חרדת השיכחה

                              חרדת השיכחה

 

לאחרונה, מרבים לדבר ולכתוב במחוזותינו בנושא ה"רשת" שאינה שוכחת דבר: אותו זיכרון מוחלט של ה"פייסבוק", הדואר האלקטרוני ושאר ממצעי הכתיבה והצילום האינטרנטיים, המולעטים באינספור פרטים אישיים ואל-אישיים שנחרטים לעדי-עד בזיכרון הדיגיטאלי, גם כשחשבנו שמחקנו אותם. מדברים על אפליקציית ה"סנאפצ'אט", שיודעת למחוק, אך סמכו על מומחי הטכנולוגיה של שירותי המודיעין למיניהם שיידעו לפצח את המחיקה ולהחיות מחדש את המידע, אם רק ירצו בכך. לא מכבר, גם צפינו בטלביזיה ב"קוסם"/מהפנט הדולה מתת-הכרתה של בחורה זיכרון מהיום הראשון להיוולדה. כלומר, לכאורה, הכול רשום אי שם במוחנו, איננו שוכחים דבר, גם אם נדמה לנו ששכחנו.

 

ב- 2009 ראה אור בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון ספרו של ויקטור מאייר-שונברגר, "מְחַק" (Delete), שכותרת-המשנה שלו היא: "ערך השיכחה בעידן הדיגיטאלי". "אפשר שלא נאהב זאת, אך שיכחה היא משהו אנושי מאד", כתב שונברגר והוסיף: "היא חלק מהאופן שבו המוח שלנו פועל." (עמ' 16) מסתבר, שקרוב למאה מיליארד חיבורים נוירוניים, לא פחות, פועלים במוחו של (כמעט) כול אחד מאיתנו, ועל מנת לשרוד את אוקיאנוס הגירויים הנוירוניים הללו, מוחנו נאלץ לסנן את הנתונים בטרם יאחסנם בזיכרון לטווח-ארוך:

"בשעה שתאי העצב שלנו מעבדים את המידע הנכנס […], כמות עצומה של מידע אובדת במתכוון. זוהי השכבה הראשונה של שיכחה ביולוגית בלתי מודעת…" (עמ' 17)

 

זהו ההבדל בין זיכרון לטווח קצר לבין זיכרון ארוך-טווח. ואם חיים גורי נשבע בשירו הידוע: "ונזכור את כולם…", ברור לכול, שלא נזכור את כולם; במקרה הטוב, נזכור את מיעוטם. דניאל שאקטר מ"הארוורד" טוען, כך מאייר-שונברגר, שמוחנו מפעיל דרך קבע קונפיגורציות של הזיכרון, כלומר שהזיכרון שלנו גמיש ומשתנה כל העת בהתאם להעדפות וצרכי הווה (שם, עמ' 20).

 

בתוך המנגנון המסובך והמורכב הזה של הזיכרון פועלים, בין השאר, האמן והיסטוריון האמנות. שכן, מה עושה האמן ביצירתו (ויהיה המדיום שלו/שלה אשר יהיה) אם לא זוכר (ומזכיר) מצב או דימוי? ומה עושה היסטוריון (כל היסטוריון, כולל היסטוריון האמנות) אם לא זוכר ומזכיר אמנים, יצירות, מגמות, אירועים אמנותיים וכו'? אך, עד כמה אמור ההיסטוריון לזכור ולהזכיר? מה עליו לזכור ולהזכיר ביחס לאמנים ויצירות (גודל נעלי האמן? היקף החזה של האמנית? התקף שיהוק שנתקף בו היוצר בצהרי יום ב', ה- 17 במאי 1644?)? שהרי ניתן להעלות על הדעת הקשרים מחקריים בהם לפרטים התפלים הנ"ל עשוי להיות משקל. וכלום לא נכון לשכוח ולהשכיח חלק ניכר מהיצירה האמנותית, זו שראוי שתישַכּח? ומי הקובע? שאלות קשות ביותר, ובמיוחד בעבור איש כמחבר שורות אלה, שהקדיש אנרגיות רבות להעלות מאוב אמנים נשכחים, אשר יש יאמרו שראוי היה שיישָכחו.

 

אנחנו עָם הזיכרון, לימדַנו יוסף חיים ירושלמי בספרו הדגול, "זָכור". 172 פעמים נזכר בתנ"ך הפעל "ז.כ.ר", ציין ההיסטוריון היהודי-אמריקאי. אך, כולנו יודעים עד כמה מכרעת השיכחה בהישרדותו של אדם ושל עָם: שיכחת טראומת מותו של קרוב, שיכחה יחסית של שואה, מחדל וכו'. אלמלא שכחנו, ולו חלקית, לא היה בכוחנו לתפקד כיחידים וכקבוצה. אך, מנגד, אנו שהפנמנו את השקפתו של ולטר בנימין אודות "ההיסטוריה של המנצחים", יודעים היטב שקולם של המנוצחים אסור שיימחה. ומי כמו מחבר שורות אלה יודע, שלא כל ה"מנצחים" באמנות הישראלית לדורותיה ראוי שייזַכרו ברוב-תפארת, ולבטח, שלא כל ה"מנוצחים" ראוי שיימַח-שמם.

 

הנושא סבוך מאין כמותו. יצירות "בצלאל" המוקדם (1929-1906) הודחו על ידי המודרנה התל אביבית מאז שנות ה- 20 של המאה ה- 20, נשכחו בבוז לאורך שנים ארוכות, עד כי הועלו מאוב בסוף 1982 בתערוכה ומחקר מטעם מוזיאון ישראל. מאז ועד היום כבשו יצירות "בצלאל" המוקדם את אוספי היודאיקה ואת תודעת ההיסטוריה של האמנות הישראלית (וראו אפילו תערוכת האוסף של מוזיאון תל אביב, 2011). אבל פן, שמואל חרובי ולודביג בלום, אם להזכיר שלושה ציירים ירושלמים, שידעו תהילה כזו ואחרת בזמנם, אך קרנם ירדה לשפל לאורך עשרות בשנים, חווים תחייה בעשורים האחרונים – במוזיאונים, בגלריות, במכירות הפומביות ובאוספים. מה שומה עלינו להסיק מהתעללות זו של הזיכרון ההיסטורי? האם נכון היה לזכור את כל האמנים הללו ואת ההמונים האחרים לצד האמנים שזרקור התהילה והזיכרון הופנה אליהם? קחו את שנות ה- 20 שלנו: אנו, שאוהבים לזכור את ראובן רובין, נחום גוטמן, משה קסטל, ציונה תג'ר וכו', האם ראוי שנזכור ונזכיר גם את שמואל מלניק, אריה אורלנד ואשר פלדמן השכוחים, שיצרו בשנות ה- 20 ואף זכו להותיר חותמם פה ושם לצד טקסטים שנכתבו על יצירתם? אני מעלה את כל השאלות הללו בימים בהם דוהה מאד תהילתם של מרבית אמני "אופקים חדשים", גיבורי האתמול בעולם האמנות הישראלי. הנה כי כן, קמו דורות שכבר אינם יודעים מי הם מרבית אמני הקבוצה. בה בעת, אני שומע שהיסטוריונית האמנות, גילה בלס, שוקדת על גרסה מעודכנת ומורחבת של ספרה מ- 1979, "אופקים חדשים": האם נכון להקים מ"קברם" את שמואל רעיוני, מרדכי אריאלי, אביגדור לואיזדה ואחרים שפעלו בקבוצה מהוללת-לשעבר זו, שהביאה את בשורת ההפשטה לישראל?

 

שלא כזיכרון ושיכחה פרטיים, מלאכת הזיכרון האמנותי היא משימה מוסדית שהחברה נטלה על עצמה: מוזיאונים, הרצאות, שיעורים, ספרים, קטלוגים וכיו"ב. היסטוריון האמנות מועסק במישרין או בעקיפין על ידי החברה על מנת שיזכור ויזכיר. אך, כאמור, ההיסטוריון חייב גם לשכוח ולהשכיח, אין לו מנוס. שיכחת האתמול היא "החלל הפנוי" המאפשר לנו את קבלת החדש. אני מהרהר, למשל, ביצחק כ"ץ, מי שנחשב כמבקר האמנות העברי הראשון, שבביקורותיו בכתב-העת "תיאטרון ואמנות" (עורכת: מרים ברנשטיין-כהן) במחצית שנות ה- 20 "קבר" את "בצלאל" והעלה על נס את המודרניסטים המורדים נגדו. כוחו של כ"ץ בקידומו של מהלך היסטורי חשוב בתולדות האמנות המקומית נסמך, לא במעט, על יכולתו לגמד ולהמעיט מערכה של אמנות "בצלאל", משמע – להשכיחה. בניית החדש נזקקת לתשתית של חורבות הישָן, את זאת כבר שרו מהפכנים בולשביקים כשה"אינטרנציונאל" בפיהם. ואולם, אוי להם למהפכנים המשמידים את זכר האתמול – מחריבים מִקדָשים בקמבודיה, מפוצצים פסלים באפגניסטן, מנתצים תרבות פרעונית מפוארת באקט איקונוקלסטי בלתי נסבל, שורפים את ארמונות האריסטוקרטיה בשם השוויון הפרולטארי. כל מי שמסתובב היום בסנט-פטרבורג מודה לאל על הארמונות שהותירה המהפכה הבולשביקית על כנם.

 

אם כן, ההיסטוריון של התרבות חייב לזכור וחייב לשכוח. כן, אך מה המינון? כתיבת היסטוריה היא, כידוע, מעשה פרשנות. בתור שכזו, כתיבת ההיסטוריה נידונה דרך-קבע לסלקטיביות, משמע – להגבלה עצמית למרחב תָחום של נתונים, ובמילים אחרות – כתיבת ההיסטוריה אינה אמורה "לזכור הכול". הוסיפו לזאת את שלימדה אותנו הפוסט-מודרנה הפאריזאית – שהסלקציה הפרשנית של ההיסטוריון היא תמיד תלוית הגמוניות (כוחות, אידיאולוגיות, מוסכמות וכו') – והרי לכם ראשיתה של דרך-מוצא מהדילמה השוכנת לפתחנו. בנסיבות אלו, ה"רשת" הדיגיטאלית אולי "תזכור את הכול" – את כל הביוגרפיות של אינספור האמנים, גם את כל הגחמות האינטימיות שלהם, כפי שחשפו (אולי) ב"פייסבוק" – אך ההיסטוריון יבצע אינטרפרטציה, הוא יתמקד בפן הצורני המסוים, או הסמלי המסוים, או הפסיכולוגי המסוים, או ההיסטורי-סוציו-פוליטי המסוים וכו', ועל בסיס ה"מנדט" שלו (לא אחת, זהו מנדט בלתי מודע, פועל-יוצא של אישיות ההיסטוריון ו/או רקעו הביוגראפי). הוא יתאמץ "לזכור" וירשה לעצמו "לשכוח".

 

אך, גם במגבלות ההקשר הפרשני, שאלת גבולות הזיכרון/שיכחה נותרת פתוחה ובעייתית. כך, אם, לדוגמה, אבחר להתמקד בניתוח פסיכולוגיסטי של יוצר X, היכן אציב את גבול המידע הנפשי הרלוונטי (כמה חלומות שלו אני אמור ללקט?)?

 

לא, אין מנוס מ"חרדת השיכחה": כתיבת היסטוריה מלווה לאורכה באימת החמצת הזיכרון המסוים. אישית, מניסיוני המר, כמי ששכח בעברו אמן כזה או אחר במהלך כתיבת תולדות האמנות הישראלית, אני מכיר חרדה זו היטב (ואיני שוכח את מבטם הנעלב והזועם של השכוחים). פנים שונות לה לחרדת ההיסטוריון: זה, המבקש לזכור הכול ("ונזכור את כולם") הוא control freak, אחד שזיכרון טוטאלי בעבורו הוא אופן של שליטה מלאה, ומכיוון הפוך – אופן של פחד אובדן השליטה. ומהו פחד זה אם לא פחד האבדון, חרדת מוות?  בה בעת, חרדת הזיכרון העודף: הטביעה במידע אינסופי (חשבו על האינטרנט, מאה שנים מהיום: כמות המידע שתצטבר בו תטביע כל חוקר). וחמורה מכל, חרדת השיכחה (או ההחמצה, או המחיקה): האחריות העצומה המוטלת על כתף ההיסטוריון ה"מקיים וממית" במחי עטו/מקלדתו. כלומר: האם, כשאני כותב, למשל, על אמני "בצלאל", האם אכלול גם את דוד בקר הנשכח ואת אלברט רובין הזנוח, או שאסתפק במפורסמי "בצלאל", דוגמת בוריס ש"ץ, זאב רבן, שמואל בן-דוד ומאיר גור-אריה? וכאשר אני חרד לשכוח, כלום איני מבטא בזאת את תסמונת "תאוות השליטה" הנ"ל?

 

ברי לי, שחובה עלי לעצור היכן-שהוא, לשכוח, להשכיח, אך האם יש בי את האומץ לעשות זאת? ומי אני שאחליט החלטה גורלית שכזו? ועל מה אבסס את החלטתי? כן, אני נוטה להתנגד ל"היסטוריה של המנצחים", להסתנן להיסטוריה זו ולחַבל בה מבפנים (כתביעת ו.בנימין), אך האם כל "מנוצח" אמנם ראוי ש"יונצח"? את הדילמה הזו הבאתי עד אבסורדום בתערוכה קטנה שאצרתי בפתח-תקווה (במסגרת תערוכה קבוצתית של "אוצרים בע"מ", 2011) ובה שחזרתי את חדר עבודתו הווינאי של צייר ציוני עלום-שם ומחוק כליל בשם אמיל רנצנהופר.

 

אני חוזר ל"Delete" של מאייר-שונברגר: לעזרתי באה ההבחנה בין זיכרון לטווח-קצר ובין הזיכרון לטווח-ארוך, ויותר מזה, ההבחנה בדבר הקונפיגורציות המתמידות של הזיכרון. דהיינו: כהיסטוריון, המחויב לזיכרון לטווח ארוך, אני נתבע למחוק חלק מהזיכרון הרחב והעשיר של הטווח הקצר. כהיסטוריון, זיכרוני נתון בתנועה מתמדת של התעצבות משתנה וזו מוכתבת על ידי המתח בין טעם אישי וטעם נהוג (מגמות אסתטיות מובילות, אשר אף הן נתונות למתח בין מגמות ציבוריות לבין מגמות אזוטריות "מתקדמות"), כפי שמוכתבת על ידי כוחות סוציו-כלכליים-פוליטיים והמתח בינם לבין כוחות ההנכחה העצמית של האמן וכוחות ההנכחה של מוסדות האמנות (מוזיאונים וכו').

 

כהיסטוריון, אני נידון להלך אפוא על קרקע בוצית מאד, קרקע טובענית, אף מימית ביותר. בהתאם, לא מעט שרירותיות מאפיינת את מהלכִי חסר הביטחון ואפוף החרדות. אישית, כמי שמינה את עצמו, כזכור, על הזכרת אמנים ומגמות שהודחו לשוליים האפלים של הזיכרון התרבותי בישראל, הרבה שדים ורוחות רפאים אורבים לי, קוראים לי, מזהירים אותי, מפתים אותי. הגנזך המוחני שלי עולה על גדותיו בדמויות-צללים של אמנים שלא זכו להכרה, בצדק או שלא בצדק. אך, שוב: מי ישפוט את שאלת הצדק? האם טעמי נחות או נעלה מטעמם של קובעי טון והיסטוריה אחרים? הקונפיגורציה המתמדת של הזיכרון היא היא התשובה האחת האפשרית: העיצוב המשתנה ומתחדש תדיר של ההיסטוריה, כתולדת הקריאה הפרשנית האחרת והחדשה של היסטוריונים אחרים. ארכיונים חדשים, מגמות אידיאולוגיות-תרבותיות חדשות, דור חדש עם נורמות חדשות – כל אלה יכתיבו את ההיסטוריה האחרת, שבמתח בינה לבין הזיכרון ההיסטורי שלי (זה השרירותי והסובייקטיבי בחלקו) תתרקם התודעה ההיסטורית הציבורית, זו הדינאמית והפתוחה לעד. ההיסטוריה היא מלחמת-העַד על ההיסטוריה. גם ההיסטוריה "שלי" אינה אלא יעד להחרבה, למחיקה, לשיכחה.

 

אכן, ההכרח לשכוח וחרדת השיכחה בבחינת השלמת ההכרח לזכור:

"כבני אדם, איננו נעים בָזמן מתוך בוּרות. בזכות כושרנו לזכור, בכוחנו להשוות, ללמוד ולחוות את הזמן כהשתנות. חשובה לא פחות היא יכולתנו לשכוח, לשחרר את עצמנו מכבלי העבר, ולחיות בהווה. לאורך אלפי שנים, היחס בין זיכרון ושיכחה היה ברור. מלאכת הזכירה הייתה קשה ויקרה, ועל בני האדם היה לבחור במתכוון מה לזכור. ברירת המחדל הייתה לשכוח. בעידן הדיגיטאלי […] התהפך האיזון בין זיכרון לשיכחה. שעבוד המידע לזיכרון דיגיטאלי הפך לברירת מחדל, והשיכחה הפכה ליוצא-מן-הכלל. הדיגיטאליזציה […] אפשרה לנו להוזיל את הזיכרון ולהופכו קל יותר מאשר השיכחה. […] השיכחה מהווה פונקציה חשובה בתהליך קבלת ההחלטות של האדם. היא מרשה לנו להכליל ולהפשיט מתוך התנסויות אינדיבידואליות […].יתר על כן, השיכחה תומכת בסלחנותן ובפתיחותן של חברות באשר לשינוי. […] שומה עלינו לענות לאתגרים של הזיכרון הדיגיטאלי – ואני מאמין שבכוחנו לעשות זאת באמצעות יכולתנו לשכוח." ("Delete", עמ' 198-196).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: