יועלם נפתלי בזם!

                            יועלם נפתלי בזם!

 

כן, הוא זכה לחשיפה מכבדת ונאה ב"גלריה", ערב פתיחת תערוכתו הגדולה במוזיאון תל אביב (אלי ערמון-אזולאי, 28.12.2012);וכן, עליס בלידנטל הוותיקה פרסמה ביקורת קצרה ומהללת מאד ב"עכבר העיר" (2.1.2013); אבל, נכון לעכשיו, איש ממבקרי האמנות המרכזיים שלנו, לא במדיה המודפסת ולא במדיה האלקטרונית, לא הגיב, ולו במילה, על הרטרוספקטיבה של נפתלי בזם, המוצגת במוזיאון תל אביב מזה למעלה משלושה חודשים. ככל שנוקפים השבועות ושום ביקורת לא רואה אור, הולך ומתחוור קשר השתיקה. ולא צריך להיות פרנואיד על מנת להבין, שגם ללא תיאום חסוי או גלוי בין המבקרים, מתרקמת פה מזימה תחת הכותרת: להתעלם מבזם, כמו לא היה קיים.

 

נפתלי בזם (יליד אסן, 1924) אינו אמן הזקוק לחמלתנו. זהו אמן שהנכיח את עצמו היטב בתערוכות, ספרים ועבודות ציבוריות רבות לכל אורך הקריירה שלו, שמאז תחילת שנות ה- 50. ואולם, בזם נאלץ להמתין עשרות רבות בשנים עד שנפתחו בפניו – ולא לפני גיל 88! – שערי מוזיאון תל אביב (שערי מוזיאון ישראל עודם נעולים. אדרבה, חפשו ציור שלו בתערוכת האוסף בגבעת רם). ומשנפתחו השערים, באוצרותה של רות אופק, מנהלת "המוזיאון הפתוח" בתפן ובעומר, ומשהחל הציבור נוהה בהמוניו לתערוכה ורווה ממנה רוב-נחת, יָרדו מבקרינו למחתרת. והס מלהזכיר.

 

בזם מורגל בזה. את המאבק על דרכו האמנותית הוא מנהל עוד מאז ימיו החיפאיים בחבורת "הריאליזם החברתי", שלמחרת לימודיו אצל ארדון ב"בצלאל החדש" וחודשיו כמורה לאמנות במחנה העצורים בקפריסין (1947). כריאליסטן בעל אידיאולוגיה מרקסיסטית אינטרנציונליסטית, הוא לָחַם בהגמוניה של "אופקים חדשים"; כצייר סמלי-אֶפּי יהודי (עדיין פיגוראטיבי), שאינו חדל להתאבל בציוריו על אסון השואה, הוא לָחַם  בהדרתו המתנשאת מצד האוונגרד הישראלי ונציגיו – אמנים ואוצרים מרכזיים. לכל אורך הדרך, הוכיח יושרה ואומץ לב: כי מי מאמנינו ההין להתייצב באמנותו בגלוי לצד שובתי "שביתת הימאים", כפי שעה בזם ב- 1952?! ומי העז כאן, כמותו, לצייר ציור מחאה ב- 1957 בתגובה לטבח כפר-קאסם?! אמנינו הפטריוטיים איימו אז להפוך ציוריהם אל הקיר (וזאת בתערוכה השנתית של אגודת האמנים במוזיאון תל אביב), כמחאת נגד על הצגת הציור האֶלֶגי וההומניסטי הזה (שזכה ב"פרס דיזנגוף"). בושה וחרפה.

 

אני יודע מה אומרים לעצמם מבקרי האמנות: הוא צייר ספרותי, צייר פלקטי שמאייר אידיאות; או: שפתו האמנותית – כבר אבד עליה הכלח והיא נעדרת רלוונטיות לשדה האמנותי העכשווי; או: הוא צייר לאומני-דקורטיבי, נטול מימד ביקורתי; או: הסימבוליזם שלו סנטימנטאלי, בכייני, קורבני… את כל הטענות הללו נגד בזם אנחנו שבים ושומעים מזה עשרות בשנים, ורק למעטים (גליה בר-אור, "עבודה עברית", 1998) ישנם העוז ואצילות הנפש להגביה עוף ולהשקיף בהערכה על מפעל-החיים המרשים של האמן הזה, שלמרבית הכלימה, לא זכה ב"פרס ישראל" על סך דרכו האמנותית העקבית והעיקשת ועל תרומתו הייחודית לאמנות המקומית והיהודית.

 

כי, על כמה ציירים אצלנו אתם יכולים לומר, שפיתחו שפה אמנותית אישית מובהקת? וגם אם הייתה השפה הזו נגועה זמנית בעודף השפעה של פרנאן לז'ה (בין סוף שנות ה- 60 ועד אמצע ה- 70), עדיין הייתה זו השפה של בזם ובמרכזה מערכת דימויים פיוטיים מקוריים, הדימויים הבזמיים. אמת, אלה הם דימויים קבועים מזה למעלה מחמישים שנה (סולם, סירה, אריה, תרנגול כפרות וכו'), אך כאלה שלא חדלו לעבור תמורות צורניות בלוח הצבעים המשתנה, בהצללות המשתנות, בקווי המיתאר המשתנים, בכדוריות השמנמנה של הפיגורות ועוד ועוד. אָמרו עליו שאינו משתנה, אך נפתלי בזם הוא אמן דינאמי שאינו נח על שמרי הסינטָקס שלו, גם אם שמר אמונים לסמנטיקה שלו מאז 1958.

 

ועל כמה ציירים אצלנו אתם יכולים להצביע כמי שהגיבו ביצירתם לאירועי המקום והזמן, כדרך שעשה בזם, כאשר הגיב לאינתיפדות הראשונה והשנייה בלשונות אש האוכלות את נופי הארץ; ובמשך כל התייחסויותיו לזמן ולמקום לא חדל לבטא עולם נפשי אישי מיוסר, בין אם בקינתו כאָב שכול לבנו שנרצח ב- 1975 בפיגוע בכיכר-ציון, בין אם כבעל לאישה חולה מאד, בין אם כ"יהודי נודד" ועקור (שגלה מישראל ב- 1995 ולאורך 14 שנה).

 

והדבֵקות העיקשת בנושא השואה? ניחא, שעניין לנו בדבקותו של יתום, שהוריו נספו באושוויץ. ואולם,  תנו דעתכם על העוז לקום ב- 1958, שנת שיא ההפשטה של "אופקים חדשים" ושנת שיא מקומית בהתנכרות האמנות המקומית לשואה (למעט מחנה מרדכי ארדון, יוסל ברגנר ועוד קומץ חריגים), לקום ולהצהיר: "מעתה ואילך, אני מקדיש את יצירתי לזיכרון האסון הגדול של העם היהודי!". כיום, עם "הדור השני" ועם הפיכת השואה לנושא שגור ולעתים פופולארי באמנות (ובספרות, בקולנוע, במחקר וכו') – בחירתו של בזם נראית אולי מובנת מאליה. ברם, ב- 1958, לאחר מהלכיו הרדיקאליים בריאליזם של מעברות, הפגנות וכו', וגם מיד לאחר תקופה של ציורי מלחמת העצמאות שצייר במחצית שנות ה- 50 – להחליט החלטה טוטאלית שכזו, את זאת חובה להבין ולכבד.

 

האם "יהדות" ציורו של בזם תרמה להתגבשות חזית הסירוב האנטי-בזמית בעולם האמנות הישראלי? ללא ספק. שוב, חשבו על תעצומות הנפש שנדרש בזם לדלות מעצמו ב- 1958 כדי שיוכל להכריז על עצמו כ"צייר יהודי"! לא צייר ישראלי, לא צייר קוסמופוליטי, כי אם צייר יהודי. וכל זה בשנת העשור, שנה בה צהלה הישראליות הצברית וחגגה את נעוריה, לצד אלה ששמו יהבם ב- valeurs צורניים אוניברסאליים. מה שלא ימנע מבזם לשוב ארצה מפאריז לקראת 1980 ובאמתחתו ציור המהדהד את הציור הארצישראלי מימי עלייה שלישית-רביעית. היה זה אז, אגב, שבזם זוהה כ"ימיני", מחמת דמויות של דתיים ודתיות שעוצבו בציוריו כמתיישבים בנוף הררי שומם. ולא עזר לבזם לשוב ולהכחיש שלא ב"מתנחלים" מדובר. להודות על האמת, בעוונוי, גם אני תרמתי משהו להכתמתו של בזם כנציונאליסט ציוני: ב- 1975 טבעתי את המושג "הציור הציוני" (במאמר בשם זה שפרסמתי ב"מושג") ובו כיכב בזם לצד אברהם אופק, שמואל בונה, יוסל ברגנר ונוספים. אלא, שציונות אינה תואר גנאי, וזיהויה עם לאומנות צרה היא כבר עניין התובע הוכחות, אשר ספק רב אם יצירת בזם מספקת. בינינו לבין עצמנו, יצא לי לשמוע מפי בזם, לא פעם ולא פעמיים, כמה מדברי הביקורת הקשים ביותר ששמעתי על המדינה זו. אך, הפור נפל ובזם הוכנס למגרה "ימנית". ומהמגרה הזו קשה לצאת.

 

שמא, היעדר פרספקטיבה היסטורית רחבה על האמנות הישראלית משתק את מבקרינו בבואם אל צייר ותיק כנפתלי בזם? או, אולי, דווקא מפאת הכבוד לגילו, חוסכים מבקרינו מבזם את שבט ביקורתם הקשה? אם זהו ההסבר לשתיקתם, הייתי אומר להם: במטותא מכם, אנא הסירו את אצטלת החסד ואמרו בפה מלא את אשר על לבכם. בזם עבר פרעונים קשים יותר; הוא יעבור גם את זה.

 

ועד שזה יקרה, וכל עוד לא ירדה תערוכתו הרטרוספקטיבית של בזם, נסכית-נא לדממה הרועמת של הביקורת וניתֵן בה סימנים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: