ז"לג ז"לגה הפילוסופיה

                        זָ"לג זָ"לגה הפילוסופיה

 

איש במחלקות לפילוסופיה באוניברסיטאות שלנו לא יהין להודות בכך; מורי הפילוסופיה באקדמיות שלנו אף יגיבו בבת-צחוק לעגנית ומזלזלת, מלווה בתנועת יד מבטלת; אך, האמת גלויה בפני כל בר-דעת: מזה זמן רב, שהפילוסופיה זלגה מהחוגים לפילוסופיה אל השדות האחרים של מדעי הרוח והעיון. כבר שנים, שהמחשבות הפילוסופיות המרתקות, הרלוונטיות, אלו המאתגרות יותר את הכרתנו ברמות הלשון, התרבות, הדת, הפמיניזם, המטא-פוליטיקה, הזהות, תורת-הנפש, המוות וכו' – ממתינות לנו, לא בספרים ובמאמרים של המרצים מהחוגים לפילוסופיה, כי אם בספריהם ובמאמריהם של חוקרי תרבות ותיאורטיקנים של אמנות,קולנוע, צילום, ארכיטקטורה וספרות. בחוגים לפילוסופיה ינסו להסביר לכם, שכל המחשבות הנ"ל – תרבות, פמיניזם, זהות, תורת הנפש וכו' – אינן, בעצם, עניינה של הפילוסופיה. אבל, אל תאמינו לפילוסופים הללו, שצמצמו את המרחב הפילוסופי עד דק וסובלים מאנורקסיה מוכחשת.

 

אדרבה, עם יד על הלב: מתי לאחרונה פורסם בכתב-העת הפילוסופי, "עיון", מאמר שצמח מקרקע התרבות בה אנו חיים והציע לה מודל ביקורתי או אוטופי ואשר לא נכתב בידי כותבים נוסח עדי אופיר, מיכל בן-נפתלי, דרור פימנטל ואחרים, שמרביתם נמנים על חוגים ומוסדות שאינם החוגים לפילוסופיה? ומתי לאחרונה פרסם אחד מפרופסורינו לפילוסופיה ספר שחרג מלמדנות פרשנית (ראויה ככל שהינה) בתולדות הפילוסופיה, וכוונתי לספר שהניע את סִפֵּי מחשבתנו ברמה הקיומית, התיאולוגית, התרבותית? ומנגד, שעה שאתם באים אל חנויות הספרים ומבקשים אחר ההוגים המרתקים של הזמן והמקום, אלה המחוברים במחשבתם למחשבה הבינלאומית העכשווית, הנועזת והמקורית, את מי אתם מבקשים אם לא את (רשימה חופשית וחלקית, פתוחה לאישור ופסילה, כל אישה ואיש וטעמם עמם) מיכל בן-נפתלי, חיים לוסקי, אריאלה אזולאי, אפרת ביברמן, דוד גורביץ, מיכל גוברין, זלי גורביץ, מרדכי גלדמן, לאה דובב (ופעם נוספת, עדי אופיר, "לשון לרע", 2000) וכיו"ב? והיכן תמצאו במחוזותינו את הדיון הפילוסופי החי והיישומי אם לא במאמרי הפרשנות האמנותית של שרית שפירא, גלעד מלצר, טלי תמיר ונוספים בקטלוגים ועל דפי "הפרוטוקולים" של "בצלאל" או דפי כתב-העת, "המדרשה"?

 

תיאמר האמת: החוגים שלנו לפילוסופיה הם, במקרה הטוב, חוגים לתולדות הפילוסופיה. לא פילוסופים מלמדים שם, כי אם היסטוריונים של פילוסופיה (מקלאסית ועד מודרנית,  מפילוסופיה של המוסר ועד פילוסופיה של המדע) וקומץ לוגיקנים. הפילוסוף של ממש, רב-האנפין וחודר קירות הלב, הפילוסוף האחרון מזַן זה שפעל במחוזותינו, היה מרטין בובר (שהלך לעולמו ב- 1965). עם כל הכבוד להוגו ברגמן, נתן רוטנשטרייך וממשיכיהם בירושלים ובתל אביב – בן-עמי שרפשטיין, יעקב פליישמן, יוסף בן-שלמה וכו' – תרומתם הפילוסופית המבורכת, המלוטשת והשימושית לא חרגה מפרשנויות ותיווך, ובמקרה הרע – ולא נציין את השם המפורש – לא התעלתה מעל הגיגים רב-תרבותיים פופולאריים ובנאליים למדי. ובאשר לדור שלאחר ה"אבות" – הדור שהבקיע את החומה הפרוסית (הקאנטית-היגליאנית) של מוריהם ובנה את החומה הפילוסופית האנגלו-סקסית – ירמיהו יובל, אסא כשר, עדי צמח, מנחם ברינקר – רוב אלה הם מורי ורבותי, שלימדוני רבות, אך איני יכול שלא להודות: עדי צמח, מדריכי בדוקטורט, איש חריף שכל להדהים, שהפליא לפרש שירה וספרות עבריים, פרסם (בארץ ובארה"ב) מאמרים וספרים חדים כתער בתחומי האסתטיקה האנליטית ("מבוא לאסתטיקה",1976), אשר אף לא דגדגו את ההוויה התרבותית-אמנותית והציעו תזות שנויות מאד במחלוקת. ספריו של ירמיהו יובל על שפינוזה ("שפינוזה וכופרים אחרים", 1988) והיגל הם, ללא ספק, ספרים נאורים, בהירים, מעמיקים, איכותיים מכל בחינה, אך אינם נוסקים מפרשנות טקסטואלית ועיון משווה אל עבר משנה רעיונית פילוסופית עצמאית. ומנחם ברינקר – עוד איש מהיקרים והנדירים שחיים בינינו – האיש שתיווך לנו את סארטר והאיר לנו את י.ח.ברנר, פרסם את "מבעד למדומה" (1980), ספר שתבונת טיעוניו הפילוסופיים המלומדים והרהוטים אין בכוחה להצמיח כנפיים לסוגיות המסורתיות בפרשנות המודרנית (מאז רומן אינגרדן ועד נלסון גודמן).

 

לא, לא קמו לנו פילוסופים מקוריים וכאריזמטיים, לבטח לא פילוסופים רבי-אנפין, מתוך החוגים לפילוסופיה. גם הטובים שבפילוסופים המקצועיים נותרו סגורים בבועתם המקצועית. אבישי מרגלית, אדם והומניסטן ערכי מאין כמותו ואיש בעל כושר אנליטי נדיר, עשה לא מעט וברמה גבוהה במרחבי הפילוסופיה של המוסר ("החברה ההגונה", הרוורד, 1992; "האתיקה של המוסר", הרוורד, 2002 ועוד), אך לא חָדר כפילוסוף אל התודעה החוץ-פילוסופית האנגלו-סקסית, שלא לומר אל זו הישראלית. פילוסוף בשביל פילוסופים.

 

מה קרה לחוגי הפילוסופיה שלנו? התשובה נראית ברורה: הם נתקעו במבנה הוראה ישן-נושן (מבוא לפילוסופיה מודרנית: מדקארט עד ניטשה), ובעיקר, נתקעו עמוק בפילוסופיה האנליטית האנגלו-סקסית, הלשונית והלוגית, של שנות ה- 50. בתוך כך, נאטמו בעוינות כלפי הפילוסופיה הצרפתית שמאז שנות ה- 60, ומרוב שהתנשאו מעליה – נותרו נעולים בבועתם נטולת הרלוונטיות. הבוז שנתקבל ז'אק דרידה בחוגים שלנו לפילוסופיה (ואני זוכר היטב את מבע הגועל והסלידה על פני עדי צמח משהזכיר את השם הנורא הזה; ולא אספר כאן על המתקפה הלא-נעימה שזכיתי לה בחוג לפילוסופיה של אוניברסיטת חיפה, משהרציתי שם, לפני שנים, הרצאת-אורח על משנת דרידה) – ובכן, הבוז הזה שנתקבל בו דרידה – אגב, לא רק בארץ, למעט קומץ אוניברסיטאות בארה"ב – הותיר את העיון במשנתו לאנשי המחלקות לספרות-משווה (שלומית רימון, משה רון ואחרים), או לחוג לפילוסופיה והיסטוריה של הרעיונות ולתיאורטיקנים של האמנות (שנפלטו כמעט כולם מהמערכת האוניברסיטאית!). מזלו של עמנואל לוינס שָפַר עליו מעט יותר בחוגי בר-אילן והוגי יהדות דוגמת דניאל אפשטיין, שלום רוזנברג ואחרים. ההשתחררות הספרותית-פיוטית-אמנותית מאימת המטאפיזיקה והמטאפורה של האנליטיקאים-הלוגיים הצמיחה כנפיים להוגים המקורבים לאמנויות, ואילו ה"פילוסופים" המשיכו לדבוק בדוגמטיקה האנטי-מטאפיזית  ומצאו עצמם נידונים בעיקר ל"קרוטונים" אנליטיים לשוניים שפורסמו בכתבי עת מקצועיים לפילוסופיה.

 

וכך, האנגלו-אמריקאים התבצרו בבונקרים של החוגים לפילוסופיה, בעוד דֶלֶז וגוואטארי, פוקו, ליוטאר, לאקאן וכל השאר חוגגים (גם) אצלנו בשדות הדיסציפלינות האמנותיות למיניהן. לא רק הוגים צרפתיים, כמובן: גם קונטיננטאליים אחרים, דוגמת ולטר בנימין ושאר הוגי "אסכולת פרנקפורט", נקלטו אצלנו בששון בין בטקסטים על אמנות ובין בחוג לפילוסופיה והיסטוריה של הרעיונות (משה צוקרמן), על עניינו בחרושת התרבות. איזו חגיגה! איזו יצירתיות רוחנית שמגמדת את העיסוק הפילוסופי-אקדמי הישראלי העבש ברובו. היגל ראה את האמנויות כגיבוש של הפילוסופי בחושי; אך, העשוריים האחרונים, בישראל ומחוצה לה, הוכיחו שהפילוסופיה והאמנויות עשו יד אחת. אם ניטשה טשטש את גבולות הפילוסופיה והשירה (במקור הרחוק, עשו את זה כבר הפילוסופים הפרֵה-סוקראטיים), הרי שהיידגר המאוחר סלל את הדרך: הלדרלין הוכח על ידו כהשראה פילוסופית. מאוחר יותר, הוכיח דרידה את הסופר מוריס בלאנשו ואת המשורר פאול צלאן כפילוסופיים. הייתי מעיז ואומר, שאצלנו, כמה מספריו של איל מגד הם תיאולוגיה במיטבה (הגם שכוונתם ספרותית לכל דבר).

 

רוצים ללמוד תולדות הפילוסופיה? לכו לחוגים לפילוסופיה. רוצים לעסוק בפילוסופיה? לכו לחוג להיסטוריה של הרעיונות או ללימודים העיוניים ב"בצלאל".

 

אודה ואתוודה: כלל וכלל איני משוכנע שתאתרו בין הפילוסופים האקס-פילוסופיים שלנו את הפילוסוף או הפילוסופית החדש(ה), כאלה שיפתחו לכם צוהר אל משנה מקורית, הרואית ורחבת היקף. שכן, מרבית העוסקים אצלנו בפילוסופיה בתחומי העיון התרבותי-אמנותי עודם בוחשים בעיסות שנרקחו בפאריז או בגרמניה (ולטר בנימין, חנה ארנדט וכו'). אבל, אין ספק, שהדיון הפילוסופי החיוני ובר-החשיבות לחיינו ומותנו, לשפתנו ודימויינו – הדיון הזה מתרחש סמוך יותר לאקדמיות לאמנות מאשר לחוגים לפילוסופיה.

 

ועוד נודה על האמת: באיחור של כארבעים שנה, משהו מתחיל להיבקע בחומה הסרבנית של החוגים לפילוסופיה. הנה כי כן, באוניברסיטה העברית מועבר שיעור לתואר ראשון בנושא "הפיצול בין האנליטי לקונטיננטאלי". ולא תאמינו: גם השם "פוקו", רחמנא לצלן, נזכר בשם קורס שנושאו "להגיד את האמת". נדמה לי גם, שבאוניברסיטת בן-גוריון המצב טוב יותר (קורסים לב.א על היידגר, פוקו ועוד; קורס למ.א בנושא "מבוא לפילוסופיה קונטיננטאלית עכשווית מאה 20"). אך, אלה הם רק סדקים בחומת ההפרדה ואין בהם בכדי לשנות את התמונה מיסודה: הפילוסופיה זלגה מהשדה הפילוסופי אל שדות-רוח שכנים. מהאֵם היא זלגה אל בנותיה, והבנות גברו על אִמַּן.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: