קטגוריות
פילוסופיה

האיש שלנו בלובליאנה

                   האיש שלנו בלובליאנה 

אני חוזר אל ספרו של סלבוי ז'יז'ק, "הבובה והננס – הליבּה הפרברטית של הנצרות" (2003), לאחר שזנחתי אותו למשך מספר שנים. אני נמשך לפרק 5, שבמרכזו מאמץ נועז לנסח את השוני שבין היהדות והנצרות, ולא רק במונחים המסורתיים שעל פי פאולוס. במהלך הפרק דן ז'יז'ק בספרו של אריק סנטנר מ- 2000, "גילויים טראומטיים: משה של פרויד ומקורות האנטישמיות". סנטנר הבחין בין "היסטוריה סימבולית" (שהיא סך הנראטיביים המיתיים המפורשים וההלכות המוסריות המכוננים כולם יחד את מסורת הקהילה) לבין "האחר הנתעב" (Obscene Other) – אותה היסטוריה סודית, ספקטרלית, מוכחשת, זו התומכת בהיסטוריה הסימבולית, אך חייבת להיוותר "במחשכים". לפי סנטנר, מה שפרויד ביקש לתאר ב"משה ומונותאיזם" הוא שמסורת היהדות הדתית (ה"היסטוריה הסימבולית") – התורה, המשנה והתלמוד – נרדפת על ידי היסטוריה אפלה, ספקטרלית – זו של ה"זוהר" והקבלה.

 

 ז'יז'ק, שמאמץ הבחנה זו, סבור כי הנראטיב היהודי הספקטרלי , בדרכו המיתית והפנטזמגורית, מספר את סיפור האימפוטנציה של אלוהים. זהו הסוד הכמוס שהיהודים שמרו לו אמונים לאורך הדורות. אפילו איוב, בשתיקתו שבסיום הספר ולאחר המופע הפנטזמגורי של אלוהים (כהוכחה-לכאורה לכל-יכולתו), איוב זה מבין את אין-אונותו של הקב"ה (אשר חרף כל עוצמתו-כביכול נזקק לייסוריו של איוב).

 

קטגוריות
וידיאו ישראלי

הדבש הניגר של רומי אחיטוב

                   הדבש הניגר של רומי אחיטוב

 

אני כותב את השורות הללו כשעודני תחת הרושם העז של עבודת וידיאו בת 2 דקות ששלח לי רומי אחיטוב (http://m–a–p.net/krapp/Krapp_edit.mp4  ). העבודה, שאתאר אותה בהמשך, קרויה על שם מחזהו הנודע של סמואל בקט מ- 1959, "סרטו האחרון של קראפ", והיא מצטרפת לקומץ יצירות-וידיאו ו/או מיצבי-וידיאו מזהירים ורבי השראה שנוצרו בארץ בשנים האחרונות. זוהי גם הזדמנות לנסות ולהתעכב על יצירתו הכריזמטית של רומי אחיטוב.

 

את רומי אחיטוב (יליד רומא, 1958) לא שכחתי לרגע, עוד מאז סיים ב- 1985 את המחלקה לאמנות ב"בצלאל", למרות שדהה מחיי ומחיינו משבחר למקד את פעילותו הרחק מאיתנו, בין ניו-יורק ו… סיאול שבקוריאה הדרומית, תוך הנכחה עצמית ישראלית מינורית בין המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון לבין חוג אמני גלריה "ברוורמן" התל אביבית (יש להודות: אמני הווידיאו של הגלריה הזו מצטברים לחבורה מרשימה מאד: אורי ניר, נירה פרג, גלעד רטמן, דנה לוי, רומי אחיטוב). אחיטוב עזב את ישראל עוד ב- 1989. משנשאל מדוע עזב, דיבר על קשיי העיסוק וההישרדות במדיום הווידיאו במקום כמו ישראל וגם ציין את הסתייגותו מהמציאות הפוליטית הישראלית, "אובדן הצביון הדמוקרטי וההומניסטי של המדינה." ("עכבר העיר", 6.5.2011) וכך, אלמלא פגשתי בו במקרה לפני כעשרה ימים בתערוכה בשכונת ג'סי כהן, ספק אם הייתי זוכה לטעום מטעם הדבש של העבודה שעליה אני בא לספר, וסביר שאחיטוב ממשיך היה להיות נעדר-נוכח בזיכרוני, ולכל היותר, אורח נדיר.

 

אני, שזכרתי מאד לטובה פסלים פיגורטיביים דקי-גו וטעונים במועקה קיומית מורבידית, שיצר כבוגר צעיר של "בצלאל" (ולא לחינם, בין 1990-1989 התמחה אחיטוב בפיסול באוניברסיטת ניו-יורק), הופתעתי לשוב ולפגוש ביצירתו בעשור האחרון, כאשר זו כבר מחויבת ליחסי וידיאו והשפה האנושית. בעבודות הוידיאו הללו, שראיתי בנדיר, ותמיד כאמירה צנועה המגיחה מהצל, יכולתי לשוב ולאבחן את רצינותו התהומית של האמן הזה, שגם השתלם בפילוסופיה באוניברסיטה העברית בין 1989-1986 ומוכיח ביצירתו עומק אינטלקטואלי נדיר. אך, לכל אורך הדרך, נותר רומי אחיטוב, אמן חומק ובלתי מושג, אדם ויוצר סגור ומופנם, שאינו מתמסר וכאילו מתקשה להשלים עם צו ההחצנה של ההוויה האמנותית, בפרט זו הכוחנית-מערבית דהיום.