האיש שלנו בלובליאנה
אני חוזר אל ספרו של סלבוי ז'יז'ק, "הבובה והננס – הליבּה הפרברטית של הנצרות" (2003), לאחר שזנחתי אותו למשך מספר שנים. אני נמשך לפרק 5, שבמרכזו מאמץ נועז לנסח את השוני שבין היהדות והנצרות, ולא רק במונחים המסורתיים שעל פי פאולוס. במהלך הפרק דן ז'יז'ק בספרו של אריק סנטנר מ- 2000, "גילויים טראומטיים: משה של פרויד ומקורות האנטישמיות". סנטנר הבחין בין "היסטוריה סימבולית" (שהיא סך הנראטיביים המיתיים המפורשים וההלכות המוסריות המכוננים כולם יחד את מסורת הקהילה) לבין "האחר הנתעב" (Obscene Other) – אותה היסטוריה סודית, ספקטרלית, מוכחשת, זו התומכת בהיסטוריה הסימבולית, אך חייבת להיוותר "במחשכים". לפי סנטנר, מה שפרויד ביקש לתאר ב"משה ומונותאיזם" הוא שמסורת היהדות הדתית (ה"היסטוריה הסימבולית") – התורה, המשנה והתלמוד – נרדפת על ידי היסטוריה אפלה, ספקטרלית – זו של ה"זוהר" והקבלה.
ז'יז'ק, שמאמץ הבחנה זו, סבור כי הנראטיב היהודי הספקטרלי , בדרכו המיתית והפנטזמגורית, מספר את סיפור האימפוטנציה של אלוהים. זהו הסוד הכמוס שהיהודים שמרו לו אמונים לאורך הדורות. אפילו איוב, בשתיקתו שבסיום הספר ולאחר המופע הפנטזמגורי של אלוהים (כהוכחה-לכאורה לכל-יכולתו), איוב זה מבין את אין-אונותו של הקב"ה (אשר חרף כל עוצמתו-כביכול נזקק לייסוריו של איוב).