אנכרוניזם אסתטי

            אנכרוניזם אסתטי (פרידה מג'ורג'ו אגמבן)

 

לפחות, בכל הקשור לפילוסופיה של האמנות, ובפרט לזו העכשווית, ג'ורג'ו אגמבן שב ומאכזב אותי. במאמר הזה אני נפרד ממנו. ניחא, "זינובו" הקבוע בגיבורים הפופולאריים של השיח הפילוסופי בן-זמננו, והליכתו בתלמי הדיונים החרושים לעייפה של היידגר המאוחר, ולטר בנימין, מישל פוקו, ז'אק דרידה וכו'; עיקר הבעיה היא, שאגמבן, בדין "זינוביו" אלה, כלא את עצמו (ואותנו) בשיח אמנותי מודרניסטי מיושן, כזה שהולם את זמנם של הפילוסופים הנ"ל, אך אינו הולם עוד את מצב העניינים האמנותי הפוסט-מודרני.

 

וכך, השאלות האמנותיות המעסיקות את אגמבן בספרו, "האיש ללא תוכן" (שפורסם באיטליה במקור ב- 1994) אינן חורגות, בעצם, מסוגיות, דוגמת צורניות אסתטית אל-תוכנית (אותו פורמליזם אסתטי פוסט-קאנטי של "צורה לשמה" וביטויו המירבי בהפשטה המינימליסטית) והשעתוקיות, סוגיות שהיו רלוונטיות בעיקר במחצית הראשונה של המאה ה- 20.

 

פילוסופים, זאת אנו יודעים היטב, אינם חייבים להיות מעודכנים באמנות. אך, פילוסופים גדולים – וגם את זאת אנו יודעים – גם כשאינם מעורים באמנות, הם כאלה שבכוחם אף להקדים ולקדם את אמנות זמנם, וראו את עמנואל קאנט (שהניח ב- 1790 יסודות עיוניים למודרנה האמנותית), את ניטשה (שמחשבתו הקדימה וקידמה את האקספרסיוניזם), או את דרידה (שטיפולו ב- 1991 בנושא העיוורון הפך לנושא מרכזי באמנות העכשווית). חוששני, שאגמבן אינו נמנה על הליגה הזאת. שהוא פוסע בעקבות המשכוכיות של העדר, ואשר על כן הוא ניזון מענפיהם הנגוסים והמיובשים.

 

אלא, שבעיה קשה יותר במחשבת האמנות של אגמבן היא יחסו הדו-ערכי, שלא לומר הסותר, לאמנות המודרנית. כי קריאה בפרקים 7 ו- 10 של "האיש ללא תוכן" מעמידה אותנו מול שתי עמדות, האחת מבקרת קשות את האמנות המודרנית (של ה"רֶדי-מֵייד" וה"פופ-ארט"; כן, עד לכאן – שנות ה- 50 של המאה ה- 20 – הגיע אגמבן ב- 1994!), והאחרת כותרת לה כתר של מזור וגאולה.

 

פרק 7 דן בשאלת ה"פּואֵזיס" – היצירה במשמעותה היוונית העתיקה: עשיית דברים (בריאת משהו שלא התקיים קודם לכן, כהגדרת אפלטון ב"המשתה"; או: הפקת דבר בכוח סיבה הנמצאת מחוץ לו, כהגדרת אריסטו ב"פיזיקה"). אגמבן מבקש להבין את משמעות ההפרדה בעת החדשה בין מוצרים אמנותיים לבין מוצרים אחרים, כאלה שמקורם ב"טֶכנֶה". מוצרי האמנות יזוהו עם מקוריות (משמע, ישמרו על קשר עם מקורם), ואילו מוצרי ה"טֶכנֶה" אינם שומרים על זיקה למקור. הצורה (אַיידוס), שלאורה נוצרו מוצרי ה"טֶכנֶה", היא רק בבחינת דגם חיצוני, מה שמאפשר את עקרון השעתוק/שכפול של המוצרים הללו. וברור: המוצר המקורי, זה השומר על זיקה למקורו, אינו בר-שעתוק או בר-שכפול.

 

לדעת אגמבן, המעבָר מהשעתוקי (טֶכנֶה) למקורי (פּואֵזיס) אינו מן האפשר: המשועתק אינו יכול להפוך מקורי, ואילו המקורי אינו יכול להפוך למשועתק [ספק אם הקביעה הזאת עומדת במבחן האמנות והתרבות הפוסט-מודרניות, שביטלו את הגבולות בין עיצוב, מלאכה ואומנות. שלא לדבר על אמנים כגון אנדי וורהול או שרי לוין, שהפנימו ושכללו ביצירתם את המקורי שבמשעתק. ברור גם, שכל אנשי צילום או סדנאות-הדפס אמנותי יסרבו לקביעה הנדונה]. בה בעת, ההשתוקקות לאותנטי בתחום היצירה הטכנולוגית וההשתוקקות לשעתוק בתחום היצירה האמנותית הולידו את ה"רֶדי-מֵייד" שבמסורת מרסל דושאן ואת ה"פופ-ארט". אגמבן:

"בעוד ה'רֶדי-מֵייד' יוצר מספֵירת המוצר הטכני לזו של האמנות, הפופ-ארט נע בכיוון הפוך: מהמעמד האסתטי למעמד המוצר התעשייתי."[1]

 

אך, מבחינת אגמבן, נדגיש, יותר משהרֶדי-מֵייד והפופ-ארט מגשרים על הפער בין המוצר הטכני בר-השכפול לבין המוצר האמנותי המקורי – הם מקצינים את הפער הזה. וכשהוא זוכר את הגדרתו של אפלטון את ה"פּואֵזיס" – הנכחת דבר שלא התקיים קודם – סבור אגמבן, שהן ברֶדי-מֵייד והן בפופ-ארט שום דבר אינו מונכח מהלא-כלום:

"רֶדי-מֵייד ופופ-ארט מהווים את הצורה המנוכרת ביותר (ולפיכך, הקיצונית ביותר) של פּואֵזיס."[2]

 

האם מסוגלת האמנות בת-זמננו לממש "פּואֵזיס" חדש, מקוריות חדשה, כזו שתפרוץ את מחסום השעתוק הטכני שבנוסח המגמות האמנותיות הנדונות? את תשובתו תולה אגמבן במושג ה"אֶנטֶלֶכיָה" של אריסטו: הוצאת דבר מהכוח אל הפועַל, הנכחתו כהלבשת החומר בצורה (אַיידוס), באופן כזה שתכליתו נטועה בתוכו. האם נשמר עקרון זה בתקופתנו, תוהה אגמבן ועונה בשלילה: הפיכת יצירת אמנות בזמננו למושא לסיפוק אסתטי גרידא שינתה את מעמד האמנות: מוזיאונים וגלריות, טוען הפילוסוף, צוברים מושאי אמנות לצורך הצגתם בפני הטעם האסתטי של הצופים, כמו היו המושאים הללו סחורות הנערמות במחסנים. הנה כי כן, לדעת אגמבן, יצירת האמנות בת זמננו מדלדלת ומחלישה את כוח האֶנטֶלֶכיָה של היצירה לטובת הותרתה רק כגירוי אסתטי. לא עוד עומדת היצירה האמנותית במבחן האֶנטֶלֶכיָה – מבחן הוצאתה מהכוח אל הפועל, הגשמתה את צורתה האידיאלית בחומר לאור תכליתה הפנימית. לא, כי אם היצירה כמושא של הנאה אסתטית חיצונית ותו לא.

 

היכן נתחיל בביקורת עמדתו זו של ג'ורג'ו אגמבן? האם נפתח בתהייה אודות עצם ההפרדה שהוא מפריד בין ה"אֶנטֶלֶכיָה" לבין ה"אסתטי"? שהלא, גם את היפה ניתן (ואולי אף ראוי) לראות כהגשמתה בפועל של צורה אידיאית בחומר. או, האם נמשיך ונרים גבה נוכח קביעתו של אגמבן, שאמנות זמננו משועבדת לאסתטי: כלום לא למדנו להכיר את הדה-אסתטיזציה כאחד מעקרונות היסוד המנחים את האמנות העכשווית (גם אם לא כעקרון בלעדי)?!

 

אלא, שתהיותינו אלה מחווירות לעומת פרק 10 בספרו הנדון של אגמבן, בו, לפתע, אמנות זמננו – כן, זו ה"אסתטית" לכאורה – זוכה לגיבוי גדול ורב. עתה טרוד הפילוסוף בשבר התרבותי המודרני של המסורת, או המסירה (transmission) מהעָבָר, קרי – אובדן הקשר עם תכני העבר. שורשי הדיון הזה בהגותו המוכרת מאד של ולטר בנימין בנושא אובדן ה"הילה" בעידן הטכנולוגי המודרני וב"הלם" שחווים אנשי פאריז של בודלר משנפלטו מתרבותם המסורתית לתרבות העיר החדשה. בהתאם, אגמבן רואה את האדם המודרני כמי שהולך לאיבוד בתרבות שניתקה עצמה מעברה. שלתפיסתו, כאשר תרבות מאבדת את כושר המסירה, האדם נידון למצוא את עצמו קרוע בין העבר, ההולך ומצטבר כריבוי בלתי ניתן לפענוח, לבין העתיד שטרם גילה עצמו. הדימוי המייצג מצב זה הוא "מלאך ההיסטוריה" המפורסם של ו.בנימין, שבעקבות "אנגלוס נובום" – ציורו של פאול קליי (כיום, באוסף מוזיאון ישראל). פני המלאך מוסבות אחורנית, אל העבר, שגוויותיו מצטברות למרגלות המלאך, אך כנפיו נישאות בסערת הקידמה ולקראת העתיד הבלתי ידוע. עד כאן, שום בשורה חדשה מצדו של אגמבן. אלא, שבאמתחתו של ההוגה האיטלקי מלאך נוסף, שאותו הוא מבקש לזווג עם "מלאך ההיסטוריה". זהו מלאך המלנכוליה של אלברכט דירר מהתחריט המפורסם שנוצר ב- 1513. ומתאר אגמבן:

"בעוד מלאך ההיסטוריה מתבונן אל העבר, ובה בעת, אינו מסוגל לבלום את מעופו אחורנית לכיוון העתיד, מלאך המלנכוליה בתחריט של דירר משקיף קדימה ללא תזוזה. סערת הקידמה שאחזה בכנפי המלאך (של קליי/ג.ע) פסקה כאן, ומלאך האמנות מופיע כשהוא מוטמע במרחב בלתי זמני, כאילו משהו עצר את ההמשכיות של ההיסטוריה והקפיא את המציאות הסובבת בסוג של בלימה משיחית. על כל פנים, כפי שארועי העבר נראים למלאך ההיסטוריה כערימה של חורבות בלתי ניתנות לפענוח, כך מכשירי החיים האקטיביים  ושאר המושאים המפוזרים סביב מלאך המלנכוליה איבדו את המשמעות שהוענקה להם על ידי השימושיות היומיומית והם הפכו טעונים בפוטנציאל ניכורי..."[3] 

לדעת אגמבן, אין להפריד בין שני המלאכים הללו כדימוי של תרבות זמננו. מלאך המלנכוליה של דירר הוא מלאך האמנות, המלאך של האסתטי (קשה שלא להיזכר בטריפטיכון של שמואל ב"ק מ- 1972, "הנוסע", בו עוצב מלאך המלנכוליה של דירר בדמותו של צייר רנסנסי שאינו מסוגל ליצור. השיתוק של הצייר הנדון מקורו במועקת השואה. השיתוק של המלאך-האמן, לפי אגמבן, מקורו באובדן כושר המסירה של התרבות, קרי – השבר המודרני עם המסורת). מלאך האמנות משלים את מלאך ההיסטוריה, אומר אגמבן, כיון שהאסתטי מרפא את שבר המסורת באמצעות הפיכת עקרון אי-המסירה (intransmissibility) לערך אסתטי בפני עצמו. היופי האמנותי, מציע אגמבן, פותח בעת החדשה חלל-ביניים בין העבר והעתיד, שנותקו זה מזה, ומה שנמסר ביופי האמנותי הנדון הוא בדיוק אי-אפשרותה של המסירה. האמנות בבחינת התרופה למשבר המסורת.

 

אני מבולבל: האם ההשתעבדות האמנותית המודרנית לאסתטי היא אסון או ברכה? האם ההנאה האסתטית השטיחה את החוויה האמנותית (במחיר הוויתור על ה"אֶנטֶלֶכיָה"), או שמא החוויה האסתטית היא המַרפא הגואל למשבר הנתק התרבותי מהעבר? ומעֵבֶר לכך: על איזה נתק מהעבָר מדבר אגמבן ב- 1994, כאשר הפוסט-מודרנה שבה והתפשרה עם העבר עוד בשחר שנות ה- 80?! ושוב, על איזה ניצחון "אסתטי" (במובן של הויתור על התוכן הרוחני) מדבר אגמבן ומהיכן את שלף אותו? ובאיזה אופן בדיוק מאחה האסתטי את העבר ואת העתיד?

 

אגמבן מאכזב אותי. ואני כל כך רציתי למצוא, סוף כל סוף, פילוסוף עכשווי שהוא משכמו ומעלה!  

 


[1] Giorgio Agamben, The Man Without Content, Stanford University Press, Stanford, Cal., 1999, p.63.

[2] שם, עמ' 64.

[3] שם, עמ' 110.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: