שקצים, אמנות ושאר ירקות

                     שקצים, אמנות ושאר ירקות

 

ב- 9 ביולי 1907 דיווח העיתון הירושלמי,"השקפה", על "בית נכת בצלאל". לראשונה בארץ ישראל, נוסד מוזיאון (עדיין לא פתוח לקהל; רק ב- 1912 ייפתח חלקית), מה שיהא, לימים (1965), אביו מולידו של מוזיאון ישראל. המאמר בעיתונו של אליעזר בן-יהודה אינו משאיר מקום לספק על אודות תוכן המוזיאון (ואני מביא את הדברים כלשונם וכניסוחם במקור):

"בית הנכות של דברים עתוקים, חיות ועופות, שקצים ורמשים הולך ומתגדל מיום ליום. […] גם מהגויים תושבי עירנו ימצאו שיביאו לבית הנכת את מתנותיהם, מי איזה חפץ עתיק, מי איזה בעל חי, צפר יפה, פרפר יפה, נחש, חפושית, ועוד ועוד. ביחוד ראוי לצין את אהדתו של כבוד קונסול הרוסי, האדון הנכבד יקובלב […] מצא באחת מנסיעותיו ברחבי ארץ ישראל אבן מעניינת […] ויביאה אתו ויתנה ל'בצלאל' ביום החמישי הזה. אחרי שובו מטיוליו בסביבות הירדן, הביא אתו נוצות מענינות של עוף בלתי מצוי […]. בשבוע האחרון נתעשר בית הנכות שלנו במאה וחמישים מנורות חרס קדמוניות שנמצאו בחפירות בכפר בית-גיברין שאצל חברון. […] האדון פסכל מפתח תקוה שלח לבית הנכות תיבה מלאה מינים שונים של חפושית הנמצאות בגנים, בבתים, בפרדסים, בחצרות, בשדות ובכרמים. ובשבוע הקדם שב האדון יחזקאל חנקין […] ויביא (מאנטיוכיה) דברים מענינים מאד. שתי צפורים הביא ממין אחד […]. מחברון הביא תרנגלת בעלת שלש רגלים…"

 

הקונספציה ברורה: קבינֶה-דה-קוריוזיטֶה. "בית הנכות בצלאל" בבחינת גלגול קדום של הרעיון המוזיאלי, קרי – אוספים אריסטוקרטיים (שרווחו במאות ה- 18-17 בעיקר) של "סקרנות" רבת ערוצים, המרכזים יחד ממצאים אקזוטיים מ"העולם החדש", פוחלצי חיות, לצד מושאים מיתולוגיים (קרן של חד-קרן, לדוגמא), ממצאים ארכיאולוגיים, מינרלים, מושאים בוטאניים נדירים, מטבעות קדומות ועוד ועוד ו… יצירות אמנות. אכן, גם "בית הנכות בצלאל" שילב יצירות אמנות בפאונה ובפלורה הנ"ל. לבד מדיוקן עצמי של יוזף ישראלס, הוצגו דיוקנאות עצמיים של מקס ליברמן, איזידור קאופמן, ציורי הרמן שטרוק, שמואל הירשנברג, א.מ.ליליין ואמנים יהודיים נוספים (פירוט ב"בצלאל של ש"ץ", מוזיאון ישראל, ירושלים, 1982, עמ' 322), ויצוין גם פסל הארד "המשיח" של אנריקו גליצנשטיין. זאת ועוד:

"בתיבות נוספות אף נשלחה למוזיאון עגלת מונטפיורי […] ו'הכיסא שהיה הרצל נוהג לשבת עליו בחיבה יתרה'…" (שם, שם).

 

למען הדיוק, יצוין, שכל השפע הנ"ל, שכלל גם תולעי משי, ביצים, אם-החיטה ועוד, הוצג בבית הנכות הירושלמי באולמות נפרדים: אולם זואולוגי ארצישראלי (ובוטאני ומינראלי) – "מוזיאון טבע", אולם אתנוגרפי ארצישראלי (ארכיאולוגיה, מטבעות) ואולם אמנות יהודית (ציור, פיסול ויודאיקה).

 

עד כאן פרטים שאינם בחזקת שום גילוי מרעיש לאלה הקרובים להיסטוריה של האמנות הארצישראלית המוקדמת. המניע לחיבור מאמר זה הוא הגותי יותר משהוא היסטורי. כי, ביודענו שבוריס שץ – מייסד בית הנכות – הכיר היטב מוזיאונים רציניים באירופה בטרם הגיעו לירושלים ב- 1906, ואף היה ממייסדי המוזיאון המלכותי בסופיה (כמוזיאון אמנותי לכל דבר), נשאלת השאלה: מה לו להקים בירושלים מוסד מוזיאלי מפגר מהסוג של "קבינֶה דה קוריוזיטֶה"? יתר על כן: מהו המסר התרבותי העולה מה"סלט" המוזיאלי הנדון ומה הוא מקיש על האמנות? השאלה מחריפה בזוכרנו, שבשיא חזונו של בוריס ש"ץ (כפי שביטאו באוטופיה "בירושלים הבנויה", 1924) כיכב בית המקדש השלישי, שייבנה ויעוצב בידי תלמידי "בצלאל" ולא ישמש אלא כמוזיאון לאומי לאמנות:

"… שם נצבר כל אשר יצר היהודי במשך אלפי שנים חלק מעבודתו לטובת האנושיות כולה: בית-נכות נמצא, בית-נכות לאמנות ישראל ולחוכמתו, שם תשכון רוח ה', אשר נתן בנו האלוהים."

כאן, בטבורו של בית המקדש השלישי, אף תוצג סדרת פסלים ותבליטים המייצגים את "חיי משה רבנו", מעשה ידי… בוריס ש"ץ הוא עצמו.

 

אם כן, כשהוא אמון על חזון שכזה (הגם שהחל לכתבו לא לפני 1918), מה לו לבוריס ש"ץ לייסד בירושלים גרסה פרימיטיבית של מוזיאון, בה האמנות היא אך פרק-משנה ליד מוצגי זואולוגיה, בוטניקה, ארכיאולוגיה וכו'?

 

תשובה אפשרית אחת על שאלתנו קשורה ליחסים המיוחדים שנרקמו בין הזואולוג, ישראל אהרוני, לבין יו"ר חברת "בצלאל" בברלין, פרופ' אוטו ורבורג. בהערת שוליים בספרו של אהרוני, "זיכרונות זואולוג עברי" (1946), סיפר הזואולוג:

"פרופסור אוטו ורבורג זכרו לברכה תמך בי כמעט מיום עלותי ארצה. הוא וד"ר י.טהון, יבדל לחיים ארוכים, מצאו לי קונים לשרצי עוף שונים בברלין, ויאפשרו לי על ידי זה את חקירת חייהם של המזיקים והמועילים לחקלאות. וגם בשבתו בארץ סעדני הפרופסור ורבורג בכל כוח השפעתו ובלבו הטוב לאין חקר. הרבה עשה למעני כבעל מניה בגן הזואולוגי אשר בברלין."[1]

 

אוטו ורבורג (1938-1859), נשיאה השלישי של ההסתדרות הציונית (1921-1911) היה בוטניקאי במקצועו, שהחל דרכו האקדמית באוניברסיטאות ברלין ובון בלימודי בוטניקה, כימיה ו…זואולוגיה. כבר ב- 1885 יצא למסע בן 4 שנים לחקר הצמחייה הטרופית באסיה ועם שובו לגרמניה מאוסטרליה ב- 1889 החל מקטלג את ממצאיו. משנת 1897 שימש פרופסור לחקלאות טרופית בפקולטה ללימודי המזרח באוניברסיטת ברלין, וזאת שנה לאחר שנמנה עם מייסדי "הוועדה לכלכלה קולוניאלית" ואף מונה כמנהלה. במסגרת פעילותו הציונית של ורבורג, ובעיקר בזכות התמחותו בחקלאות קולוניאלית, נבחר ב- 1903, בקונגרס הציוני ה- 6, להקים ביחד עם פרנץ אופנהיימר וזליג סוסקין את "הוועדה לחקר א"י".

 

די ברקע חלקי זה של פרופ' ורבורג על מנת להבהיר את העניין שגילה במחקריו הזואולוגיים של ישראל אהרוני. ורבורג, שמלכתחילה, הגביל את המנדט של "בצלאל" לתחום קידום הכלכלה (הבטחת עבודה) של אנשי היישוב הישן בארץ ישראל, לא ראה במוסד הירושלמי מוסד ללימודי אמנות. הנחת היסוד שלו הייתה, שאמנות נלמדת ונוצרת באירופה. מכאן, שתמיכה בהקמת מוזיאון זואולוגי ובוטאני לצד "בצלאל" הייתה פועל יוצא של עניינו של ורבורג ב"וועדה לחקר א"י", ולכל היותר, הבנתו שהאוסף המוזיאלי הנדון ישמש את אנשי "בצלאל" לפיתוחן של צורות שתשמשנה את אורגות השטיחים, הרוקמות ויוצרות התחרה.

 

ואומנם, בוריס ש"ץ, מייסד "בצלאל" ובית הנכות, הצהיר שכוונתו לרכז ליד בית ספרו "מחסן" של ממצאים מקומיים, כולל ממצאים זואולוגיים ובוטאניים, שישמשו את מורי ותלמידי "בצלאל" בבואם לעצב צורות של אומנות ארצישראלית חדשה. על כוונה זו סיפר אהרוני בספר זיכרונותיו:

"ביתו של פאולוס לא היה רחוק מ'בצלאל'. בדרך למעוני נכנסתי אל הפרופסור שץ, תיארתי לו מה שראיתי והפצרתי בו שיילך אתי לראות את האוצר הנהדר. כאשר הוציא פאולוס מגרה אחר מגרה מארון פרפריו הגדול, הרקיד מראם את שץ כילד תמים. צבעיהם הרהיבו את עיניו. כשיצאנו משם אמר לי הפרופסור שץ: 'אהרוני, אני הוגה רעיון חשוב שאתה תממש אותו. כידוע לך רוקמים בשטיחים כל מיני עופות צבעוניים, פרפרי חן ופרחי יפים, שצורותיהם וגוניהם מלבבים את עין רואיהם. ממילא כמובן, שכל זורד וצונר (אורג ורוקם) של שטיחים רוקם בהם ציפורי-חמד ופרפרי-הדר מדרי ארצם-הם. נקוט לדוגמה את שטיחי היפנים, הסינים או הפרסים, והנה מה שהאמנים האלה לוקחים מטבע ארצם הם, נקח אנחנו מטבע ארצנו-אנו. […] וכיון שאתה עוסק בענפי טבע אחדים, לא יכבד עליך גידול פרפרים לוקחי-לב, ואמני 'בצלאל' יציירום, לפאר בהם ובציפורים את שטיחינו. […] מקץ ימים אחדים הציע הפרופסור שץ להנהלת 'בצלאל' שבברלין, לערוך אוסף של ציפורי-צבעונין ופרפרים מגוונים, לשמש דוגמה לציורים שירקמו בין פרחי הארץ, ואני הופקדתי על עריכת היצורים האלה והגדרתם."[2]

 

עד כאן, מפגש אינטרסים כפול: מחד גיסא, העניין בחקר ארץ-ישראל; ומאידך גיסא, העניין בפיתוחה של תעשיית תרבות ציונית. כזכור, בוריס שץ דיבר על שטיחים בלבד.

 

אך, מהו התוכן הסמוי השוכן בעומק מושג ה"קאבינה דה קוריוזיטה"? הקולוניאליזם, כמובן: כיבוש חבלי הארץ האקזוטיים שמעבר לאוקיאנוס, כינון ה"מושבות" של המדינות האימפריאליסטיות, מהן יובאו לאירופה דגמי הפאונה, הפלורה, המינרלים, ראשי הילידים המיובשים וכיו"ב לצורך סיווגם והצגתם לראווה. הסיווג (קטלוג) והצגה משלימים את מעשה הניכוס של השטחים. כדוגמא אחת בלבד, נזכיר את צ'רלס ווילסון פיל (Peale), אספן אמריקאי מפילדלפיה, בעל "קאבינה דה קוריוזיטה", שגם ייסד בראשית המאה ה- 19 את מוזיאון הטבע הראשון בארה"ב. מבחינת פיל, איסוף והצגה של מסטודון מפוחלץ היה הוכחה לזיקה בין פטריוטיזם וחפירות ארכיאולוגיות, כמו גם עידוד הרוח האמריקאית בכל הקשור להתפשטות טריטוריאלית עתידית.

 

הבה נדגיש את המנטאליות הכמו-קולוניאליסטית של ד"ר אוטו וארבורג – כזכור, יו"ר חברת "בצלאל" בברלין – שמלבד מסעותיו המחקריים לאורך ארבע שנים בארצות אסיה (תוך שהתמקד בחקר יערות הגשם ואסף אלפי דוגמאות של צמחים, שאותם קטלג עם שובו לברלין והגדיר לראשונה סוגים ומינים חדשים של צמחים), ערך בין 1900-1899 בשליחות תאודור הרצל מסע מחקר בארץ ישראל, אנטוליה וקפריסין, אף תכנן גידולים בפמגוסטה שבקפריסין, בה חשב גם לייסד יישובים יהודיים. נוסיף עוד, שבתור מנהל "הוועדה לכלכלה קולוניאלית" בברלין, היה ורבורג מעורב בפיתוח גידולים חדשים במושבות הגרמניות.

 

נדגיש, במקביל, את עניינו המחקרי-זואולוגי של ישראל אהרוני בארצות המזרח התיכון – סוריה, לבנון וצפון ערב, כמו גם את הקשר המעשי בין פוחלציו המקומיים לבין הקונגרס הציוני. ישראל אהרוני (1946-1882), שעלה ארצה ב- 1901 והתיישב ברחובות, עשה לעצמו שם כצייד, חוקר חיות ומפחלץ. ביחד עם יחזקאל חנקין, איש "השומר", יצא למסעות צייד וגילה מינים של בעלי חיים חדשים במרחב המזרח תיכוני. חלק מפחלוציו מסר לאוסף המכון הגרמני האנגלי לחקירת עתיקות הארץ בראשות גוסטב דאלמאן (קונסול שוודיה בארץ ישראל). אוסף זה מכיל את כלל ציפורי ארץ ישראל, סוריה, עירק וצפון ערב – אזורי חקירותיו של אהרוני. משנוסד "בצלאל", הוזמן אהרוני, כאמור לעיל, על ידי שץ לייסד אוסף של ציפורים ופרפרים (שהתרחב, בזכות תרומות למיניהן, גם לביצים, שרצים ועוד). חלק מאוסף זה הוצג בקונגרס הציוני ה- 5 בבאזל (1901). חקירת הטבע הארצישראלי בבחינת חיל חלוץ של הגשמה ציונית.

 

העידן הקולוניאלי, ושיאו במאה ה-19, אהד מאד את רעיון "חברות המחקר", או "קרנות המחקר". חברות או קרנות אלה העמידו את המדע בשירות הכיבוש הקולוניאלי. דוגמא מובהקת היא "קרן מחקר פלסטינה" (Palestine Exploration fund)  – PEF – החברה האנגלית שנוסדה ב- 1865 והתמחתה בסקירות טופוגרפיות ואתנוגרפיות בארץ ישראל העותומנית. המשלחות המדעיות של חברה זו מיזגו עניין מדעי בעניין מודיעיני לקראת כיבוש הארץ בידי הבריטים ב- 1917. מייסדי החברה הגדירו את מטרתה כ"חקירת הארכיאולוגיה, הגיאוגרפיה, אורחות החיים והתרבות, הגיאולוגיה והטבע (natural history) של ארץ הקודש." צילומים, חפירות ארכיאולוגיות, ליקוט דגמי פלורה ופאונה וכיו"ב השלימו את המהלך, שהדיו מצאו ביטוי ב"וועדה לחקר א"י" שהקים אוטו ורבורג. דוגמא נוספת היא "המכון האוונגלי לחקר קדמוניות הארץ", שייסד בירושלים גוסטב דאלמאן השוודי בהקשר לביקורו של הקיסר וילהלם השני בארץ ישראל(1898) . אכן, גם גרמניה שלחה "חיל חלוץ" קולוניאליסטי בדמות מכון מחקר.

 

למה מכוונים דברינו? לכך שהמהלך הציוני המוקדם בארץ ישראל העותומנית היה ספוג לעומקו במנטאליות קולוניאליסטית, וכי ייסודו של "בית הנכות בצלאל" במתכונת "קאבינה דה קוריוזיטה" לא היה אלא ביטוי מובהק למנטאליות זו. בוריס שץ, שנודע בכובע השעם הקולוניאליסטי, שנהג לחבוש מעל לגלבייה הלבנה, אישר במו הופעתו מגמה, שקיבלה אישור גם בניסיונותיו לכונן "קולוניות" "בצלאליות" (בבן-שמן וביריחו, למשל). והרי גם ב"מושבות בצלאל" ביקש שץ למזג אמנות וחקלאות (כגון, גידול קני סוף ביריחו) ובזאת שב והדהד את התערובת המוזרה של בית הנכות.

 

הנה לנו, אם כן, ה"רציונאל" של "בית נכות בצלאל": מלכתחילה, לא התכוון המוזיאון לשמש מוסד אמנותי, מסוג המוזיאונים לאמנות. שמלכתחילה, שימש המוזיאון שלוחה קולוניאליסטית, אשר בה חוברים חקר הטבע, הארכיאולוגיה, האתנוגרפיה, האמנות וכו' להעמקת היתד הציוני בקרקע הארצישראלית העותומנית. ולמותר לציין, שההיבטים היהודיים של האוספים (דיוקנאות של אמנים יהודיים, תשמישי קדושה יהודיים וכו') נועדו לאשר סינתזה תרבותית יהודית-ארצישראלית, עתיקה ומודרנית, גלותית וציונית. בית הנכות בבחינת מעבדה לייצוב זהות תרבותית-רוחנית התומכת בציונות המדינית-מעשית.

 

 


[1] ישראל אהרוני, "זיכרונות זואולוג עברי", עם עובד, תש"ו, כרך ב', עמ' 27.

[2] לעיל, כרך א', עמ' 195-193.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: