הנקודה היהודית של אגמבן

                       אגמבן והנקודה היהודית

 

כמו פילוסופים אחרים בני זמנו (חלקם יהודים: עמנואל לוינאס, ז'אק דרידה, אלן פינקלקראוט ואחרים), גם ג'ורג'ו אגמבן אוהב את ההתחככות במקורות היהודיים. הרושם הוא, שפילוסוף עכשווי אינו יכול להרשות לעצמו שלא להידרש, במוקדם או במאוחר, לחוכמה היהודית. עניין של "בון-טון". וכך, את ספרו, "עירומים" (שפורסם במקורו באיטליה ב- 2009), פתח אגמבן בציטוט מ"תוספתא: נשים", גם אם המשך הפרק הפותח נסמך ברובו על פרשנויות מוסלמיות ל"קוראן". לעומת זאת, הפרק התשיעי בספרו, הפרק הקרוי "רעב לשור: הרהורים על השבת, סעודת החג והמנוחה", עומד כולו בסימן יהדות, כולל נקיטה תדירה במילים עבריות. אגמבן מתמסר פה בחדווה למקורות תלמודיים, למשנה, ל"זוהר", לתנ"ך, לרש"י ועוד, כאילו היה מלומד מאוניברסיטת בר-אילן. ואולם, כלום הצליח הפילוסוף האיטלקי לקלוע לנקודה היהודית המככבת בכותרת מאמרו – השבת? איני בטוח.

 

משימת אגמבן היא להוכיח קיומה של זיקה בין סעודת השבת לבין ההימנעות מכל מלאכה בשבת. משהוכיח שליטה מרשימה במקורות היהודיים בנושא הלכות המנוחה (39 הפעולות האסורות בשבת, לפי המשנה), הוא מדגיש את ההיתר לסוג פעילות המותרת בשבת, אותה פעילות שמקדשת את היום השביעי, דוגמת סעודת השבת:

"השביתה ממלאכה (inoperativity), שמגדירה את הסעודה, אינה סתם הימנעות או חוסר תנועה, כי אם קידוש, כלומר, אופן מסוים של פעולה וחיים."[1]

 

במטרה לרדת לשורש הפעולה המקדשת הזו של הסעודה, מגייס אגמבן את פלוטרך הרומי (מספרו, Moralia, כרך 8), המספר על טקס קדום שחזה בעיר בשם חֶרוֹנָה ושמו, "גירוש הבולימיה". כאן חוגגים כל בני העיר, בניהול מנהיגם, האָרכון, פולחן שבמהלכו הם מסלקים מבתיהם אחד מעבדיהם באמצעות הכאתו בענף שמקורו בשיח-אברהם ובעודם צועקים: "החוצה, הבולימיה; פנימה, בריאות ועושר!". מסתבר, שביוונית עתיקה, "בולימוס" (Boulimos) פירושו "רעָב לשור". גירוש העבד ה"בולימי" אומר, אם כן, סילוק צורת אכילה מסוימת (טריפה בהמית גרגרנית) לטובת אופן אחר של אכילה, אכילה אנושית, חגיגית ומקודשת. וזוהי, אכן, אומר אגמבן, היא סעודת השבת: פעילות שאינה מלאכה, משמע שאינה עשייה תכליתית, כי אם אי-פעילות "מנוחתית" העונה לאכילה כפעילות מגונה.

 

ג'ורג'ו אגמבן מודע לחלוטין למגיפת הבולימיה-אנורקסיה של דורנו, כולל ההקאה הנלווית לזלילה הבולימית, והוא מוצא נקודות השקה בין מגיפה זו לבין הטקס שתיאר פלוטרך:

"מזווית ראייה זו ניתן לראות בבולימיה-נוורוזה משהו הקשור באופן כלשהו לפסטיבל המתואר על ידי פלוטרך."[2]

 

הבולימיים, כך אגמבן, כמוהם כאותו עבד מגורש, משועבדים ל"רעב לשור", שאותו קשה לגרש מהעיר. הבולימיים מייצגים את אי-אפשרותה של התנהגות חגיגית-מקודשת בזמננו. ההקאה שלהם (בשיטה זו או אחרת) היא אופן של טיהור (קתרזיס) עצמי, היטהרותם מ"הרעב לשור". לא במקרה, ממשיך אגמבן, אותו מרדף אחרי ה"בולימוס", בטקס הקדום שבחֶרונה, הסתיים בכֵּירָה ציבורית (של שור…) המסמנת את האכילה מהסוג האחר, זו החגיגית והנעלה. שכן, גם סעודת השבת היא האכילה המטוהרת, והיא אחת מאותן עשיות המותרות בשבת משום שהיא מגדירה את השבת:

"סעודת השבת אינה מוגדרת על ידי מה שלא נעשה בו, כי אם על ידי העובדה, שמה שנעשה בו […] הופך לאי עשייה. […] אם מישהו אוכל, אין זו פעולה לתכלית הזנה."[3]

 

במילים אחרות, סעודת השבת, לפי שיטתו של אגמבן, עונה לפעילות התכליתית של אכילה לצורך השקטת רעב ו/או לפעילות של זלילה ("הרעב לשור") – פעילויות של חולין במהלך השבוע – באמצעות אופן אכילה מאופק, טקסי ומשוגב, כזה ש"גירש את הבולימיה".

 

אז, מה נאמר ומה נגיד על פרשנותו זו של ג'ורג'ו אגמבן ליום השבת שלנו? קצת מביך, לא? הבה נודה: הידרשותו לטקס פגאני ארכאי לצורך הבהרת הטקס היהודי אינה, כשלעצמה, בלתי לגיטימית: אנחנו זוכרים את פרשנותו של תיאודור רייק לתקיעה היהודית בשופר כתזכורת לזעקות השור הטוטמי הנשחט בחברה הקדם-יהודית שבנוסח "טוטם וטאבו" של פרויד (תיאודור רייק, "השופר", רסלינג, תל אביב, 2005). ברם, נקיטתו של אגמבן בטקס הרומי הקדום נראית מאולצת ביותר. שהרי, אילו ביקש לטעון, שסעודת השבת היא המרה של החולין בקודש, טקס מעבָר מהפרוזאיות המעשית-תכליתית של ימי השבוע למרחב זמני טרנסצנדנטי של השבת – היינו מקבלים, כמובן, את טענתו (הבנאלית כשלעצמה). אך, האם לשם טיעון שכזה יש צורך בגיוס פולחן גירושה של הבולמיה?! מה בין טקס גירוש והלקאה של עבד וייחול לבריאות ועושר לבין אותה שלווה נאצלה שהיהודי מתעטף בה ביום שישי אחר-הצהריים, משהוא מתכונן לקבל את פני שבת המלכה?!  יותר מכל: אקט ההתקדשות היהודי ביום השישי אינו אקט של גירוש רוחם הרעה של ימות השבוע, בשום פנים ואופן לא: אקט ההתקדשות ביום השישי הוא מעשה הפוך, מעשה של קבלה, קבלת פנים! ובהתאם, האומנם נסכים לראות בטיהור הבולמי בהקאה אנלוגיה למעשה ההתקדשות של היהודי לקראת השבת?! דומני, שהתשובה ברורה.

 

או, שמא כל שעושה ג'ורג'ו אגמבן במאמרו ה"יהודי" הנדון כאן אינו אלא מאמץ נואש ליטול חלק – ויהי מה – בשיח הדֶרידיאני המאוחר בנושא אכילה וחיות ("לאכול היטב", ראיון של דרידה עם ז'אן לוק-נאנסי ב- 1989; "החיה שהנני, לפיכך", טקסט שכתב דרידה כהרצאה ב- 1997 וראה אור ב- 1999; "החיה והאדון" – 2 כרכי הסמינר שהעביר דרידה ב- 2003-2002 ופורסמו ב- 2009 , לאחר מותו; ועוד)?

 

אני מתחיל לתכנן את פרידתי מהגיגיו של ג'ורג'ו אגמבן. נשאר לי עוד מאמר אחד.


[1] Giorgio Agamben, Nudities, StanfordUniversity Press, Stanford, Cal., 2011, p. 105.

[2] שם, עמ' 107.

[3] שם, עמ' 111.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: