לאקאן: "ואהבת לרעך כמוך"

                                 לאקאן:  ואהבת לרעך כמוך?

                                         (גרסה מעודכנת)

 

כנהוג במחשבת לאקאן, נקודת-המוצא היא זיגמונט פרויד, והפעם – "תרבות ללא נחת" (1930). "הוא אינו מדבר אלא על זאת", מציין ז'אק לאקאן, ומתכוון לציווי התנ"כי "ואהבת לרעך כמוך". ומיד מוסיף: "מה שיש לו (לפרויד) לומר בנושא היה גורם בנסיבות נורמליות לאוזנינו לצלצל ולשינינו לקהות."[1] לאקאן מבין את הטיעון הפרוידיאני כמדהים, אולי אף כמבהיל, רק כיון שהציב את "עקרון-העונג" הפרוידיאני (ה- juissance הלאקאני) כניגוד לאידיאל היהודי-נוצרי של אהבת-הרֵע.

 

ברגע שהתמקד לאקאן בתשוקה, פרץ והגיח כנגדו הרוע האנושי במלוא עוצמת-חומרתו וערער על כל אפשרות של אהבת הרֵע. הנה כי כן, אותה תרבות ואותו חוק, המצווים עלינו לאהוב את רֵענו, הם גם אלה האוסרים עלינו את ה- juissance והם המורים לנו שה- juissance הוא דבר רָע. "מעבר לעקרון העונג", כינה זאת פרויד ב- 1920, ולאחר מכן הרחיב והעמיק ב"תרבות ללא נחת". משמע, פרויד – כך מפרש לאקאן – שב ומלמד שהתרבות מעודדת אותנו לא לאהוב את רֵענו, אלא לסבול בגין רענו ו/או לגרום לו לסבול, וזאת בדין החוק הכופה הדחקת תשוקות והמוליד אגרסיה.[2] מכאן, שלא אהבה משפיעה החברה, אלא סבל הדדי, המושרש באגרסיה הפורצת מהיצר המודחק. לאקאן מצטט את פרויד:

"האדם מנסה לספק את צרכי האגרסייה שלו על חשבון רעו, לנצל את עבודת רעו ללא פיצוי, לנצלו מינית ללא הסכמתו, לנכס לעצמו את חפציו, להשפילו, להמיט עליו סבל, לענותו ולהרגו."[3]

 

בניגוד לתפישה המוסרנית המסורתית (לאקאן אינו מפרט, אך האתיקה האריסטוטלית תתפוש בנקודה זו, כאפשרות אחת מני אחרות), זו המבקשת לשכנענו, שהדרך אל הטוב רצופה תענוג, פרויד של לאקאן נסח את "עקרון-העונג" כעקרון לא-מענג, כעקרון שנידון להרחיקנו מה- juissance ולמנוע אותו מאתנו בכל מחיר. עקרון (דחף-) האהבה הומר בעקרון (דחף-) המוות.

 

לאקאן מאמין שפרויד נחרד מהרעיון של "ואהבת לרעך כמוך". הקירבה הלשונית החזותית בשפה העברית בין "רֵע" לבין רָע" זכתה לאישורו של פרויד (שלא זכר דבר מהעברית של ילדותו). כי בכתביו של הפסיכואנליטיקון הווינאי הרֵע הוא רָע, והוא מבקש להרע לי. ובאשר לי, מוסיף לאקאן, אהבתי יקרה לי מדי מכדי שאעניקה סתם-כך לזולת מזדמן.[4] לא, לציווי "ואהבת לרעך…" לא נותר סיכוי בקריאה הלאקאנית, זו המושתתת על הבנת החוק החברתי כהתערבות אבהית מסרסת.

 

הרָע שוכן בתוך הרֵע. לכן, הרֵע הוא אויבי הפוטנציאלי והממשי, ולא אוהבי. מניה וביה, מבין לאקאן, הרוע חייב לשכון גם בתוכי! לאקאן אינו מהסס להחליק אל תחום מטאפורי: "מיהו רעי הטוב מכל אם לא לבי, בו שוכנת תשוקתי, ואשר איני מעז להתקרב אליו."[5] שהרי, לו רק אהין להתקרב אל ה- jouissance הנחבא בלבי (רֵעי), מיד תגיח מתוכי האגרסיה… יהא  ה- jouissance של רֵעי בתוכי או מחוצה לי (אצל זולתי), כך או כך, ה- jouissance תוקפני, פוגע, רָע, ולפיכך מהווה מכשול בלתי-עביר לאהבתי.

 

אך, מה בדבר גילויי אהבה מופלאים המוכרים לנו מההיסטוריה האנושית? מה, למשל, בדבר מרטין הקדוש, שהעניק אדרתו לקבצן? לאקאן:

"אבל, אולי, מעבר לצורך בבגד, הקבצן היה מעוניין במשהו אחר, נאמר, שמרטין הקדוש יהרוג אותו או ישגלו."[6]

ברור, שאפשרות פרברטית זו צובעת בגוון שונה לחלוטין את תמונת ה"טוב" הנדונה. או, מה בדבר הסיפור על הקדושה שאכלה את צואת האיש החולה, כאופן של התמסרות הקרבת-עצמה לו ולייסוריו? לאקאן: ספק רב, אם הקדושה הזו הייתה אוכלת צואה של נבחרת-ספורט, כפי שספק רב אם גבר כלשהו היה טועם צואה של עלמה יפת-מראה… לאקאן מייחס סלקטיביות למעשים ה"טובים", בבקשו בהם אחר מניעים אישיים סמויים, כאלה המודרכים תמיד בידי אגרסיה פוסט-הדחקתית, שתשוקה בשורשה.

 

ומה יאמר לאקאן ביחס לציווי הקטגורי הקאנטי ("עשה מעשיך כך שישמשו חוק כללי")? פעם נוספת, לא איש כלאקאן יסתפק בתזה כוללנית ומופשטת. הוא מבקש לבדוק מקרוב את המקרה הפרטיקולארי והקונקרטי הניצב מאחורי החוק המוסרי. כך, הוא מגיע אל שתי הדוגמאות הספציפיות שהביא עמנואל קאנט ב"ביקורת התבונה המעשית" כהמחשה לציווי המוסרי. כגון מקרה תשוקתו של גבר לאישה במחיר הוצאתו הצפויה להורג; ובהתאם, ויתורו על כוונתו לבלות לילה סוער עם אותה האישה. ללאקאן אין כל צורך בציווי מוסרי קאנטי כדי לאתר סובלימציה של יצריות מודחקת. כי בעבורו, מחשבת ליל-הבילוי עם האישה שייכת מיסודה לספירת ה- jouissance, וזו האחרונה מחייבת "קבלת המוות"[7] במשמעות המטפורית העמוקה של "שם-האב" המדיח את הסובייקט מתשוקתו, משמע מעצמו. לאמיתו של דבר, ביקורתו של לאקאן את קאנט מושתתת על אנטי-קאנטיאניות גמורה, באשר לאקאן מציב אינטרס אישי (תשוקה) ביסוד הציווי המוסרי.

 

ללאקאן ברור: או jouissance או אהבת רֵענו. ברור לו יותר מזה: אין מנוס מה- jouissance, סמוי ובלתי-מושג ככל שהינו. וכיון שכך, אין מנוס מהאגרסיה. וכיון שכך, "…אין בנמצא שום חוק של טוב, אלא ברע ומתוך הרָע."[8] "לא אחד מהציוויים הפחות מסתוריים", הגדיר לאקאן בשפתו הדיאלקטית את "ואהבת לרעך כמוך". היה זה ב- 2 ביולי 1958, עם תום השיעור המסיים את השנה הסמינרית של "עיצובי תת-ההכרה". במסגרת ה"פינאלה", נדרש הפסיכואנליטיקון לציווי הנדון (המוצג על-ידו, משום-מה, כציווי נוצרי), בהעלותו, תחילה, מספר התנגדויות: א. מדוע להסתפק ב"כמוך" (ולא ביותר מכמוך)? ב. האומנם אני כה אוהב את עצמי, כפי שמניח הציווי? ג. הנחת ה"כמוך" לוקה באגואיזם וכופה אגואיזם על האהבה. ברם, עיקר טיעונו של לאקאן התבסס על לוגיקת ההיפוך, האופיינית לו, זו המאתרת בציווי האהבה דווקא ביטוי לתשוקת המוות כלפי האחר. לאקאן, התר אחר האחר ביסוד הציווי (ובזאת פתר את דילמת האגואיזם-לכאורה שביסוד הציווי), ממשיך להמיר יצר-מין (אהבה) ביצר-מוות: האהבה לאחר צופנת בחובה את השנאה לאחר ("אתה הוא זה שהורג אותי"), משמע את הרצון להרגו. ביסוד ה"כמוך" (של "ואהבת לרעך כמוך") חושף אפוא לאקאן את "זה שאתה שונא בביקוש המוות."[9]

 

                                 *

בחודש מרס 1960 נשא ז'אק לאקאן שתי הרצאות בפקולטה האוניברסיטאית סנט-לואי שבבריסל. את הרצאתו השנייה הקדיש לסוגיית "ואהבת לרעך כמוך", תוך שביקש לקשרה לספרו של זיגמונט פרויד, "תרבות ללא נחת", ויותר מזה – לנרקיסיזם.

 

"פרויד אכן יודע שאהבת העצמי רבה עד מאד היא...", ציין לאקאן[10], בהדגישו כי האהבה העצמית הזו שוכנת בעומק "ואהבת לרעך כמוך": "אין זה מפתיע שמה שאני אוהב בזולתי איננו אלא את עצמי."[11] אלא, שאהבת עצמך דורשת הבהרה דרמטית: אהבת עצמי אינה אלא, כך לאקאן, אהבת הדימוי העצמי שלי (בבחינת יפה, גדול, חזק…). במילים אחרות, אהבת עצמי היא אהבת הלא-אני, אותו אחר שהוא הדימוי של העצמי…  אחדותי – אהבתי את עצמי – אינה אלא הזדהות (שבמסלול "שלב הראי"[12]) עם אחרות מדומיינת.

 

לסתירה זו נלווה, לפי לאקאן, העיוות העמוק יותר הקשור בעצם מושג האהבה, במו ההדחקה הקדמונית של "תסביך אדיפוס", חרדת הסירוס הגברית וההמרה הנשית של הפאלוס הנעדר בתוצר הלידה… (לאקאן: "בסופו של דבר ישנו ללא ספק עיוות חסר-מרפא במיניות האנושית."[13]). מכאן, ממקום זה של עיוות, שסע והיעדר (של העצמי המומר בדימוי), צומחת לה אותה האהבה, בין זו העצמית ובין אהבת-רֵענו-לכאורה:

"…אותו מקום שסוע, אשר ממנו הכלום מתשאל אותנו לגבי המין שלנו ולגבי קיומנו. שם מצוי המקום שבו עלינו לאהוב את רֵענו כמו את עצמנו..."[14]

 

מה שהבטיח אפוא "ואהבת לרעך כמוך" של אוטופיה, אחדות בין סובייקטיבית של נתינה והתמסרות, מתגלה לנו במשנתו של ז'אק לאקאן כתהום בין סובייקט למשנהו וכתהום בתוככי הסובייקט הוא עצמו: הרָע שברֵע, דהיינו שנאת הרֵע – כמפורט בחלק ראשון של המאמר, מתרחב בחלקו האחרון של המאמר לקרע מהותי בשורש עקרון האהבה הוא עצמו. ומכאן:

"…האמביוולנטיות דרכה עוקבת השנאה כצל אחר כל אהבה לרֵע הזה, שהוא גם מה שבתוכנו הינו הזר ביותר."[15]  

 


[1] "האתיקה של הפסיכואנליזה", 1959-1960, הסמינר של ז'אק לאקאן, ספר 7, ניו-יורק, 1997, עמ' 179.

[2] שם, עמ' 184.

[3] שם, עמ' 185.

[4] שם, עמ' 186.

[5] שם, שם.

 

[6] שם, שם. 

[7] שם, עמ' 189.

[8] שם, עמ' 190.

[9] "עיצובי תת-ההכרה", 1957-1958, הסמינר של ז'אק לאקאן, ספר 5, פריז, 1998, עמ' 507.

 

[10] ז'אק לאקאן, "ניצחון הדת: נאום לקתולים", עברית: ברכה אטינגר, רסלינג, תל אביב, 2008, עמ' 44.

[11] שם, עמ' 45.

[12] שם, עמ' 46.

[13] שם, עמ' 54.

[14] שם, עמ' 58.

[15] שם, עמ' 60.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: