לאן נעלמה שולמית ויטנברג?

                     לאן נעלמה שולמית ויטנברג?

 

מעטים מאד אצלנו יזכרו את השם הזה: שולמית ויטנברג. באתר הרשת "Art Is Po" תמצאו את שמה בראש דף ריק. גם שתי השורות אודותיה באתר הארכיון לאמנות ישראלית של מוזיאון ישראל טועות ומטעות בפרטיהן. וכי מדוע שנזכור אותה, אם היא עזבה את הארץ ב- 1933 ומאז לא הציגה ציוריה בישראל ולו פעם אחת? ומדוע שנזכור אותה אם תערוכות הציור החשובות בתיאטרון "אוהל" התל אביבי (1930-1928) לא אירחו אותה וכמעט שום מאמר או ספר (אפילו לא ספרו של אליאס ניומן מ- 1939 על האמנות בארץ ישראל) אינם מזכירים את שמה, לבד מעובדַת לימודיה ב"בצלאל"? ואף על פי כן, שולמית ויטנברג ראויה לתשומת לבנו, ולא רק משום שהבטיחה במחצית השנייה של שנות ה- 20 וראשית ה- 30, אלא משום שהיא מייצגת תופעה לא נדירה, תסמונת המכחול שתש כוחו.

 

שולמית ויטנברג (לימים, מילר), ילידת ירושלים 1908, למדה ב"בצלאל" בין השנים 1925-1923 ונמנתה על ראשונות הנשים ב"בצלאל" (קדמו לה מרים ניסנהולץ-אבולעפיה, המוכרת יותר בכינויה "חד-גדיא", שלמדה בין 1914-1912; רבקה שטארק-אביבי, שלמדה באמצע שנות העשרה; ציונה תג'ר, שלמדה בין 1922-1921; ומעט אחרות). שולמית ויטנברג נסעה לפאריז ב- 1925 בקירוב ולמדה ציור ב"אקדמיה מונפרנס", שלא הייתה אלא בית הספר הפרטי של הקוביסטן ההונגרי-צרפתי, אנדרה לוט (ולא "לי הוט", כפי שנכתב בטעות בארכיון לאמנות ישראל במוזיאון ישראל), מי שהיה גם המורה של ציונה תג'ר, שנתיים קודם. שולמית ויטנברג החלה דרכה כציירת ארצישראלית מבטיחה מאד, אך נעלמה מן העין והזיכרון, הגם שהמשיכה לצייר עד אחרית ימיה ב- 1995. עתה אני שב לפגוש בה.

 

כשנפתחה בסוף 1982 במוזיאון ישראל תערוכת "בצלאל של ש"ץ", צורף לספר הקטלוגי המרשים פנקס-תלמיד קטן של שולמית ויטנברג. כאן למדנו כי נכנסה ל"בצלאל" ביום ח' תשרי תרפ"ג, כשהיא מסיימת לימודי ציור ורישום, אורנמנטיקה ותבליטי גבס, עיצובים לתשמישי קדושה, ציור על שנהב, ועוד – אצל בוריס ש"ץ, זאב רבן, מאיר גור-אריה, אהרון שאול-שור, שמואל בן-דוד ואבל פן. זכור לי שהיה בספרייתי "קטלוג" זעיר וצנוע מאד של תערוכת ויטנברג בבית נכות "בצלאל" מ- 1932, הגם שבארכיונים מצוינת רק השתתפותה בתערוכת "מגדל דוד" הראשונה באפריל 1921. כמובן, שזוהי טעות. שהרי, לא ייתכן שהציגה בתערוכה יוקרתית-למדי זו עוד בטרם למדה ב"בצלאל", ועוד בגיל 13… לעומת זאת, במקורות שבספרייתי אני מוצא שהציגה במגדל דוד באפריל 1932 ב"תערוכת אמני ירושלים". תערוכה קצת פחות הרואית. ועוד: בנובמבר אותה שנה הציגה בפביליון שליד מוזיאון תל אביב (בית דיזנגוף) ב"תערוכת הסתיו" לצד 27 אמנים ארצישראליים נודעים יותר ופחות. כן, 1932 הייתה השנה ההרואית של שולמית ויטנברג בארץ ישראל.

 

האמת היא, ששולמית ויטנברג הייתה בעבורי ציירת עלומה לחלוטין, מי שמעולם לא ראיתי ציור כלשהו מעשה ידיה, ובמשך עשרות בשנים השלמתי עם מחיקתה הגמורה. עד לשבועות האחרונים, כאשר פגשתי באספן, קינן בר-עוז, שסיפר לי כי ברשותו עיזבונה של ויטנברג. ורק בזכות משלוח דיגיטאלי נדיב של כעשרים מציוריה ופשפוש נוסף בשמץ מידע ארכיוני התחוור לי, שהציירת הירושלמית שבה מלימודיה בפאריז לירושלים והורתה בה אמנות בבתי ספר. ב- 1933 נישאה לרב הרפורמי האמריקאי, מאיר מילר, ועברה עמו לארה"ב. עתה, כשהיא מתגוררת לאורך השנים בגריניץ', קונטיקוט, הציגה תערוכת יחיד במוזיאון רוריץ' Roehrich)) שבניו-יורק. ב- 1950 עברו בני הזוג מילר לדֶרבן שבדרום-אפריקה, ושולמית ויטנברג הציגה מיצירותיה שם וברחבי היבשת (בארכיונים מוזכרות תערוכותיה משנות ה- 60 בקייפטאון, יוהנסבורג, דרבן, פורט-אליזבת ופרטוריה).

 

במהלך שהותה בדרום-אפריקה, ביקרה ויטנברג מספר פעמים בישראל והציגה בירושלים ובתל אביב (המקורות אינם מפרטים היכן בדיוק), עד שב- 1969 שבה עם בעלה לארה"ב ושם חיתה וציירה עד פטירתה ב- 1995, בת 87, בווסט-האמסטד שבניו-יורק. תערוכותיה  בארה"ב, לאורך שנות ה- 70 וה- 80, הוגבלו ברובן למוסדות יהודיים: "מכון הרצל", הגלריה של "ישיבה יוניברסיטי", מוזיאון "סקירבול" היהודי, או "בית הלל" שבאוניברסיטת ראטגרס. ב- 1975 גם שבה לביקור בדרום-אפריקה על מנת להציג ב"מועדון היהודי" של דרבן תערוכת תחריטים. מה שבטוח הוא, שעל קריירה בישראל ויתרה מרצון או בלית ברירה.

 

כיצד התקבלו ציוריה ותחריטיה של שולמית ויטנברג על ידי הביקורת? 16 ביקורות בעיתונות אמריקאית ודרום-אפריקאית, עיתונים יהודיים ומקומונים בעיקר, בין שנות ה- 50 לשנות ה- 80, שמורות בספרייה הציבורית בניו-יורק. תצוין הביקורת שכתב אלפרד וורנר, מבקר אמנות אמריקאי-יהודי נודע, שהיה מקורב לציור הארצישראלי (אנחנו מכירים את ספרו על ראובן רובין):

"אמנותה של גב' מילר היא זו של ריבוי מעודן, של דפוסים בלתי מציקים אך מעניינים, של מקצבים מלאי חן ושל רוחניות. באמצעים אמנותיים טהורים היא משדרת את חלומותיה הענוגים אלינו ולכל מי שמסוגל לקלוט אותם בקסם הצבע, הצורה והקו."

 

מילים יפות, אך – האמת – מילים שאינן אומרות הרבה. אם כן, כיצד נראו, בעצם, ציוריה של שולמית ויטנברג?

 

מספר עבודות "בצלאליות" מוקדמות שלה מצויות באוסף מוזיאון ישראל: חיטוב באבן בנושא "רבקה ואליעזר ליד הבאר" מ- 1923 בקירוב; שני ציורים בצבעי מים, דיו ועיפרון של "דגם צמח הרקפת" משנת 1924; ציור יוגנדשטילי למהדרין של "אירוסים" מ- 1923, מעין שטיח מצויר, שהפרחים מעוצבים בו בקישוטיות מרשימה, אף כי כמקובל ב"בצלאל" דאז. אלה הוצגו בתערוכת "בצלאל של ש"ץ", לצד ציור על שנהב בנושא "רות ונעמי" (?), שהגיע מאוסף פרטי ושויך לשולמית ויטנברג רק בזכות אותיות ש.ו של החתימה. כל העבודות הללו מוכיחות דבר אחד: שולמית ויטנברג פסעה במשעולים האקדמיים של "בצלאל" הישן מבלי לסטות מהם.

 

אך, כיצד נראו ציוריה של שולמית ויטנברג? ציורים מוקדמים שלה לא זכיתי לראות. עם זאת, הצצה מאלפת למעט מציוריה משנת 1932 מתאפשרת לי-לנו בזכותו של, מי אם לא, גבריאל טלפיר. ב"גזית" ו', יוני 1932, השנה הראשונה להופעת כתב-העת, פרסם העורך 3 צילומי ציורים (בשחור-לבן, לצערנו) של הציירת: "צוענית" (צבעי שמן), "תמונת נוף מטבריה" (צבעי שמן) ורישום עיפרון (פחם?) של נערה עירומה. שלא כדרכו, נמנע העורך מפרסום רשימה כלשהי של ביוגרפיה או ביקורת על האמנית, דבר שלא ישלים גם בחוברות הבאות. אין ספק, שפרסום 3 הציורים הקביל לתערוכה שהציגה שולמית ויטנברג בבית הנכות הלאומי בירושלים.

 

מבט בצילומי היצירות מאלף, כאמור: הוא מלמדנו, קודם כל, עד כמה התרחקה הציירת מהזיקה הקוביסטית של מחצית שנות ה- 20, כמו מעולם לא הייתה שותפה לה. ב- 1932 סגנונה הוא פיגורטיבי-אקספרסיוניסטי, מזכיר מאד את ציוריו של שמואל לוי-אופל, צייר ירושלמי ו"בצלאלי" נודע-יחסית.[1] ויטנברג ייצגה את הצוענית על רקע מופשט, ויתרה על עומק ואנטומיה, הסתפקה במכחול פרימיטיביסטי וספונטאני. האמת: ציור לא מרשים במיוחד. לבד מהאקזוטיקה המסוימת, הנגזרת בעיקר משם הציור, הדיוקן בנאלי. תחושה זו מתחזקת למראה תמונת הנוף הטבריאני: עוד ציור בסגנון מכחולו הבלתי אמצעי ונטול הקונטורים של ש.לוי-אופל: מספר קירות בתים אמורפיים, עץ, חצר קדמית, מדרון הר מאחור – כל אלה דחוסים יחד ככתמי צבע מהירים הפורקים כל עול רישום, כאשר עבודת המכחול המהיר אך הבלתי וירטואוזית נופלת בין כיסא ההצרנה לבין כיסא האקספרסיביות. המקוריות מוגבלת, הן בנושא והן בתחביר, המיומנות אינה מתעלה על בינונית בנאלית. וגם הרישום, חרף הקו ה"מאטיסיי" הענוג והעדינות הכוללת, אינו חורג מכישרון מצוי.

 

מפגש נוסף, מעודד מעט יותר, מתאפשר לי בזכות ספר שנופל לידי במקרה בחנות ספרים ישנים, ספרו של שלמה דמשק, "במכחול ובעט", שראה אור בעברית בניו-יורק, הוצאת בצרון,  בשנת 1953. כאן הוקדש פרק ל"ציירת שולמית וויטנברג-מילר", שנכתב ב- 1938 ובו קראנו:

"לבה במזרח והיא בצפון אמריקה. אולם גם עתה היא מוסיפה לטוות בזיו המולדת את חלומותיה בציורי שמן, בפתוחי עץ ובתחריטים. כילידת ארץ ישראל, בת תושביה מדורות אחדים, ספגה הציירת שולמית וויטנברג את 'אוויר ארצנו – שהוא חיי נשמות'. אדמת המכורה גילתה לה את רז קסמה וחין ערכה. יודעת היא על-כן לצייר כמו את נוף המולדת על אורו וחומו, את רחובות ירושלים, טבריה וצפת על הטיפוסי והמיוחד שבהם. הציירת וויטנברג מוסרת בציוריה את אווירת המסתורין בבית כנסתם של המקובלים ואת הקדושה החופפת על הלומדים התימנים, ואף החייט התימני, היושב כפוף על מלאכתו. יש ונדמה לך שהוא עוסק במלאכת הקודש. קרובים מאד ללבה של הציירת וויטנברג-מילר אחינו, שבי תימן. האמהות הרחמניות, בעלות העיניים השחורות-נוגות; בת תימן הקטנה, ילדת העמל, המושכת בעול הפרנסה, והסבל התימני, הם נושאים רגילים בציוריה. הכרה אינטימית מכירה הציירת את גבוריה אלה, הנדכאים והמפיקים חן-מזרח. משום כך היא משכילה כה לציירם, ומשתפת גם אותנו, המסתכלים, בחוויותיהם של נושאי ציוריה. יודעת הציירת וויטנברג-מילר למצוא גם את הסגנון המיוחד לכל ציור, אף כי, שכמו אצל כל צייר-אמן מקורי, טבוע חותם אופי משלה על כל תמונותיה. בציורי הבתים והרחובות של ירושלים העתיקה, היא משתמשת לפרקים באולר-הציירים במקום המכחול, להניח בו את צבעיה. על ידי כך מתבלט האופי המיוחד בבנייני השכונות העתיקות ההן. יש שהיא מעלפת את ציוריה בצעיף אוורירי דק, המשרה על הרואים הלך-נפש של מסתורין. ועל ידי כיסוי טפחיים בציוריה, היא נותנת להם להציץ הצצה פנימית אל תוכם. גם על ציורי הנוף האמריקאיים השרתה מאותו הקסם הנסוך על ציורי הארץ שלה. הלא זהו חותם חינה המיוחד של הציירת הארץ-ישראלית, שולמית וויטנברג-מילר." (עמ' 69)

 

שלושה צילומי ציורים, כולם בצבעי שמן, מלווים את מאמרו זה של שלמה דמשק: האחד, "חייט תימני"; השני, "העיר העתיקה ירושלים"; והשלישי, "חגיגה בהרי ירושלים". שלושה הציורים הם, ככל הנראה מתחילת שנות השלושים, מתקופת שהותה של הציירת בירושלים. שלושתם שבים ומאשרים פוסט-אימפרסיוניזם, כזה המוותר על קונטורים ומתמקד בהנחות צבע אקספרסיביות רכות. המשיכה למזרח ברורה (כיפות הגגות של העיר העתיקה מצטרפות לעיסוק נרחב בנושא מצד אמני "בצלאל" ונוספים), כמו גם ההיקסמות מהתימנים, אשר – מלבד החייט – מאכלסים את החורשה ב"חגיגה בהרי ירושלים" ומציגים בפנינו מראה אידילי. ככלל, יש להודות, שלושה צילומי הציורים הללו מחזקים בתודעתנו את הדימוי של שולמית ויטנברג כציירת מקצועית, היודעת את מלאכתה, אף כי נעדרת הצעה סגנונית ייחודית בנוף הציור הירושלמי והארצישראלי.

 

אז, זהו? האם, כבר מתחילת דרכה, שולמית ויטנברג לא הייתה ציירת כריזמטית?

אני רוצה להאמין, שהצגת תערוכתה בבית הנכות הלאומי, לאחר שובה מלימודיה אצל א.לוט, מבטיחה, לפחות, רמה ואיכות מהסוג המקובל באמנות הארצישראלית המודרנית.  לו למרדכי נרקיס, אוצר המוזיאון, להציג תערוכת יחיד שלה?! אך, לגבי ציוריה המאוחרים יותר, אין לי צורך להניח הנחות ספקולטיביות. כי אני רואה את צילומי ציוריה של ויטנברג, ששלח לי בר-עוז, מרביתם משנות ה- 60 וה- 70, ואני נבוך למדי: אלה הם ציורים מגושמים, כמעט חובבניים, חלקם בנושאי סמטאות ירושלים העתיקה, או ילדים בפורים בעיר העתיקה, או יהודי מזרחי היושב וקורא בחדר מזרחי רחב-ידיים, או דמויות תנ"כיות בעלות אופי "מזרחי" ("נשות התנ"ך", היה שם תערוכת תחריטים שוויטנברג הציגה ב- 1964 בגלריה ביוהנסבורג: חווה, בת-שבע, רחב, חנה, שרה, רות ונעמי, יעל ועוד).

 

מעט טובים יותר הם ציורי שמן ממחצית שנות ה- 50, דוגמת דיוקן יהודיה מסורתית (ירושלמית?) הקוראת בספר, או קבוצת מבלים ערב במועדון על ספינה (?) – 2 ציורים הנושאים שרידי הצרנה גיאומטרית והשטחה שבמסורת הלימודים אצל אנדרה לוט. ציור יפה הוא זה מ- 1954 המייצג 3 סמטאות בירושלים העתיקה, מוקפות מקדימה ולמעלה בכיפות מזרחיות ובהן דמויות ערבים, נזירות וילד יהודי. ציור פיגורטיבי זעיר (16X23 ס"מ), מרשים למדי, צויר ב- 1960 והוא מייצג ראש ילד או ילדה אפריקני(ת) על רקע שחור. אך, גם בציוריה הטובים יותר, שולמית ויטנברג אינה נראית ציירת טובה במיוחד, וציוריה מזכירים, לכל היותר, אי אלה מציוריה של ציונה תג'ר משנות ה-50 ואילך, לא ממיטב יצירתה, כידוע.

 

בספריית אוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, שמורים 40 תחריטים של שולמית ויטנברג, מרביתם בנושאים תנ"כיים. רשימה חלקית: "העיר העתיקה, ירושלים" (1968, 1976), "איכה ישבה בדד" (1976), "בדרך לתפילה" (1978), "שמחת תורה" (1967), "משה" (1966), "חלום יעקב" (1968), "הסנה הבוער" (1976), ועוד.  אפשר, שבתחריטיה הגיעה שולמית וינברג לניסוח של סגנון מקורי כלשהו שבסימן מיחבר מעגלי-ספיראלי, מונומנטאליות פיסולית ופרימיטיביזם. עם זאת, חומר למחשבה מהווה העובדה, שהמוזיאון היהודי הנודע שבשיקאגו, "ספרטוס", מכר ב- 2007 לא פחות מ- 32 תחריטים של שולמית ויטנברג שהיו ברשותו.

 

מה קרה אפוא לשולמית ויטנברג? הרושם הוא, שהציירת, בוגרת "בצלאל" הישן, התגלגלה באורח חד מדי ושלא בטובתה למודרניזם הפאריזאי הקוביסטי, שמעולם לא היה קרוב ללבה. לבה היה בפיגורטיביות רכה ובייצוג סנטימנטאלי, ודומה שהאוונטורה הקוביסטית (המתונה מאד, ככל הנראה, בסגנון הפיגורטיביות המסוגננת בשמץ הנדסת צורות המוכרת מציוריה המוקדמים והמצוינים של ציונה תג'ר) – האוונטורה הזו הייתה קצרת מועד וחולפת. ההידרשות החוזרת לה בשנות ה- 50 רק מאוששת את אי המחויבות העמוקה של הציירת לסוגיית התחביר האמנותי שלה. אימוץ שמץ האקספרסיוניזם בסביבות 1930 ענה לגל ארצישראלי שנשאב לסגנונות האסכולה היהודית של פאריז. אך, ספק אם שולמית ויטנברג הספיקה להעמיק בשפה זו בטרם עברה לניו-יורק ונותקה מעולם האמנות.

 

אלא, שמהמורה קשה לא פחות בתולדותיה של ויטנברג הייתה קשורה בתכני יצירתה: כי

שולמית ויטנברג, שנולדה ובגרה בירושלים, עזבה את ירושלים, אך המשיכה להתרפק על נופי העיר והארץ ("שבת במאה שערים", תחריט מ- 1968; "ל"ג בעומר במירון" – תחריט מ- 1960; וכו'), על טיפוסי ירושלים וארץ ישראל (דוגמת חיתוך לינולאום של חייט תימני, אולי משנות ה- 60) ועל סיפורי התנ"ך (תחריטי בת יפתח, אשת לוט, יוכבד מניקה את משה, וכו' – כולם משנות ה- 60). במילים אחרות, שולמית ויטנברג, החיה ויוצרת בארה"ב ובדרום-אפריקה, דנה את עצמה לנוסטלגיה. ב- 1983 פרסמה בווסט-האמסטד ספר מאויר בשם "אני זוכרת את ירושלים".

 

נוסטלגיה יכולה להצמיח אמנות מסוג אחד בלבד: קיטש. הנוסטלגיה הזו חנטה את דמיונה היוצר של הציירת בזיכרונות העיר העתיקה, המסורת היהודית (הגם שהייתה נשואה לרב, אשר אף ניהל את הקהילה הרפורמית בדֶרבן) והדמויות התנ"כיות. כשהיא מנותקת מאתגרי עולם האמנות המודרני, נעלה ויטנברג את עצמה בתרבות הקהילה היהודית האמריקאית והדרום-אפריקאית (כרטיסי שנה טובה, שעוצבו על ידה בין 1956 ל- 1986 שמורים בספרייה הציבורית של ניו-יורק), כשהיא מתעלמת כליל משפות המודרנה המתפתחות לא הרחק ממנה. היא קפאה על שמריה האמנותיים וכך דנה את עצמה לניוון אמנותי. אגב, את הסיפור הזה של שולמית ויטנברג ביכולתנו להקביל לסיפורים של אמניות ואמנים ארצישראליים נוספים, שהבטיחו אך לא קיימו.


[1] ראו מאמרי על שמואל לוי-אופל באתר הרשת, "המחסן של גדעון עפרת", קטגוריה: בצלאל.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: