האם מוסרי לצייר התנחלות?

                      האם מוסרי לצייר התנחלות?

 

זכורה לי היטב, עוד מאז שיעורי האסתטיקה, אז במחצית שנות ה- 60, סוגיית "דיוקנו של האיש הרע": האם דיוקן עשוי היטב של רשע-מרושע יכול להיות ציור טוב? האסתטיקה המודרנית ענתה בחיוב נחרץ: האוטונומיה הצורנית של היצירה אינה מותנית על ידי שום שיקול של תוכן מוסרי. האסתטי מוציא (excludes) את המוסרי, מחמת תכליתיותו המעשית של האחרון. האסתטי הוא לא תכליתי ולא מעשי. היופי הוא כשלעצמו. תורת היסוד שמאז עמנואל קאנט (1790) ועד קלייב בל (1914).

 

באותם ימים רחוקים מאד האמנתי ברעיון הזה, ורק אחרי שנים רבות, התחלתי מטיל בו ספק. לא זו בלבד ש"אוטונומיה אסתטית" התגלתה לי כמושג כוזב, אלא שלשאלה המופשטת של דיוקן האיש הרשע נוספה עתה סיטואציה היפותטית מציקה: מה אם אני צַייר או צַלם שהוזמן לצייר דיוקנו של רשע (מאז עמלק ועד אחמדינג'אד) בזמן האמת של שלטון הרֶשע? כלום היענותי האמנותית להזמנה אינה אופן של תמיכה ואישור למשטר, והאם איני נתבע לשיפוט מוסרי בכל הקשור להיענותי זו? השאלה חלה, כמובן, גם על הצופה בדיוקן: אין לו מנוס משיפוט מוסרי את אקט ההיענות התומכת במשטר ובאדם המצויר (מנֵיה ובֵיה, במעשיו ובדיעותיו), גם אם הציור מצויר להפליא.

 

להבדיל, כמובן, את כל ההבדלות המתבקשות, נזכרתי בשיעורי האסתטיקה ההם שעה שהתבוננתי בציוריו הפיגורטיביים, העשויים לעילא, של אילן ברוך (המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן). כי נגד עיני תלו דיוקנאות ונופים, נאים ומיומנים ביותר, המייצגים, לא אחת ולא שתיים, מראות של התנחלויות ומאחזים ודמויותיהם של מתנחלים ומתנחלות (כך במוצהר בכותרת העבודות). להלן אתאר בקצרה את כלל ציורי התערוכה, בטרם אשוב ואדרש לסוגיה האסתטית-מוסרית.

 

ובכן, קודם לציורי המתנחלים וההתנחלויות, נתפסו עיני והכרתי לדיוקנאות הערבים של ברוך: צעירים נאים, חסונים, ארוטיים, עזי מבע, מישירים מבט ללא חת, מצוירים לרקע אש כלשהי, אם לא אוחזים סכין ביד ("מהרי", 2012), גם אם הסכין נועדה לחתוך בגופו של עוף מרוט. בעצם, הנוף הפלסטינאי (מה שקרוי "יהודה ושומרון") שב ומופיע בציורים עם מדורה הבוערת בו ("נוף מעונן", 2008; "נוף עם מדורה", 2012; "איש, כלב ושריפה", 2013-2012; ב"מעבר גבול" מ- 2012 מתנשא עשן שחור מתוך הכפר הערבי; ב"דיוקן עצמי עם כלבים" מ- 2013 אף עולה מכונית באש; ועוד). וכך, ערבי צעיר בשם חליל שוכב באוהל בסמוך למדורה שעליה ישפות את קומקום הקפה. אני כותב על סימני סכנה המקושרים לדמות הערבים של אילן ברוך, שהם שרועים על האדמה, או נשענים על סלע, ותמיד נראים מאוחדים עם הקרקע וכמו עונים לה כהד בגוון עורם השחום. דיוקן של ילידים בעלי זיקה אותנטית למקום. מכאן גם שיח הצבר שמזוֵוג ברוך עם רוב ערביו: "חליל בצל צבר", 2006; "נביל", 2007; "יוסוף בשקיעה", 2007-2006; ועוד. הנה כי כן, שבנו אל שאלת זהותו של הצבר, אותו שיח שעוד בשנות השמונים נוכס בחזרה למקורו הפלסטיני בידי עסאם אבו-שקרא ז"ל. האם, כשמצייר ברוך את הר הבית במרחק, כשהוא ניבט מבעד לשיח צברים בשרני, האם הוא מעלה שאלות לגבי זיקה ערבית להר-הבית? ומה כוונתו בבטאו (אולי) זיקה זו?

 

וישנם הברושים של אילן ברוך, המצוירים ביד אמונה מאד והם מהיפים שבברושים שצוירו אצלנו (ומי לא צייר וצילם אצלנו ברושים, ובפרט משעברה השמועה שמוטי עומר ז"ל מתכנן תערוכת ברושים במוזיאון תל אביב?). האם הברושים, על היונים המקננות בהם, ולחילופין – האורנים, הם התשובה היהודית לשיחי הצבר הפלסטיניים (וראו את הברוש, שמבעדו מתבונן ברוך בהר-ציון, 2006, או בהר-הבית, 2008)? וישנם נופי הר-הבית הפנורמיים, העשויים היטב, אף כי לא חורגים מהתקן הסחוט והעובר לסוחר ולתייר.

 

אך, כאמור, את הטלטול האינטלקטואלי חוויתי מול ציורי ההתנחלויות, המאחזים, המתנחלים והמתנחלות. אודה: נופי ההתנחלויות והמאחזים הם מהיפים שבציורי אילן ברוך, נופים מצוינים ברמות הפרספקטיבה האווירית והאור, גם אם אין בהם שום בשורה לתולדות האמנות. הנה מבנה בודד ב"מאחז" (2009), ממוקם בחצי העומק, עננים מעליו, סלעים, שיחים יבשים ועזובה מתחתיו. והנה, מבנה בודד נוסף ב"דמות בהתנחלות" (2010), או שלושה מבנים עלובים בציור "התנחלות" (2008), שסלעים זרועים ביניהם עם מריצה, תרנגול, נדנדה נטושה ומגלשות שוממות. וישנם "ילדים במאחז" (2012), ילדים עם כיפה ופיאות, עומדים ליד אופניהם; ואילו בציור "בהתנחלות" (2012) אימהות משוחחות בפינה אחת, כאשר ילדיהן מעיפים עפיפון בצד אחר של הבד. אידיליה וניגודה האזורי שאינו משובב-לב. ותמיד, מבני הקרווילות  הלבנים, דגלי ישראל וסביבת הטרשים הלא מטופחת.

 

ואז, ישנם דיוקנאות המתנחלים. הנה יצחק ברסלב (2006), הרועה הנווד בעל סֵבר-הפנים הטהור והכמעט ישועי, עטוי טלית קטן וידיו על תיש; והנה "מתנחל ישֵן" (2010) – דמות חסידית בפאות, טלית וכיפה לבנה גדולה; והנה "חווה" (2011): בציור מעין-אלגורי זה, שרועה לה אם-כל-חי על האדמה, ידה אוחזת בתנ"ך, מטפחת אדומה על שערותיה, אך רגליה היחפות (הסנדלים מצוירים בקדמת הבד) חשופות ומפתות. חווה של אילן ברוך היא מתנחלת נאה, מסורתית, שוכבת על הקרקע ומוקפת פירות חרובים (עץ החרוב מצל עליה), מלפניה עציץ עם שתיל (אלון?) – עציצים סימלו היאחזות בקרקע המולדת עוד מאז ציורי ראובן בשנות ה- 20 –  ומאחוריה, מרחוק, הכפר הערבי. אך, אל דאגה: גג רעפים קטן הנראה מימין מלמדנו, שחווה שלנו מתבודדת לה בהתנחלות יהודית.

 

אני מהרהר לי בלודוויג בלום, צייר plein-air ארצישראלי, אימפרסיוניסט מיומן מאין כמותו, שהסתובב ללא סוף ברחבי הארץ (מאז הגיעו לכאן ב- 1923 מברנו שבצ'כוסלובקיה ועד מותו ב- 1974י) והרבה לצייר את נופיה ודמויותיה, יהודים, ערבים ואחרים. בלום היה ציוני בכל נפשו ומאודו, ולצד "המקומות הקדושים", שהרבה בציוריהם לצורך פרנסה, ייצג במכחולו האקדמי המשובח והזריז גם את מראות ותושבי קיבוץ בית-אלפא, קריית-ענבים ועוד. אני מתבונן בציורים הללו ללא כל דילמה מוסרית. מדוע, בעצם? משום שדילמה מוסרית צצה אך ורק מול גילוי של רוע (עדי אופיר, "לשון לרע", 2000), ואני איני מודע לשום אקט של רוע הכרוך בהתיישבות היהודית בבית-אלפא או בקריית-ענבים. שכן, בית-אלפא היה יישוב יהודי קדום, שהתקיים עד המאה ה- 6 לספירה (ראו שרידי בית-הכנסת), בטרם התיישבו בו ערבים וקראוהו "בית-אילפא". משעלו על הקרקע ב- 1922 חברי בית-אלפא, יוצאי פולין וגליציה חברי "השומר הצעיר", הם לא גירשו – ככל הידוע לי – שום תושב, לאחר שהאדמה נרכשה מבעליה על ידי יהושע חנקין. וקריית-ענבים? הקיבוץ, שנוסד ב- 1920, הוקם על קרקע ערבית (שהייתה מוכרת בשמה הערבי – "דילבּ") שנרכשה מהאפנדי של אבו-גוש על ידי "החברה להכשרת היישוב" בראשות ארתור רופין.

 

אלא, שלא כיישובים הללו, ההתנחלויות והמאחזים, שמצייר אילן ברוך, כולם יושבים על אדמה כבושה (וגם מה שקרוי "אדמות מדינה" גם הוא שטח כבוש), בסמוך מאד לכפרים ערביים, היודעים טעמו של כיבוש דכאני, של "תגי מחיר" (שריפות, עקירת גפנים ועצי זית וכו'), אפרטהייד של כבישים אסורים לנהיגה ערבית, מעצרים אלימים לעת לילה וכו' וכו'. הסיפור הידוע. ואת ההתנחלויות והמאחזים הללו, על יושביהם בגילאים השונים, מצייר אילן ברוך כמו היו כפרי פרובאנס או נופי טוסקאנה. או, שלא בדיוק כך. יש לבדוק. איני מכיר את דיעותיו הפוליטיות של אילן ברוך. יכול להיות שהוא א-פוליטי וכי הוא מצייר בתמימות גמורה את נופי ההתנחלויות ואנשיהן (הגם שאני מטיל בכך ספק). ואולם, איני יכול לקבל את ה"תמימות" האמנותית-אסתטית כעמדה לגיטימית בנסיבות הנדונות. אין לי מנוס אלא לתבוע מאילן ברוך שיפוט ערכי מוסרי. ואם הוא אומר לי, בדרכו העקיפה: אני ציוני גאה, הרואה במתנחלים חלוצים לכל דבר, ובהתנחלויות אני רואה מהלך של גאולת קרקע המולדת – אני רוצה לדעת זאת, על מנת שאגבש את שיפוטי המוסרי. שמעבר לקו הירוק, איני מסוגל להפריד את האסתטי מהמוסרי (למותר לציין, שגם בתוך הקו הירוק לא תמיד אפריד).

 

ואז אני מקבל מֵייל מאילן ברוך, ואני מביאו בחלקו כלשונו (עם עריכה לשונית קלילה), הגם שלא תמיד הניסוח ברור:

"אני בהחלט נוטה בציור לבטא דווקא את ה"מציאות" חסרת היציבות או משברי זהות כאלה או אחרים. קווי תפר או גבולות מרתקים אותי; זהות דתית/לאומית מטרידה אותי. כשראית את ציורי ההתנחלויות נפגשת עם מציאות, זה לא צילום …  הציור מבחינתי פיתה אותך למשהו- זה חי ובועט. זה מתעתע גם אותי לפעמים למי להאמין יותר, למציאות(איפה היא) או למציאות של הציור(מה זה)? אני רואה את הביטוי של הזהות במפגש של זהויות שונות ואז המציאות מתבארת: חליל לעומת המתנחל- שניים ששואפים להתממש בקרקע הזאת. חליל לא צריך הוכחות; המתנחל כן. מהתבוננות בזהויות השונות מצאתי, שהצבר מסמל את חליל. יכולתי לצייר אותם יחד: הדגל והטלית מצוירים עם המתנחל, הסביבה של המתנחל חסרת יופי, העזובה חוגגת, המבנים מנותקים מהקרקע(קרוואנים). הערבי לעומת זאת משתלב בנוף הפראי. אני, כנראה, אמשיך בחיפוש…"

 

הרושם הוא, שאילן ברוך מגיע אל ההתנחלויות, המאחזים והשטחים הפלסטינאיים הכבושים כמו היה מהאו"ם: "חליל לעומת המתנחל – שניים ששואפים להתממש בקרקע הזאת". מבחינתו, שוויון, תיק"ו. אולי, תולדת גילו הצעיר של הצייר, שנולד ב- 1974, משמע שבע שנים לאחר הכיבוש. מה שמביא אותי אל הציור האחרון בו אעסוק במאמר זה: "המשפחה בחוץ" (2013-2012):

 

אמא צעירה ושני ילדיה מתחת לעץ תאנה, עת ברקע הרחוק נראית עיירה פלסטינית שעשן רב מיתמר ממנה. התמונה פסטורלית ואידילית מאין כמותה: עץ התאנה הגן-עדני מאוכלס גם בצמד יונים וגם בטווס, סמל מלכות שגור עוד מאז הציור הרנסנסי. האֵם, בשמלה אדומה, בהריון מתקדם למדי. היא שרועה על האדמה ליד עציץ פרחוני ומיכל מכחולים (תחליף לדמותו הנעדרת של הצייר?). לידה שני בניה: האחד אוחז פרי רימון בידו (על חולצתו תג עם דימוי לוחות-הברית), השני – הקטן בגיל – אוחז מעין כידון-צעצוע. ובתווך – חתול. פרט מעניין: האמא אוחזת בידה בעיתון "הארץ". מבולבלים, אה? ובכן, אני נוטה להניח שמדובר במשפחתו של אילן ברוך (שכאמור, ייצג את היעדרותו באמצעות מיכל המכחולים). אך, המשפחתיות האוטופית הזו, לרקע ה"אירוע" בעיירה הערבית, נושאת בחובה גרעיני אלימות (הרימון יהפוך מפרי לנשק, חנית הצעצוע תומר בתת-מקלע). ובה בעת, עיתון "הארץ", על נטייתו הפוליטית הידועה.

 

היכן כל זה מותיר את אילן ברוך? חצוי, אמביוולנטי. קפה ותה. ברם, כאמור, האמביוולנטיות הזו קורסת ברגע שבחר הצייר למקם את ה"מילייה" שלו בשטחים הכבושים. בחירה שכזו אינה מותירה לו את הלוקסוס של אכילת העוגה ושמירתה בשלמותה. בחירה שכזו הופכת את ציור עיתון "הארץ" ואת מסמני האותנטיות הערבית לאפולוגטיים.

 

אז, מה אני עושה מול ציוריו של אילן ברוך? אני אומר לעצמי: הם יפים מאד, אך הם אינם לטעמי המוסרי. אם הייתי בעמדה של הצגתם במוזיאון, האם הייתי מציגם? נדמה לי שלא. אלא אם כן, כחלק מתערוכה הבוחנת את זיקות האמנות והפוליטיקה באמנות הישראלית.

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: