-ספר-תורה, שהוצב כטורסו רפוי ושמוט בתערוכה קודמת של ישראלי בגלריה "גבעון", תל אביב (2009).

 

עבודת אמנות נוספת שזכרה את "ליל הבדולח" הייתה מיצב זכוכיות ומכולה (container) שיצרו חברי קבוצת "זיק" ב- 2005. המיצב, "מס' 110938-05" (השם משלב בין תאריך הפוגרום לבין שנת התצוגה), נבנה והוצג בחצר "מוזיאון מרטין-גרופיוס-באו" בברלין (הממוקם בשכנות לחורבות מפקדת הגסטפו) כחלק מתערוכת "העברים החדשים", שנערכה במקום (אוצרת: דורית לויטה). שרון קרן, אחד מחברי הקבוצה, סיפר:

"עבדתי עם זכוכית ב'בצלאל' ויובל (רימון) הביא איתו ממילא את המטען של ליל הבדולח ממשקעי ההיסטוריה המשפחתית. התוכנית אז הייתה להקים מופע של כמה ימים. להביא קונטיינר מלא זכוכית ולשפוך אותו, לבנות תנור, להכין איזשהו חותם ולהטביע אותו בזכוכית המותכת."[4]

ואישר יובל רימון, חבר "זיק":

"מאז התוכנית הראשונה לברלין העיסוק בשברי זכוכית היה מעשה של זיכרון, שקשור גם באהבה של שרון לזכוכית וגם ביסודות אחרים של הקבוצה. […] הסתובבתי בברלין במקומות שבהם אנשים מהמשפחה שלי למדי, בילו, מתו או שרדו בשן ועין. נסעתי לבאדן-באדן כדי להתחקות אחרי העקבות המוחשיים שהשאירה שם המשפחה שלי..."[5]

 

תנור הזכוכית הענק, שבנו חברי "זיק" מלבני זכוכית בפתח המכולה, הוצג באותה שנה בתערוכות בטאיוואן ובמילאנו. מאוחר יותר, התגלגל המיצב לגרסה שונה, שנבנתה והוצגה ב- 9 בנובמבר בערב (כזכור, תאריך "ליל הבדולח")  2008 ב"משכנות שאננים" בירושלים, וזאת במסגרת אירועים לציון 70 שנה לפוגרום. על רחבת הגג בנו חברי "זיק" מיצב עשוי לבני זכוכית, שנוצרו משברי זכוכית, ואשר מדמה אתר ארכיאולוגי של בית כנסת עתיק שחרב. במהלך השבוע שבין 13-9 בנובמבר, מדי ערב, הציתו אמני "זיק" אש במבנה, שהפך למין תנור פתוח ענק. עוד תצוין תערוכה קבוצתית בשם "זיכרון קולקטיבי", שהוצגה אף היא כחלק מאירועי הזיכרון ל"ליל הבדולח" בגלריה "דוויק" שב"משכנות שאננים", באצירתן של אביה ממון ואירנה גורדון. בתערוכה הציגו שש אמניות, רובן בנות דור שני לשואה –  אסתר באר פרנקל, גילה שנל, דבורה מורג, דינה סמדר, מיכל אשכנזי ועתליה שחר – יצירות בסימן משקעים אישיים-משפחתיים של השואה, אף כי לא בהכרח בסימן הפוגרום מ- 1938.

 

מה אנו למדים מסקירה זו של יצירות אמנות ישראליות המגיבות ל"ליל הבדולח"? באורח מפתיע למדי, כל האמנים המוזכרים בחרו להגיב לבתי הכנסת שנהרסו במהלך הפוגרומים. לא לבתי הקברות שחוללו קשות, לא לבתים ולחנויות היהודיים שהותקפו בברוטאליות, לא לבתי הספר היהודיים, כי אם לבתי הכנסת. חלקם נדרש לארכיטקטורה של בית הכנסת ההרוס (אילן אוורבוך, נפתלי בזם, דינה שנהב, "זיק" – גרסת ירושלים), שני אמנים הגיבו לספרי התורה שחובלו (מרדכי ארדון, ארז ישראלי), שניים התייחסו גם לזכוכית המנופצת וקישרו אותה למחנה הריכוז (מרדכי ארדון, "בית מס' 5") ולתנורי הקרמטוריומים ("זיק"). אני אומר לעצמי: אמנים ישראליים חילוניים, מרביתם ילידי הארץ, נתפסו דווקא לבית הכנסת כמי שמאשרים זיקה יהודית-מסורתית. חומר למחשבה.

 

 

 

 

 

 

 


[1] ממישל וישני, בספרה הנודע על יצירת ארדון מ- 1975-1974, דרך זיוה מייזלש-עמישי (במאמרה בקטלוג תערוכת ארדון במוזיאון תל אביב, 1985, ועד ארתורו שוורץ, בספרו על יצירת ארדון מ- 2003 (לרקע תערוכת ארדון במוזיאון ישראל ובמוזיאון תל אביב).

[2] מיכל בן-חורין, "בשבילי ההרס: סוף היער, מנוחה, בדולח", קטלוג "דינה שנהב", גלריה "טבי דרזדנר, תל אביב, 2008, עמ' 13-12.

[3] "הארץ" ("גלריה"), 17.3.2010.

[4] "קבוצת זיק: עשרים שנות עבודה", עורכת: דפנה בן-שאול, כתר, ירושלים, 2005, עמ' 254.

[5] שם, עמ' 256.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: