להיות בן-זמננו

                             להיות בן-זמננו

 

את הדיון במושג הזה – "בן (או בת)-זמננו" (contemporary) – גיליתי, תחילה, בספרו המאכזב של טרי סמית, "לחשוב על אצירה בת-זמננו" (ניו-יורק, 2012), ספר שמבטיח הרבה ומקיים מעט. סמית, היסטוריון ומבקר אמנות אמריקאי, פרסם עוד ב- 2009 מאמר הדן בשאלה "מהי אמנות בת-זמננו?", בראותו ב"בת-זמניות" את תעודתה של האצירה העכשווית. לטענתו, "האמנות בת-זמננו" המירה את "האמנות המודרנית" מאז שנות ה- 80 האחרונות. מבחינתו, המושג "בן/בת-זמננו" מניח משהו החורג מסתם שיוך לעשור-עשוריים אחרונים. הוא מתיימר לבטא עמידה תרבותית מסוימת.

 

מה, אם כן, פירוש "בן/בת-זמננו"? טרי סמית מאמץ ללא עוררים את תשובתו של ג'ורג'ו אגמבן, הפילוסוף האיטלקי "בן-זמננו" ומההוגים היותר פופולאריים בעשור האחרון. הלה פרסם ב- 2009 אסופת מאמרים בשם "מהו מנגנון (Apparatus)?", וכלל בו פרק בשם "מהו בן-זמננו?". אגב, אותו פרק בדיוק פורסם גם בקובץ מאמרים אחר של אגמבן, "עירומים" (2011). לדעת אגמבן, להיות "בן-הזמן" פירושו עמידה מיוחדת של אדם מול זמנו, התייצבות דיאלקטית של זיקה ורחק; אם תרצו, חוויית הזמן כ"מוקדם מדי" וכ"מאוחר מדי", כ"כבר לא" וכ"עדיין לא" (עמ' 47). מדובר ביחס של נתק מסוים כלפי ההווה, טוען ההוגה:

"אלה שהם באמת ובתמים בני-זמנם, אלה השייכים באמת לזמנם, הם אלה שגם אינם משתלבים בהווה וגם אינם מסגלים עצמם לתביעותיו. […] דווקא בזכות חוסר קשר זה ואנכרוניזם זה בכוחם לתפוס ולקלוט את זמנם טוב מאחרים." (עמ' 40)

 

טענה אחרת של אגמבן היא, שהאיש או האישה שהם "בני-זמנם" (contemporary) הם אלה שמבטם מופנה אל חשכת זמנם ולא אל אורותיו. (עמ' 44) עסקינן בגישה אקטיבית ייחודית של "בן/בת-הזמן", אומר אגמבן, גישה לפיה האדם מנטרל את האורות הבוקעים מזמנו כך שיעלה בידו לתפוס את הצללים. (עמ' 45) האדם "בן-זמנו" מבקש אחר קרן האור הנידחת ועתיקת היומין, שאינה מצליחה להגיע לכאן ועכשיו.

 

בהתאם, טענתו השלישית והאחרונה של אגמבן לגבי מהות ה"בן/בת-זמניות" היא, שבן/בת-הזמן מאתרים בהווה המודרני סימנים של הארכאי. כאילו המפתח להבנת העכשיו נמצא בעבורם בפרֵה-היסטורי או בפרימיטיבי, "כך שהעבר, הנגוע על ידי צל זה (של הקדום/ג.ע) ניחן ביכולת לענות לחשכת העכשיו." (עמ' 53)

 

טענתו האחרונה של ג'ורג'ו אגמבן מסגירה את חולשת עמדתו הכללית. שהרי, את רעיון זיקתם של המודרנה ו/או האוונגרד לארכאי ולפרימיטיבי – את הרעיון הזה אנחנו זוכרים היטב מימי שחר המאה ה- 20. בפרספקטיבה זו של זמן אנו גם נזכרים, שכל הרעיון של הנתק או הרחק (שמא נאמר, ניכור) בין אדם לבין זמנו (החברה והתרבות בה הוא פועל) אינו אלא אותה עמדה, שפעם קראנו לה "אנטגוניזם אוונגרדי" וזיהינו אותה עם "המשוררים המקוללים" ועם אמני ה"הלם לבורגאני" ועם האותנטיות של היחיד (בחברת ה"הם"), שלא לומר "האדם העליון" של ניטשה. לאמיתו של דבר, אגמבן אינו אלא מוכֵר לנו את הסחורה המשומשת של המודרנה באצטלה של "בת-זמננו". ובשום מקום במאמרו אין הוא מסביר לנו מדוע חריגתך וניכורך מזמנך הם-הם שהופכים אותך ל"בן-הזמן", ולא רק לביקורתי כלפי זמנך. והאם כל אדם ביקורתי ומנוכר הוא גם אדם "בן-זמנו"?

 

שכן, מוכרים לנו אנשים ביקורתיים ביותר כלפי זמנם, שפתרו ופותרים את מצוקתם דווקא בסוג של שמרנות ונוסטלגיה שהן ההפך הגמור מבן/בת-זמניות. ובאשר למהפכנים זועמים – האם הנביאים ישעיהו וירמיהו היו "בני זמנם" או כאלה שלחמו נגד בני-זמנם?!

 

וכך, כנגד הרומנטיקה החבוטה של אגמבן, אני מנסה לשוב ולתהות על סוגיית הבן/בת-זמניות, ונדמה לי שעמדתי הפוכה בתכלית לזו של ההוגה האיטלקי. מבחינה אטימולוגית, ה- con-temporary הוא "עִם הזמני", שאינו זהה, כמובן, עם "עִם הזמן". שלהיות "עם הזמני" מטעין הוויה זו בארעיות, בחולף, בקיקיוני. להיות בן-זמנך אומר לאשר את הבלתי יציב והבלתי קבוע בהווה, מעין "אופנתיות" הנושאת בחובה את זרע חליפתה מהעולם. זוהי "עכשוויות" (כן, איני מפריד בין "להיות בן-זמנך" לבין "להיות עכשווי") שאינה נטועה, לא ב"אָרכֶה" ולא בעתיד אוטופי, אלא תלויה על-בלי-מה בזוהר העכשיו (כן, במפורש, באורות ההווה החברתי ולא בחשכתו).

 

אני מהרהר ב"צַייר החיים המודרניים", לקט מאמריו של שארל בודלר ממחצית המאה ה- 19. בודלר מתאר את "בני-הזמן" הפריזאיים, ה"משוטטים", ה"דֶנדיים" וכו'. הוא מתאר את האמן ג' ש"ההמון הוא התחום שלו […]. בעיני השוטטן המושלם, בעיני הצופה הנלהב, זוהי הנא אדירה לבחור את משכנך בתוך הכמות, בתוך הגלי, בתוך התנועה, בתוך בחולף והאינסופי. להיות מחוץ לביתך, ובכל זאת לחוש בכל מקום כבביתך." הוא מתאר את הדֶנדי: "הצורך הלוהט לקנות לעצמך מקוריות המתוחמת בגבולות החיצוניים של המוסכמות." בודלר, במילים אחרות, מתאר אנשים "בני-זמנם" שהם אנשים המכורים לחוויה העירונית, לספקטקל החברתי, גם אם הם חווים את הלם החיים המודרניים.

 

כל שבן-הזמן יכול להעיד עליו הוא אפוא מגמות ההווה, ה"טרנדים" של העכשיו. וכך, האדם בן-זמננו, משמע בן-הזמן של שנות האלפיים, יעיד על המרחב הדיגיטאלי החדש (איש ה"יו-טיוב", ה- sms וכו'), אולי על מופע היפּסטֶרי, אולי על הטרו-סקסואליות, אולי על גלובאליות, אולי על חרדות אקולוגיות וכו'. להיות "בן-זמנך" פירושו להיות נטוע ב"מצב החברתי" כמופע, כספקטקל; לאשר את הווייתך כמערכת מסמנים תרבותיים קצרי מועד שבסימן "העבר אַין, העתיד עדיין, ההווה כהרף עין, והדאגה מניין?". יותר מכל, האיש או האישה "בני-זמנם" הם אלה המאשרים בהופעתם והתנהגותם את הנורמות והאידיאלים של הזמן, כפי שנוסחו על ידי ההגמוניה התרבותית – מלכות, או אצולה, או הכנסייה, או אליטה תרבותית (פילוסופית, אמנותית), או … פרסומאי המותגים של החברה הקפיטליסטית. כך או אחרת, את "בן-זמנך" כאשר אתה אינך עצמך, כי אם שועבדת לנוסחאות הגמוניות. "בן-הזמן", אני טוען, הוא זה הפועל באור המקובל בזמנו – בין הגושפנקה הממסדית לבין מרחבי האלטרנטיבה, אשר אף הם הפכו לחלק בלתי נפרד מן ה"מקובל". הנה כי כן, "אמנות בת-זמננו" היא אמנות המקובלת על המוסדות ההגמוניים בתחומי היצירה העכשווית – מקוטב הממסד ועד לקוטב החללים האנטי-ממסדיים. "מוזיקה בת-זמננו" היא זו המושמעת בין קטבי המוזיקולוגיה של העכשיו לבין מועדוני השוליים. לא, ה"בן-זמנו" אינו האנטגוניסט של זמנו, כי אם המוצר של זמנו.

 

אני מנסה לחשוב על עצמי במונחיו של ג'ורג'ו אגמבן ואני נוכח עד כמה תפיסתו אינה תופסת. שהלא, אני חש מאד מנותק מזמני, מאד מתקשה להתחבר לזמני: אני מסרב לפלא-פון, מעולם לא סימָסתי, מעולם לא תקשרתי ב"צֶ'אט" או ב"טוויטר", אף איני חבר ב"יו-טיוב", איני יושב בפאבים, איני מבקר בדיסקוטקים… זאת ועוד: במונחי אגמבן, אני רוצה להאמין שאני מנסה לשלול את "אורות" הזמן והמקום ומבכר מבט אל חשכתם. ברם, האם כל זה הופך אותי ל"בן-זמני"? אני סבור שההפך הוא הנכון: אני מאמין שכל זה מאשר את אי היותי בן-זמני.

 

ברור, לפיכך, שאיני מייחס ערך רב לתואר "בן-זמנו". אני במפורש מזדהה עם הנחת היסוד הביקורתית של אגמבן, אלא שאני רואה בה בדיוק את ההפך מאישור להיותי בן-זמני. לטעמי, האתגר הרוחני הוא במפורש להיות לא בן-זמנך, להשקיף על זמנך תוך הוצאת עצמך מתוכו. במקום ה"קונ-טמפוררי" אני מציע אפוא את ה"קונ-טמפורל" (עם הזמן) שהוא "אקס-טמפורל" (מחוץ לזמן).

 

תערוכת אמנות בת-זמננו? מוזיאון לאמנות בת-זמננו? בעבורי, כל אלה הם תארים נוצצים שאינם צופנים בחובם אמירה של ממש, שמעבר לעצם האישור להיותך מעודכן, in. המרת "אמנות מודרנית" ב"אמנות בת-זמננו" היא נסיגה מאמנות שדגלה באוטופי, שהאמינה בשינוי כקדמה, שחתרה אל "מהויות". "אמנות בת-זמננו" מוותרת על כל אלה, בהותירה אותנו עם המעטפת הבלתי-ישותית של ה"עִם הזמני".

 

האם אני מכריז בזאת מלחמה על היצירה בת-זמננו? חלילה וחס. יצירה טובה היא תמיד, בין השאר, יצירה בת-זמנה. אך, לא כל יצירה בת-זמנה היא יצירה טובה. אין בבן/בת-זמניות שום ערובה לאיכות, מה גם שיצירה טובה ממש היא זו שאוחזת בבת-זמניותה, אך גם חורגת מזמנה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: