על המדף

                                 על המדף

 

בגלריה "הקיבוץ", בתערוכה מרתקת – "ממוללת", שמה – שאצרה יעל קיני לנורית גור-לביא (קרני), נעמי שניידר ונעה רז-מלמד, מצאתי את עצמי נשאב לחלל המדפים העמוסים  ב"אוספיה" של רז-מלמד. סיפרה האמנית, בת קיבוץ גבע: "במשך כארבעה חדשים אני אוספת רהיטים זרוקים במתחם הרחובות בהם אני מטיילת עם הכלבה. במיצב שבניתי (קראתי לו שאיפה-נשיפה)-  יצרתי מעין שכבות ההולכות ומתאווררות ככל שעולים מעלה." מדפי העץ והזכוכית של רז-מלמד מארחים עליהם וביניהם אינספור דימויי חי וצומח באינספור אופני ייצוג: צלחות, גולגולות חיה, מיכלי זכוכית וחרס, מושאי עצמות ושלדים, עבודות יד למיניהן בחומרים סינתטיים ועוד ועוד. התחושה הדחוסה היא זו של מוזיאון טבע, המעובד עיבוד אמנותי אישי מאד של "ארט ברוט" פרימיטיביסטי.

המדיום הלקטני/סיווגי הכמו-מוזיאלי הזה מאפיין את עבודתה של האמנית (ילידת 1962). אם להסתפק בדוגמא אחת נוספת, נזכיר את התערוכה שהציגה נעה רז-מלמד במוזיאון הרצליה בספטמבר 2012, המיצב "אדמה שקופה", שהורכב ממדפים עמוסים בזרעים 'טבעיים' לצד זרעים מפורצלן, פסלוני ציפורים ופוחלצים של עכברי שדה הנפוצים באזורים חקלאיים, דימוי של איכר חורש, פסלי שוורים, מגזרות שנעשו מתצלומי נבטים שונים שהאמנית הנביטה וצנצנות המכילות צמחים שגדלו במפעל תרביות בראש-הנקרה.

 

יש בי אהבה בלתי מוסברת לאמנות על מדפים, הד לתאוותי החשוכה הבלתי נשלטת לארכיונים ולמחסנים (ראו ה"מחסן" הנוכחי). מזה שנים, שהאסתטיקה המיצבית של ארון המדפים קוסמת לי באופן מסתורי ואני רואה בה מדיום בו טושטשו עד תום הגבולות בין האמן כאוצר לבין האוצר כאמן. ברגעים אלה, בהם אני כותב מילים אלו, מציג דגלס גורדון באחד מאולמות מוזיאון תל אביב (תערוכתו ה"אימפריאליסטית" על פני חללים רבים מדי במוזיאון אכזבה אותי מאד ברמת תכניה, אף כי גירתה אותי באופני התצוגה שלה) – ארון עץ ענק, שידת אדריכלים  ("אין דרך חזרה, 2011), שמגרותיו פרוצות וגלויות לעין והן נושאות שברי מראות, נעלי עור, גולגולת של בעלי חי, תצלומים, גזעי עיתונים כלי חסר שבורים, ושטרי בנק מגולגלים.   זהו אוסף אישי של חפצים ו"שרידים" שגורדון ליקט במשך שנים, מעין ארכיון פרטי החובר לאסופת דימויים פואטיים. זוהי, אגב, אחת העבודות הטובות יותר בתערוכה.

 

מתי נולדה בי התשוקה למדיום המדפים? אולי עוד בבחרותי, משפשתה האופנה של מגרות-הדפוס הישנות, המאוכלסות בתאיהן ב"פיצ'יפקעס", קישוט חובה בכל דירת סטודנטים. היה זה אז גם כשגיליתי את משיכתי לפסלי העץ הקירוניים של לואיז נוולסון, שהורכבו מאסמבלאז'ים של קטעי ריהוט ישנים, המותקנים יחד כארונות דחוסים ומושחרים, מוזהבים או מולבנים. זכור לי גם פרק קצר של יצירת אסמבלאז'ים, מעשה ידי, ברוח זו. שנים מאוחר יותר, הסתובבתי מכושף במוזיאון בקרפלד, שבגרמניה, בו נגדשו ארונות-מדפים ועליהם אוספי חומרים, חפצים, תרכובות ומיכלים, שונים ומשונים, שצבר יוזף בויס, הגרמני, מין מחסן של אלכימאי אפל. פה הוכשרתי לאהדת האוספים המוזיאליים האירוניים/פיוטיים של מרסל ברודהרס, הבלגי; תצוגות המדף ה"שיווקיות"-אבסורדיות של חיים סטיינבך, האמריקאי; ה"קטלוגים" החזותיים-רוקחותיים  של דמיאן הרסט, האנגלי; ויותר מכל – תצוגותיו הארכיוניות המורבידיות של כריסטיאן בולטנסקי, הצרפתי.

 

כך הגעתי מוכן ובשל לאוספיו האובססיביים של חברי ז"ל, מאיר אגסי (מו קרמר, ושאר הזהויות הבדויות שאימץ), ואפילו ל… צילומיה של עילית אזולאי, שבגרה את לימודי ההמשך ב"בצלאל" ב- 2010, זכתה בפרס "קונסטנטינר" לצילום מטעם מוזיאון תל אביב (2011) ומי שצילומיה הדיגיטאליים רחבי המידות מאוכלסים בלקט דימויים המוסדרים ב-  display אופקי (לא אחת על מדפים מצולמים) של אחדות בריבוי, סוד היופי. מה הפלא שרוויתי נחת בתערוכת ה"אוספים"  – "חיי מדף" – שאצרו תמי כץ פריימן ורותם רוף במוזיאון חיפה (2010)?! ומה הפלא שטוב לי עם מסורת תערוכות "בצלאל" (לימודי המשך, תל אביב) הנערכות בתוך אולם גנזך עתיר ארונות-מדפים?! ומה הפלא, שכאוצֵר, שבתי ונקטתי במדיום המדפים: מ"ציורים, חוקים וכוסות רוח" (בית האמנים, ירושלים, 1994), "ארכיון הספרייה הלאומית" (ונציה, 1995), ועד "OmanutIsrael.com" ("זמן לאמנות", תל אביב, 2004) ו"הקבינט של אמיל רנצנהופר" (מוזיאון פתח-תקווה, 2011)?! ומה יוכיח את האובססיה הזו שלי מאשר מדפסי המחסנים של מוזיאון חיפה, אותם העליתי והצגתי כפי שהנם, פחות או יותר, באולם התצוגה של המוזיאון (2010)?!

 

מדיום המדפים שוכן בשורש-השורשים של תולדות המוזיאון. מקורו של המוזיאון, כידוע, ב"קבינֶה-דה-קוריוזיטה", אותו "ארון-הפתעות" מהמאות 19-17, בו אחסן האספן האריסטוקרט את שלל המושאים האקזוטיים מה"עולם החדש", מהארכיאולוגיה וכו'. ארון התצוגה התפתח במאה ה- 18 למוזיאוני טבע ולמוזיאוני רפואה, אשר קרבתם למוזיאון לאמנות מוכרת גם לנו בישראל בזכות "בית נכות בצלאל" שהחל (1907) כמוזיאון זואולוגי בהנהלת ישראל אהרוני, או בזכות התערוכה הבלתי נשכחת, "מוזיאון הטבע", שאצרה רויטל בן-אשר פרץ במוזיאון פתח-תקווה ב- 2009, או בזכות תערוכתה העכשווית של איה בן-רון במוזיאון רפואי בברלין. וראו גם את תצוגת אגף הגרפיקה, כפי שעוצבה ב- 2010 עם פתיחת מוזיאון ישראל המחודש: מדפים-מדפים שעליהם הונחו היצירות הגראפיות, זו בסמוך לזו. לא אשכח גם תערוכה שראיתי לפני מספר שנים במוזיאון לאמנות מודרנית בטאלין, בירת אסטוניה, בה הוצגו על קיר גבוה מאד, ממסד עד טפחות, מדפי ברזל רבים ועליהם פסלים אקדמיים. מרשים ביותר.

 

אתם שמים לב: אנחנו מחברים את מדיום ארון התצוגה (מדפים, שידה, מגרות, אפילו חלון-הראווה, שלא מעט אמנים בעבר נהגו לעצב, וה"ויטרינה" הביתית) עם האספנות כחקירה, כתחביב וכדיבוק. כי מדיום המדף מאופיין בריבוי אנציקלופדי, המדף-מדפים כבמה/במות של Teatrum Mundi, "תיאטרון עולם" המאחד טבע ותרבות. מישל פוקו:

"מסמכיה של ההיסטוריה החדשה הזאת (של הטבע/ג.ע) אינם מילים אחרות, טקסטים או ארכיבים, אלא מרחבים בהירים שבהם מוצמדים הדברים אלה לצד אלה: מגדירי צמחים, אוספים, גַנים; מקומה של ההיסטוריה הזאת הוא מלבן אל-זמני שבו היצורים, המנופים מכל פרשנות, מכל שפה שבסביבה, מציגים את עצמם אלה לצד אלה, עם פני השטח הגלויים שלהם, מקורבים על פי מאפייניהם המשותפים, […]. מה שהשתנה הוא המרחב בו אפשר לראות אותם ושממנו אפשר לתאר אותם […]: המוזיאון להיסטוריה הטבעית והגן..."[1]

 

ברובד האסתטי, קסמו של מדיום המדף ברור: זהו קסם המתח שבין הקבוע (המדף) והמשתנה (המוצג), וכאמור, המתח בין האחדות (המדף) והריבוי (המוצגים). אנו מכירים את האסתטיקה הזו מיחסיה החזותיים של החָמשָה המוזיקלית: חמישה הקווים האופקיים המקבילים, ועליהם "ריקוד" התווים. לא פחות מכן, ריבוי וגיוון המוצגים על שורות המדפים האופקיים כמוהו כאותיות ומילים לאורך שורה, ובמילים אחרות, תצוגת המדף כסוג של כתיבה או הדפסה. אנחנו זוכרים את האסתטיקה הזו מציורי ה"טייחים" של נחום גוטמן משנות החמישים (הפיגומים כ"מדפים", הטייחים כ"מוצגים"). אנחנו זוכרים לטובה את האסתטיקה הזו גם מציוריו המחסניים של יאיר גרבוז (עם ובלי המדפים); ואם נפליג, נזכור אותה לטובה מיחסי הקווים ההנדסיים האופקיים כנגד הסימנים הסופנטאניים המתגרים בהם ברישומי וציורי אביבה אורי ומשה קופפרמן (והמהלכים בנתיביהם).

 

היכן נמקם את ראשית מדיום המדף בבחינת מדיום אמנותי מודרני? אולי, בתאי מזוודתו של מרסל דושאן, אותו ארכיון מתנייד של יצירתו; אולי, ב- "Merz" האגדי של קורט שוויטרס, עוד דדאיסט, שאגר בהמבורג עוד ועוד מושאים בסביבה הולכת וצומחת. ואולי, נמקם את ראשית המדיום באותו דחף איסוף המאפיין לא מעט אמנים, ולו ברובד אישי-אינטימי (המוגבל לסטודיו). זכורה לטובה, בהקשר זה, תערוכת "הגובה של העממי", שאצרה אלן גינתון ב- 2002 במוזיאון תל אביב, ובה הציגו אמנים ישראליים לא מעטים "אוספים" ביזאריים, חלקם על מדפים. ואולי, שורש מדיום המדף בעצם הדחף האנושי האוניברסאלי לסדר, דחף המודרך על ידי כוחות ההכרה.

 

אמנות המדף – בין של האמן ובין של האוצר – ויתרה על מופע היחיד של האובייקט. האחדות, כזכור, היא זו של המדפים, ואילו האובייקטים נידונו לריבוי, שעניינו העיקרי בקבוצה וביחסים שבין מרכיביה. הכלל גדול מסך מרכיביו. אסתטיקה ואנתרופולוגיה חָברו יחדיו במדיום המדף. לכאורה, האפקט הוא "לימודי" יותר מאשר אסתטי. מכאן ההיבט המושגי-אידיאי של תערוכות המדף, כמו גם זיקתם המוסדית (למוזיאונים, לארכיונים, לספריות). לא במקרה, תצוגות המדף הן גם ביקורתיות וחתרניות כלפי המוסדות המוזיאליים.

 

אך, בסופו של דבר, בעומק תצוגות המדף שוכנת אובססיה אי-רציונאלית, שוכן "שיגעון לדבר" של האספנות והוא שמקנה לתצוגה את אופייה הפיוטי. מה שחזותו "אקדמית"-לכאורה מכיל אפוא בתוכו חתירה תחת הקלסיפיקציה האקדמית והוא משיק לכאוס ולתוהו לא פחות משעניינו בסדר תבוני.


[1] מישל פוקו, "המילים והדברים", תרגום: אבנר להב, רסלינג, תל אביב, עמ' 133.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: