חרושת הפילוסופיה

                           חרושת הפילוסופיה

 

בשלהי 1995, ימים ספורים לאחר רצח רבין, נסעתי לפאריז. התגוררתי לי בחדר עירום ועריה ב"סיטֶה" ("עיר האמנויות הבינלאומית") וידעתי בדידות, כזו שעליה לא נכתב בספרים. בגלמודיותי כי רבה, הלכתי לחנות הספרים "ורין" (Vrin), הסמוכה ל"סורבון", ורכשתי עשרות ספרים של ז'אק דרידה, למעשה, את כל ספריו עד אז. מצויד במילון צרפתי-עברי של אלמליח (מה לעשות, זה מה שהיה לי), ישבתי בחדרי, וכנזיר בתאו, התמסרתי למשך מספר חודשים לפילוסופיה הדרידיאנית, משלים מדי פעם את "ספרייתי" בספר נוסף, שזה אך הוציא לאור הפילוסוף, כמו גם בביקורים שבועיים בסמינר של דרידה ב"בית הספר ללימודים גבוהים". מה אומר ומה אדבר: חוויתי הארה שכמותה לא ידעתי מעולם (במקרה דרידה, יותר מראיית אור, מוטב אומר – ראיית חושך). הייתה זו חוויה רוחנית נדירה, מסעירה ועצמותית, שהזינה אותי לאורך כשש שנים תמימות, תוך שממלאה את חדרי לבבי ומטעינה את תאי האפורים באנרגיה.

 

ואולם, לאחר שש שנים של דבקות חסידית (שהתישה אותי, ויותר מזה, את סובבי), חשתי שהגיעה העת למילוי חדש ואחר של המצברים. השנה הייתה 2001, שָהיתי אז עם זוגתי באמסטרדם לצורך שבתון ומחקר, ובאחד הימים, עלינו לנו על רכבת, נסענו דרומה לפאריז, ובפעם זו, רכשתי בבולמוס בחנות "ז'יבּר ז'וזף" שבבולברד סן-מישל עשרות ספרים של ז'אק לאקאן. אמרתי אז לעצמי: כיון שהצלחתי להעפיל על הר תלול כמו מחשבת דרידה, אני חייב לנסות לפצח גם את חידת לאקאן; ויותר מכל, אני רעב לפילוסוף דגול, למישהו שיתפוס את מקומו של דרידה כמורי ורבי. הייתה זו חוויה מפרכת מאין כמותה, שבמהלכה ניסיתי לכתוב ספר בשם "פסיכו-תיאולוגיה לאקאנית" (כתב היד של הספר עודנו נמצא על מדף ספרייתי. מספר פרקים ממנו פרסמתי באתר הנוכחי). אך, אם להודות על האמת, לא נשביתי בקסמו של לאקאן. אומנם, פגשתי אדם מבריק (ויהיר) מאין כמותו, אך לא שוכנעתי בגדולה החורגת מעל ומעבר לתשתית הפרוידיאנית, ולבטח לא גדולה כזו המצדיקה סגידה כמעט דתית מצד הכַתות האזוטריות של חסידי לאקאן (מפאריז ועד תל אביב).

 

הייתה זו ראשיתו של מסעי הנואש וחסר התוחלת אחר רב-פילוסוף, אחר מגדלור רוחני. שוב ושוב, מדי שנה-שנתיים, מצאתי את עצמי סורק נואשות את מדפי חנויות הספרים בארצות המערב בכמיהה לאתֵר את אלומת האור המבוקשת. עמנואל לוינס כבש את לבי, כן, אך, משום מה, חרף כל גדולתו, לא התבייתתי בהגותו. כמובן, שגם לא הייתי סומא למעלתם של שפע ההוגים הצרפתיים, דוגמת פוקו, ליוטאר, קריסטבה, איריגארי, אלתוסר, ריקֶר, בודריאר, דֵבּור, בורדייא – כמובן, שלא – אבל, וזאת למדתי לדעת, כריתת ברית אישית עם פילוסוף היא עניין אינטימי, פונקציה של מזג אישי, דהיינו של מבנה האישיות, של הצרכן הפילוסופי. ואפשר, שאותו דבר שמשך אותי אל משנת דרידה – האם נקרא לו האניגמה של המוות? – לא פתח שערים ולא פילס ערוצים לגדולים האחרים. דרידה נותר בעיני הגדול מכולם, ורעבוני לא בא על סיפוקו.

 

אלא, שאז החל עידן פילוסופי חדש. מה שקרוי "האסכולה הפילוסופית של פאריז" סירבה להכיר בדמדומיה והתעקשה להביא לעולם דור חדש של הוגים צרפתיים, ויהי מה. חמור מזה, מו"לים מיאנו להיפרד מאווז-ביצי-הזהב של המדף הפילוסופי הבינלאומי, ובמהלך של שיווק אגרסיבי, החלו מנפקים לנו פילוסופים קונטיננטליים, צרפתיים ואחרים, כאלה שרמתם מוגבלת, מה שלא מנע שיווקם ככוכבי-על. "שיטת הכוכבים", המוכרת לנו ממרחב הקולנוע, הטלביזיה והמוזיקה, הורחבה עתה גם לשדה הפילוסופי. הצורך המערבי, או מוטב נדייק – האופנה המערבית, זו הלהוטה לצטט פילוסופים צרפתיים, העבירה אינטלקטואלים על דעתם. אינספור ספרים (סֵפר: מספר זעום של מאמרים, כרוכים יחד בפורמט קטן ובכריכה דקה תמורת מחיר מופקע) של מינִי-פילוסופים החלו מציפים את המדפים: אלן בָאדיו, ז'אק ראנסייֶה, ג'ורג'ו אָגמבֶן, אלן בוטון, סלבוי ז'יזָק, ונוספים, הפכו בין-לילה לסופּר-כוכבים פילוסופיים, אשר כל הגיגון שלהם מכונס מיד בספרון נוסף ונמכר כבשורת גאולה.

 

אני, הקטן, שרעבוני לפילוסוף-על טרי ורענן לא פג (את החוסר פיציתי בשיבה מבורכת ומענגת לכמה מה"חייזרים" המונומנטאליים, הישנים והטובים, מתולדות הפילוסופיה – אפלטון, קאנט, היגל, ניטשה, היידגר), הפכתי – בדומה לרבים – לקורבן תמים של תעשיית הפילוסופיה העכשווית: בין אם בחנויות בחו"ל ובין אם בתיווכה המבורך של הוצאת "רסלינג" הישראלית, שבתי ואגרתי את ספרוניהם של כל המגא-כוכבים החדשים, כשאיני אלא שב ואוגר תסכולים ואכזבות. פעם ועוד פעם, ספר אחר ספר, נוכחתי להוותי, שמאחורי פרצי ההברקות הפוסט-לאקאניות של ז'יז'ק לא ממתינה לי משנה רעיונית חדשה וחובקת עולם; שמאחורי מחשבת האמנות הפוליטית של ראנסייה לא ממתין לי כל מסר חדש ומסעיר; ורק לאחרונה – בעקבות "פשיטה" לונדונית ב"פוילס" על ספרי אגמבן – נוכחתי עד כמה רחוקה מחשבת הפילוסוף האיטלקי מפסגות הרוח (כמפורט ברשימותי האחרונות באתר זה).

 

פה ושם, אני נתקל במעריצות ובמעריצים בלתי מבוטלים, חלקם פיגורות כבדות משקל תבוני, של באדיו או ז'יזק, ואיני מצליח לרדת לעומק הערצתם. אפשר, שמוגבלותי היא ההסבר, אך – מה לעשות – שוב ושוב, אני נוכח בדלותם היחסית של הפילוסופים הפופולאריים העכשוויים לעומת שיאים שידענו בתולדות הפילוסופיה (וטרם אמרנו שופנאואר, או ויטגנשטיין, או ו.בנימין ועוד). ואז אני מתחיל להבין, שֶמה שקרה בעשורים האחרונים לאוניברסיטאות, לאקדמיות, לעולם האמנות, לטלביזיה וכו'  – תיעוש ושיעבוד ל"רייטינג" ולמדדים פיננסיים – ארע גם לפילוסופיה. כן, הפילוסופיה של עשרות השנים האחרונות נהייתה חרושת בידור רוחני, המנופחת מעל ומעבר לממדיה האמיתיים, חרושת מופקת ומופצת בכמויות מלאכותיות, מנפקת "כוכבים נולדים" העטופים בעטיפות נוצצות של "סטָאריות" פילוסופית שאינה מחזיקה מים כבדים, ועונה לצורך אופנתי בינלאומי, שהפך המוני למדי.

 

הסולם הערכי ההיגליאני, שהציב את הפילוסופיה בראש דיסציפלינות הרוח, וכניגוד קיצוני של חירות והפשטה אינסופיות לעומת התכליתיות החומרית, הקונקרטית והפרטיקולארית, הסולם הזה התפוגג. הפילוסופיה בת זמננו, וכוונתי בעיקר לעשור האחרון, הפכה לעסק ממולח, עסק ככל העסקים.

 

להיכן נעלמו הפילוסופים הגדולים? ימי הזוהר של ז'אן-פול סארטר, כרוחה של צרפת; של ברטרנד ראסל, כרוחה של אנגליה; אולי, יורגן האברמס, כקולה של גרמניה; אולי, ישעיהו לייבוביץ, כמצפונה של ישראל (גם אם מעולם לא ייחסתי ללייבוביץ גדולה פילוסופית החורגת מהרציונאליזם הרמב"מי); ושוב, דרידה בצרפת – מה קרה לימי הזוהר ההם ומה פשר השממה הרוחנית העכשווית, המושתלת ב"ניתוחים פלסטיים" בתחליפים סוג ב'?! כלום היעדר "איש הרוח" המרכזי והמוביל בחברה בת זמננו מקביל להיעדרם של סופרים דגולים, משוררים דגולים ושאר יוצרים שיתפקדו כליבה הרוחנית של החברה וכתמרורה?

 

אם נתעלם מהסיכול הממוקד שביצעו ההוגים הצרפתיים הפוסט-סטרוקטורליסטיים לסארטר (שאינו מוזכר בין שפע הפילוסופים מהעבר, בהם טיפלו ההוגים הללו), דומה שהתשובה לשאלתנו ברורה: אנו חיים בתרבות "ריזומית", כזו הנמנעת מהגזע והשורש האחד, הממורכז, תרבות של "חברת ספקטקל" המפעילה ומופעלת על ידי אינספור מסמנים, תרבות אולטרה-פלורליסטית של החצנה, נראות, זוהר, קיקיוניות, יח"צנות ואפקטים, שהם ניגודו הגמור של המנהיג האפלטוני הכאריזמטי, האחד והמרכזי. תרבות נוסח זמננו תפיץ אפוא זרעונים פילוסופיים רבים, כאלה שיֵיעָטפו ב"נָצנָצים" פרסומאיים משוכללים, כאלה שנוכל להתגנדר באמצעותם בחוגים האינטלקטואליים והפסוודו-אינטלקטואליים. פילוסופים-בוטיק.

 

כי החרושת מגדלת ומטפחת, לא רק את מוצריה, אלא גם את צרכניה. וכל עוד תימשך אחיזת העיניים של התעשייה הפילוסופית, על פיתוייה, נמשיך לצרוך את הכוכבים הפילוסופיים ה"יוקרתיים", נתקשט בציטוטים "צרפתיים" ואירופאיים אחרים ונחוש מאד מרוצים מעצמנו. חוששני, שגם אני כבר לכוד בחול הטובעני הזה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: