דמדומי האלים

        דמדומי האלים, או: כך חלפה לה תהילת העולם

 

פעם, התהליך היה ברור, מוסדר ומובטח: היו מוסדות, "נסיבות הזמנה אמנותית" קראתי להם בנעורי, שבידם הייתה סמכות הגושפנקא הבלעדית של "ההכרה האמנותית". היו "כוהנים" והייתה להם סמכות "קידוש". רוצה לומר, אם זכית והוזמנת לחצר המלכות לשָמש בו "צייר המלך" – ראו מקרי רובנס, ולאסקז, ואן-אייק, גוייא וכו' – ההכרה בך הייתה ברורה ובלתי ניתנת לערעור. טווח ההכרה הזו הוא כבר שאלה אחרת (וראו ב"וויקיפדיה" רשימה ארוכה של ציירי חצר שמעולם לא שמעתם שמם). אם לא הכרה מלכותית, כי אז הכרַת האפיפיור (מיכלאנג'לו, רפאל, ברניני וכו'). ואם לא הכרַת האפיפיור, כי אז הכרַת המוזיאון: כן, פעם, אם זכית לתערוכה במוזיאון מרכזי, שלא לומר תערוכה המלווה בספר עב-כרס שנכתב על ידי אוצר בעל שם – ההכרה בך כאמן הייתה "נעולה", fait accompli, עובדה מוגמרת. בהתאם, מערכת היררכית מורכבת סללה את דרכך אל תהילת ה"הכרה": בגרת את האקדמיה לאמנות, זכית בפרס חשוב ("פרס רומא" בימי הבארוק, "פרס סנדברג" או "פרס טרנר" בימינו), הצגת בגלריות נחשבות, צברת ביקורות חיוביות, אגרת מספר קטלוגים, והנה – סוף סוף – זכית לגושפנקא המוזיאלית הנחשקת.

 

זה כבר לא עובד. שאלה: האם תערוכה, המלווה בספר עב-כרס במוזיאון תל אביב מבטיחה כיום לאמן הכרה אמנותית אולטימאטיבית? נודה על האמת: באמתחתנו רשימה ארוכה-ארוכה של אמנים, שהציגו תערוכות יחיד במוזיאון תל אביב בעשרות השנים האחרונות, ובחלקם (לא נציין שמות, כמובן) לא דבקה שום תהילת עולם וספק אם תדבק אי פעם. הדבר חל גם על מוזיאונים נוספים בארץ.

 

ניתנת האמת להיאמר: המהפכה הגדולה שעובר עולם האמנות, ברחבי תבל ובישראל, ריסקה היררכיות ונתצה סמכויות. הנה כי כן, כאשר כולם אוצרים (בין אם בזכות המוני הקורסים לאוצרות ובין אם בזכות היעדר כל ויסות: "קח פטיש וקח מסמר, והי-הופ, אתה אוצֵר!"); כאשר כל אחד מרשה לעצמו להוציא ספר על יצירתו; כאשר אינספור בוגרי אקדמיות לאמנות מציגים באינספור גלריות; כאשר הדירוג בין גלריות לבין מוזיאונים אינו תמיד ברור – עיקרון הגושפנקא של ההכרה העליונה קָרַס.

 

הגבולות נפרצו. החירויות הגדולות, שזיכתה אותנו בהן הפוסט-מודרנה, תובעות מחיר. כאשר כולנו אמנים בזכות ה"תעשייה" התחרותית של האקדמיות לאמנות למיניהן, וכולנו אמנים בזכות אמצעי ייצור אמנותיים זולים וידידותיים (מצלמות, וידיאו), שלא לומר לכולנו אופציות בלתי מוגבלות של שפות ומיומנויות אמנותיות (כולל מה שקרוי "ציור רע" וצילום אגבי) – הלחץ על מערכות הדירוג וההכרה אינו ניתן לסכירה. לכאורה, פתיחת שדה האמנות בפני ההמונים אמורה הייתה להיות מלווה במערכת מהודקת וחמורה יותר של ויסות, אך לא כן הוא. שמערכת הויסות היא עצמה נפרצה. עתה, לא זו בלבד שאינספור גלריות, על כל גבעה ותחת כל עץ רענן, מאפשרות תערוכה, אלא שמושג החלל האלטרנטיבי, ובשיאו הרעיון הליבראלי החביב על מחבר שורות אלו – "אוצרוּת היא קיר ותשוקה" – מבטיחות נוכחות אמנותית לכל אוחז מכחול, אזמל ומצלמה. ואם עד לפני עשוריים, עוד ידענו להפריד הפרדה חד-משמעית בין גלריות סמכותיות לבין ה"שאר" (ובתחתית, הגלריות המושכרות), הרי שמכת הפלורליזם ה"ריזומי" (התפשטות הרוחב) משכה את שטיח האקסקלוסיביות גם מתחת לגלריות דוגמת "דביר" או "גורדון". האמנים המציגים בגלריות כגון אלו מספרם כה רב, תחביריהם האמנותיים כה מגוונים, עד כי נתקשה לייחס את גושפנקת ההכרה האולטימטיבית לעצם התצוגה באותן גלריות.

 

במרחב אמנותי, הנתון יותר מתמיד לשיקולי מימון, אמנים יכולים לממן תערוכה ולממן ספר; גלריות ואספנים מבוססים יכולים לממן תערוכות מוזיאליות ליקיריהם ו/או לממן מערכת פרסום ויחסי ציבור שתאפיל לעתים על קריטריון האיכות האמנותית. היו דברים מעולם וכולנו מכירים את השמות. ה"מלכים" של שנות האלפיים, אותם אוליגרכים ואספני האלפיון העליון, אוסְפים יצירות בעלות ערך לצד יצירות נטולות כל ערך, וגם שמם של אספנים אלה מוכר לנו בחלקם, הלא כן? מי, אפוא, יעניק את ההכרה האמנותית המבוקשת, כאשר כמות הפרסים המוזיאליים – (רשימה חלקית מאד של פרסי אמנות ישראליים: "רפפורט", "סנדברג", "קולינר", "ז'ראר לוי", "י.פינס", "קבלין", "שפילמן", "אייזיק שטרן", "גבעון", "סנדל", "ישראכרט", "קונסטנטינר", "אנדראה ברונפמן", "א.קולב", "ח.גמזו", "נ.דושניצקי-קפלן", "פונדיק" – – -) – הכמות הבלתי נסבלת הזו איבדה בהכרח מזוהרה. ובאמת, מי זוכר את אינספור הזוכים דקה לאחר שזכו?

 

הדברים ידועים: אוקיאנוס הפרסים הנ"ל הוא אחד האופנים שבאמצעותם מממן המוזיאון את עצמו. דהיינו, קבלת הפרס מממנת את התערוכה והקטלוג (והגבול בין קטלוג לבין "ספר" כבר טושטש מזמן) וכך להקות הדגיגים, זוכי המוני הפרסים, מאכלסות את האקווריום האמנותי הגדול של המוזיאון, ובעל כורחן, מרדדות את אפקט ההכרה המוזיאלי.  

 

זאת ועוד: אמן צעיר, שבגר אקדמיה לאמנות בתקופה זו, יודע לפשפש בקרבי האינטרנט ולדוג מתוכו המוני "קול קורא" לאינספור תחרויות, פרסים, בייאנלות ושאר תערוכות ברחבי העולם ובישראל. אם יתמיד (ויהיה ניחן בכישרון, מצרך לא נדיר), תוך שנים ספורות, יתנאה האמן הצעיר בדף "קורות חיים" שבו יתנוססו כך וכך תערוכות "חשובות" שזכה להציג בהם. מה שעשה רושם אתמול כבר אינו מרשים כיום. יותר מדי שבילים אל יותר מדי תהילות עמעמו את זוהר התהילה.

 

חברת הספקטקל שלנו שטופה בפרסומות אמנותיות: אנו מותקפים מדי שבוע על ידי גלי ענק של תערוכות חדשות, מאמרי preview וביקורות,  המוזיאונים הגדולים הפכו למגה-רב-במות של המוני תערוכות בו-זמניות. יותר מדי אמנים מציגים יותר מדי תערוכות יחיד מוזיאליות מכדי שנוכל לייחס לתערוכה המוזיאלית את הערך העליון שייחסנו לה בעבר. זאת ועוד: מסננת המדרוג שבין גלריות לבין מוזיאונים ספק אם עודנה מסננת: יש שגלריות מציגות תערוכות מוזיאליות לכל דבר (תערוכת מירית כהן ב"גורדון"; או תערוכת "הארץ" של סיגלית לנדאו בגלריה "אלון שגב"); יש שהתערוכה המוזיאלית אינה מוסיפה על התערוכה בגלריה (והשוו, לדוגמא, תערוכת צילומי אסף שחם, שהוצגה בגלריה "טמפו רובאטו", שבמתחם נוגה בתל אביב, לתערוכת "פרס קונסטנטינר" שלו במוזיאון תל אביב). במקביל, פעם, כשנבחר אמן יחיד לייצג את ישראל בבייאנלה בוונציה, היה ברור לנו שמדובר באמן שזכה להכרה ישראלית עליונה. כיום, כשאמן (מוכשר להפליא, ללא ספק) דוגמת גלעד רטמן נבחר לייצג את ישראל בוונציה, ומבלי שהציג אי פעם בישראל תערוכת יחיד מוזיאלית – גם ה"חותמת" הזו נמוגה.

 

אנחנו ניצבים על סף הזילות הגמור של מסמני התהילה: פרופסורים ודוקטורים כבר אינם מותירים עלינו רושמם; אפילו "פרס ישראל" מתחיל להישחק. מעמד ה"כוהנים" של עולם האמנות איבד הרבה מתוקפו, והמוסדות אינם עוד אקסקלוסיביים כשהיו בעבר. אינקלוסיביות היא שם המשחק, והשחקנים רבים מדי.

 

אפשר, ששורשי התפוגגותם של מסמני התהילה יסודם עוד בשחר הדמוקרטיזציה של האמנות: השתתפות המונית מדי של אמנים ב"סאלונים" של המאות ה- 19-18, גם ה"פרסים" באירועים הללו (רכישת היצירה לאוסף המלכותי. מישהו זוכר את "הולדת ונוס" של אלכסנדר קבאנל, 1863?) – משקלם ה"קל" של אלה ברור היום. באורח פרדוקסאלי, הולדת המוזיאונים על ברכי המהפכה הצרפתית (ארמון "לובר" ההופך למוזיאון "לובר") – אותם מוזיאונים האמורים לחרוץ גורלות אמנותיים – הולדת זו כבר נשאה בחובה את זרע ירידת סמכותם של המוזיאונים בדין הדמוקרטיזציה. וכך, גם אותה מדיה המונית (העיתונות), שלבלבה על קרקע המהפך הדמוקרטי, היא זו שהבטיחה הכרה ציבורית לאמנים, אך היא גם זו שנגזר עליה עמעום הזוהַר. ובמילים אחרות: ירידת האמנות מכס האלוהות והמלכות בעת החדשה גזרה את דין דמדומי האלים, ועמם את דמדום תהילת האמנים.

 

לבי-לבי לאמן הצעיר משנות האלפיים: איני רואה כל דרך לפיה יזכה להכרה אמנותית ברת-קיימא, כזו שמעבר לתהילה הקיקיונית של "כוכב נולד". ביתר דיוק, איני רואה כל הישג פרטיקולארי, כזה או אחר, שיבטיח לו את ההכרה הגמורה. נתיב ההכרה של שנות האלפיים הפך, לפיכך, למסלול ארוך ומתיש, מסלול של חיים שלמים בהם יצליח או לא יצליח האמן להבטיח לעצמו עוד ועוד הישגים וכיבושים, אשר – רק במצטבר – יהפכו לנוכחות כבדת משקל ובלתי ניתנת לערעור. כן, התהילה האמנותית בתקופה זו של שפע תחבולות-נוכחות כמוה כפסיפס עמלני, שאותו נתבע האמן הצעיר לבנות רסיס אחר רסיס. Sic creatus gloria mundi: כך נוצרת (אולי) תהילת עולם.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: