קטגוריות
האידיאה של האמנות הישראלית ציור ציוני תרבות עברית

שתיקת (רוב) הכבשים

                         שתיקת (רוב) הכבשים

 

הספרון הקטן תפש את עיני בחלון הראווה של חנות הספרים-יד-שנייה: "האמת על פרשת חירבת חיזעה". עורך הספרון מ- 1978 הוא רמי ליבנה (חבר מצפ"ן ואיש מערכת "בול" המקורבת לרק"ח), ההוצאה האנונימית קרויה "כתם", ואת הכריכה כבש רישום דיו נאה של אישה צעירה הנושאת בזרועותיה גופת הרוג, מין "פּייֶאטָה" מקומית שרשם הצייר הפלסטיני איסמעיל שמוט. הספרון ראה אור זמן קצר לאחר פרשת פסילת סרטו של רם לוי, "חירבת חיזעה", המבוסס, כזכור, על סיפורו הנודע של ס.יזהר מ- 1949. אלא, שהספרון לא הסתפק בתזכורות מסיפורו של סמילנסקי, אלא שיבץ צילומים מאירועי הגירוש-ביעור-החרבה של היישובים הערביים בתש"ח, אף הביא את פקודות המבצע – "…הכפרים במרחבך שיש לתפסם – לבערם או להשמידם – תקבע בעצמך…" (פקודות שנוסחו עוד ב- 10 במרס 1948, כלומר עוד קודם לפלישת צבאות ערב!), וגם הוסיף רשימה מלאה של מאות הכפרים והשכונות הפלסטיניים – כולל ברחבי תל אביב – שנעלמו מהמפה (כוסו ביערות אורנים או שהומרו ביישוב עברי). הרשימה נערכה במקורה על ידי ההיסטוריון הפלסטיני, עארף אל עארף והיא פורסמה לראשונה על ידי פרופ' ישראל שחק, מי שהיה יו"ר הליגה לזכויות האדם בישראל.

 

אני קורא בספר, שביסודו אינו מחדש לי הרבה, אך הוא גורם לי להרהר בנושא עמידתה של האמנות הישראלית לדורותיה מול ה"נָכּבה" הפלסטינית. קולם של אי אלה מסופרי תש"ח לא יישכח בנושא זה: קודם כל, סיפורו הנדון של ס.יזהר (שהכליל בחירבת חיזעה הבדיונית מספר אירועי גירוש-ביעור-החרבה של כפרים ערביים), ולאחר מכן, המחזה "הם יגיעו מחר" של נתן שחם והסיפור "הגמל" של דן בן-אמוץ, אם להתייחס לדוגמאות בולטות. מאוחר הרבה יותר, יועלו על נס קולותיהם של עמוס קינן ויורם קניוק, שהטבח בדיר יאסין טופל על ידם באומץ וביושר, וכמו כן סופרים דוגמת א.ב.יהושע, עמוס עוז, דוד גרוסמן ונוספים. בתחום השירה, אציין את ספרו של חגי רוגני, "מול הכפר שחרב – השירה העברית   והסכסוך היהודי-ערבי 1967-1929" (פרדס, חיפה, 2006), בו מנותחים, בין השאר, שירים של אבות ישורון, אלכסנדר פן, מרדכי אבי-שאול, נתן אלתרמן, חיים גורי, אבא קובנר ויהודה עמיחי.  למותר לציין: איני מתיימר לסכם בזאת את ה"קול" הנדון בספרות העברית. אך, מול עמידה מוסרית נועזת זו של חלק נכבד מסופרי ישראל (ועיתונאים דוגמת אורי אבנרי, או היסטוריונים דוגמת בני מוריס של פעם), אני שואל את עצמי: כיצד עמדה האמנות הישראלית מול חלקם של הישראלים באסון ה"נָכּבּה"? ואין לי מנוס מהכותרת: "שתיקת (רוב) הכבשים", וזאת כדי שלא לחזור על כותרת מאמרה המסעיר של שרה חינסקי ז"ל, "שתיקת הדגים" (1993).

 

קטגוריות
מודרניזם ישראלי

יוסף פרסמן בארץ ישראל

                     יוסף פרסמן בארץ ישראל

את שמו מכירים היטב כל מוקירי האסכולה היהודית של פאריז. ציוריו – נופים צרפתיים ודמויות, בעיקר – נמכרים תדיר לאספני האסכולה במכירות פומביות בישראל ובמערב, ושמו של פרסמן יושב לבטח לצד שמות דוגמת קיקואין, קרמנייה, מנקס, גוטליב, מינצ'ין וכו'. מעטים מאספנים אלה יודעים, שלפרסמן הייתה תקופה ארצישראלית קצרה, כשלוש שנים, לא יותר. ברשימה זו אבקש לטעון, שהתקופה הזו הייתה מכרעת בהתפתחותו כצייר.

יוסף פרסמן נולד ב- 1904 בעיר ברסטצ'קה (Berestetchko) שבפלך וואלין, אז באימפריה הרוסית (בין 1939-1921 הפכה העיר לחבל ארץ פולניה, ולאחר מכן הייתה לחלק מאוקראינה). לאחר לימודים בחדר והתבגרות במהלך מלחמת העולם הראשונה, כשהוא נקרע בין נתיבי המוזיקה, השירה והציור, בחר פרסמן באחרון ואת לימודי האמנות שלו עשה באקדמיות בלבוב (או בשמה האחר, למברג, כפי שהעיד ב- 1963[1]) ובוורשה, וב- 1923, בגיל 19 עלה לארץ ישראל בשלהי העלייה השלישית. הגיל וגל העלייה מבקשים הגדרת פרסמן הצעיר כחלוץ המגיע להתגייס לגדודי העבודה, אם לא להצטרף לקיבוץ צעיר. אלא, שאין בידינו שום פרטים אודות פעילות חלוצית של הבחור. ידוע לנו, עם זאת, שבתחילת שנות ה- 20 התגורר בחיפה ועבד ביחד עם הצייר, צבי שור, בכריכייה קטנה שהאחרון הקים. האמת היא, שאת ימיו בארץ סיכם פרסמן ב- 1963 במילים ספורות בלבד (במקור ביידיש):

"במשך שנתיים, 1926-1925, הייתי בארץ ישראל, מקום בו נתנו לי מקום חשוב בין הציירים המקומיים, ואז נסעתי לפאריז על מנת ללמוד את המסורת היפה של הציור הפאריזאי. […] שבוע תמים ציירתי באקדמיות החופשיות של מונפרנס."[2]

קטגוריות
האידיאה של האוצרות

ניצחון האוצר היוצר

                   ניצחונו של האוצֵר היוצר

 

נכון לימים אלה, הספר היותר מדובר בתיאוריה של האוצרות הוא זה של פול או'ניל, "תרבות האוצרות ואצירת התרבויות" (The Culture of curating and the Curating of Cultures), ספר שראה אור ב- 2012 בהוצאת MIT היוקרתית שבקיימברידג', מסצ'וסטס. או'ניל בן ה- 42, הנפעם לגלות את הקו האוצרותי החדש: "האוצֵר היוצר", מספר לנו, בעצם, דברים שידענו: שמרכזיותו של האוצר הלכה וגברה במהלך המאה ה- 20, ובפרט לאחר שנות ה- 60 ועד ל"מודל התערוכה של עליונות האוצר-כיוצר בסוף שנות ה- 80." (עמ' 9)

 

ראשית התהליך, לפי או'ניל, בעניינם של אמני אוונגרד מוקדמים בשיתופו הגופני של הצופה בחוויית התערוכה [דוגמת עיצוב אמצעי תצוגה דינאמיים ומשתנים (בידי הצופים) בתערוכה שאצר פרדריק קיסלר בווינה, 1924; או, "חוט באורך מייל" שמתח מרסל דושאן כקורי עכביש בין ציורים סוריאליסטיים בתערוכה קבוצתית בניו-יורק, 1942].  המשך התהליך ההיסטורי, טוען או'ניל, בימי האמנות המושגית של שנות ה- 70, כאשר האוצֵר – יותר משהיה אחראי על הצגת יצירות – הפך למתווך/מפיק מעורב האחראי להפעלת אמצעי המידע של ה"מוצגים". ואז, בשלהי שנות ה- 80, ובעקבות אמנים דוגמת מרסל ברודהארס, דניאל בורֶן, האנס הָאקֶה ואחרים, התפתחה הביקורת (התצוגתית) על המוסד המוזיאלי וזו העלתה אוצרים מובילים דוגמת רודי פוקס, הרלד זימן, קספר קֶניג, יאן הוּט ועוד, שעניינם בדה-מיסטיפיקציה של המוסד המוזיאלי ובקיבוצן של עבודות שונות בדיאלוג סביבתי המייצג נרטיב אישי של האוצֵר. עתה, בעקבות עשייתם הסביבתית-מוסדית-מושגית של האמנים הנ"ל ודומיהם –  נולד "האוצר היוצר". קידום מעמדו בעולם האמנות חייב, כמובן, לעליית הערך המושגי-אידיאי-פרשני באמנות המושגית. בנסיבות שכאלה, האידיאה של האוצר הפרשן אינה עוד נופלת מהאידיאה של האמן.

 

פול או'ניל מתמקד לאורך ספרו במעמדו של האוצר כאמן בעידן בו הפכו תערוכות ל"דוברים המרכזיים של הסיפורים התקניים של האמנות, סיפורים שמוסדות ואוצרים מספרים לנו תדיר על עצמם." (עמ' 90) עתה, תולדות תערוכות הפכו מרתקות יותר אף מתולדות יצירות אמנות. וכך, הרלד זימן, שאצר בקאסל ב- 1972 את ,דוקומנטה 5" הבלתי נשכחת, ראה ביצירות המוצגות פרגמנטים המרכיבים תערוכה בשמו של האוצר; ואילו יאן הוט, שזכורה אצירתו היצירתית והאנרגטית את "דוקומנטה 9" בקאסל, 1992, "הציע את התערוכה כטקסט, את האוצר כמחבר הטקסט ואת האמנות בבחינת מרכיבים נבחרים […] אשר יותר משהם מתארים, ייתפסו על ידי הצופים במהלך עימות ישיר עם חוויית התערוכה…" (עמ' 97)

 

קטגוריות
אופקים חדשים: מאוסף עפרת לאוסף לוין (ג)

אופקים רחבים יותר: מאוסף עפרת לאוסף לוין (ג)

      "מזרח", ירושלים, האחים סלומון, 1890 בקירוב

 הכרזה הליתוגרפית הצבעונית הזו נדירה מאד ואף אינה נזכרת במפעל הביבליוגרפיה העברית. היא הודפסה בירושלים בדפוס "סלומון", שהיה ממוקם בבניין במרכז רחוב הרב קוק, והיא מציגה במרכזה, מתחת לכותר "מזרח" והפסוק (מימין) "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" (ומשמאל) "שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך", ציור גדול של "מקום המקדש". הציור הוא במתכונת האיקונית המוכרת מאד של הכותל המערבי (עם הברושים/"ארזים" בראשו) והר הבית, עם הר הזיתים ברקע, אותה מתכונת פרימיטיביסטית ונעדרת פרספקטיבה, הכוללת מימין לכותל את "מדרש שלמה" (מסגד אל-אקצה) ומשמאלו את מסגד הסלע. אף שמקובל לייחס את האיקונה הזו לדימוי של "מקום המקדש" בספרו של ר' יהוסף שוורץ מ- 1837, "מראי ירושלים", מקורה עוד בתחילת המאה ה- 18 במפת המקומות הקדושים של שמואל בן-ישי. אך, בציור שלפנינו תוספת חריגה של יד אבשלום וקבר זכריה. מתחת לציור של מקום המקדש" ממוסגרת "תחינה פאר ליכט בענטשין" – תפילה ביידיש (שנהוג היה להדפיסה בכרזות ה"מזרח"), המגייסת את האבות לברכת בריאות והצלחה והמשולבת בברכת הדלקת נר של שבת. משני צדי ה"מזרח" מוקמו טורים של הסברים לאתרים שבתוכו ("תכן הציור"). הכרזה מוקפת בארבעה תצלומים של ירושלים, יפו וציור עתידי של "נחלת כנסת ישראל" – שכונה ראשונה שנבנתה ב"נחלאות" בשנת 1891. ציון כפול בתחתית הכרזה של "המועצה המרכזית כנסת ישראל" וכתובתו של הרב הראשי, שמואל סלנט, עשויה ללמד שה"מזרח" שימש מקור הכנסה לשכונה הנבנית, מה שמקמם את הכרזה ב- 1890 בקירוב. דפוס סלומון הוקם ב- 1862 בירושלים בידי משה יואל סלומון ומיכל הכהן, שהביאו ציוד לדפוס אבן והוציאו לאור את העיתון "הלבנון". הקומפוזיציה של הכרזה הליתוגרפית הנוכחית קרובה ברוחה הסימטרית והממורכזת (עם "מקום המקדש" המוגדל במרכז) לכרזות "מזרח" ירושלמיות משלהי המאה ה- 19. אך, שלא כמגמה הנהוגה של הקפת האיקונה המרכזית בתמונות קטנות של המקומות הקדושים, מציע ה"מזרח" הנוכחי תמונות ציוניות יותר של הערים והשכונות היהודיות. אם תרצו, אחד הצעדים הראשונים שבהתרחבות הדימוי הדתי-חרדי של "היישוב הישן" אל עבר המפעל הציוני.

 

 

משה שאה, קמע להגנת הבית, ליתוגרפיה, תחילת המאה ה- 20

 "שמירה לבית לכל דברים מספר רזיאל ה(מלאך)", כך מכריזה כרזת הקמע על סגולתה. לב כוחה המאגי בתמונת "מקום המקדש" שבמרכזה (לא נחמיץ את "ייהוד" כיפת הסלע המוסלמית באמצעות עיטורה סביב-סביב בפסוק גאולה מספר "ישעיהו", נ"ו, 7). תמונת המקדש מוקפת בתריסר מדליונים ובהם תמונות קברי האבות, המלכים וצדיקים – שזכותם תגן על צרכני הקמע. שני מדליונים עליונים בשני אגפי הקמע מאוכלסים בצירופי שמות קבליים, הקשורים, מצד אחד, לאבות ולאימהות (ואדם וחווה), ומצד שני, למלאכים (סנוי, סנסנוי וכו'). אלה גם אלה יבטיחו את שלום ילדי בעלי הבית. בארבע פינות הדפס-הקמע ממוקמים ארבעה מדליוני חיות, המייצגות את ברכת "מסכת אבות" שבמשנה: "הווי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגיבור כארי…". ציטוט ארוך מ"ספר רזיאל המלאך" ממסגר את הכרזה, שהיא לא רק נדירה למדי, אלא גם מצוינת בצבעוניות ובדקורטיביות גבוהות. האמן האחראי לעיצוב הכרזה הליתוגרפית הזו הוא משה בן יצחק מזרחי שאה, אמן עממי יהודי, שעשה לו שם בירושלים של "היישוב הישן" בציורי הזכוכית ובהדפסים הליתוגרפיים שקשטו סוכות, בתי כנסת ובתים פרטיים, ועיקרם נושאי עקידת יצחק ו"מקום המקדש". את המעט שידוע לנו על אמן זה, הנחשב כבולט שבין האמנים היהודיים העממיים בארץ ישראל שבטרם "בצלאל", אנו חייבים, קודם כל, למחקרו של אספן היודאיקה הירושלמי, ד"ר היינריך פויכטוונגר (במאמרו, "החכם משה שאה ז"ל, צייר votive ירושלמי", "ידע-עם", ד'/א-ב, תש"ן, עמ' 99-97). כאן למדנו, שהאמן נולד בטהרן לפני שנת 1870, עלה לארץ ישראל בערך ב- 1890 ונפטר בירושלים בשנת 1935 בקירוב. ככל הנראה, שהה משה שאה מספר שנים בצפת (אולי בין השנים 1918-1904) והותיר בה חותמו על מסורת אורכת שנים של ציורים צפתיים עממיים-נאיביים, המשלבים מיניאטוריות פרסית, שורות של דמויות שבלוניות בצדודית "אשורית", שילוב של פסוקים ודימויים, ובעיקר – תיאור סיפורי המקרא ב"תָאֵי" דימויים ליניאריים ה"נקראים" זה אחר זה. מסורת זו של משה שאה , המחברת אמנות יהודית עממית מפרס ביחד עם זו שממזרח אירופה, תשפיע על ר' שלום מוסקוביץ', רפאל אוזָן, אליהו סידי ואפילו על ציירים מודרניסטיים דוגמת יצחק פרנקל ומשה קסטל (וראו "אופקים רחבים", 2012, עמ' 37-34). אך, את עיקר חייו חי משה שאה בירושלים, תחילה, בעיר העתיקה (בה פתח חנות למראות ומסגרות בשוק התבלינים), ולאחר מכן – בעקבות פרעות תרפ"ט – בשכונת "נחלת ציון" שמחוץ לחומות. כאן יצר וכאן מכר עבודות "שיוויתי", "מזרח", קמעות, ובעיקר – כאמור – ציורי "עקידת יצחק", שעליהם הרחיב שלום צבר במחקרו בנושא זה, שפורסם באסופה "מנחה למנחם" (עורכים: ח.עמית, א.הכהן וח.באר), הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2007, עמ' 488-465. במאמר זה גם מופיע צילום הדפס הקמע הנוכחי (עמ' 475). ש.צבר מציין, שעיצוב מעגל קברי הצדיקים סביב "מקום המקדש" אופייני למסורת האמנות של יהודי ספרד ואיטליה; ואילו ארבעה המדליונים עם חיות "מסכת אבות" מקורם במסורת המזרח-אירופית: "מזרחי, אם כך, בשונה מאמנים אחרים של אמנות עממית מהיישוב הישן, שמח לאמץ כל מקור ולהתאימו לצרכיו, ובכך יצר מעין הרמוניה בין המסורות המזרחיות, הספרדיות והאשכנזיות." 0עמ' 476)

 

 

קטגוריות
ציור ציוני תרבות עברית

וושינגטון חוצה את הירדן

 

                וושינגטון חוצה את הירדן

 

ההקבלות מדהימות: מעֵבר לנקיטה המשותפת באותו רפרטואר רומנטי (אירופאי ביסודו) של דימויי לאומיות (מהסוג שנוכל לאתרו בשחר תולדותיהן של אומות מודרניות שונות), לפנינו צמד-חמד: שתי אומות, שזה אך נולדו – ציון ו"ציון החדשה" – שתיהן מכוננות במקורן בעיקר על מהגרים אירופיים, הנישאים על גבי תודעה תנ"כית עזה; הקבוצה האחת, האמריקאית, עורגת אל מערב טרנסצנדנטלי, האחרת אל מזרח טרנסצנדנטלי; שתיהן רואות במחוז כיסופיהן "ארץ מובטחת".

 

הנה כי כן, התחביר האמנותי המוקדם של אמריקה ושל ציון תואם קטגוריות זהות, כגון העיצוב המטאפיזי של דמות האומה-האם (ממשפחת אותן אלות ניאו-קלאסיות רומיות של הלאומיות הצרפתית, שגררו בעקבותיהן דמויות נשים ארכיטיפיות נוסח "פולניה", "בריטניה", "גרמניה" וכו', ובארה"ב – נשים-אלות כגון "קולומביה", "אמריקה", "אמא לואיזיאנה", שלא לומר "חירות). את הדמות הנשית המטאפיזית הזו נמצא בתרבות הציונית מגולמת בנשים דוגמת בת-ציון, בתולת-ישראל, או בת-עמי, כל אותן גבירות טרנסצנדנטליות המובילות את העם ו/או את החלוצים מגלות אל ארץ הגאולה. ביטויים ספרותיים של פיגורה מיתולוגית זו, ששורשיה בתנ"ך, בשירת ימי-הביניים, בקבלה ועוד, הפכו שכיחים ביותר בשירת "חיבת-ציון" מהמאה ה- 19, הערש הספרותי המזרח-אירופי של הציונות.[1]

 

בה בשעה שהאם המיתולוגית האמריקאית מלווה בנשר, במסורת נשרים לאומיים מפורסמים קודמים (כגון נשרו של נפוליון), הציונות החלה דרכה אף היא עם נשר (דוגמת זה המעוצב ב- 1902 במחיצת הרצל-משה בחלונות שעיצב א.מ.ליליין לבניין "בני-ברית" בהמבורג), אך עד מהרה המירה אותו באריה, המסמל את גור-ארי יהודה (דוגמת ציורו הטריפטיקוני של שמואל בן-דוד מ- 1925, "החלוצים", או "בתולת ציון" של זאב רבן מ- 1918, ועוד).