שתיקת (רוב) הכבשים

                         שתיקת (רוב) הכבשים

 

הספרון הקטן תפש את עיני בחלון הראווה של חנות הספרים-יד-שנייה: "האמת על פרשת חירבת חיזעה". עורך הספרון מ- 1978 הוא רמי ליבנה (חבר מצפ"ן ואיש מערכת "בול" המקורבת לרק"ח), ההוצאה האנונימית קרויה "כתם", ואת הכריכה כבש רישום דיו נאה של אישה צעירה הנושאת בזרועותיה גופת הרוג, מין "פּייֶאטָה" מקומית שרשם הצייר הפלסטיני איסמעיל שמוט. הספרון ראה אור זמן קצר לאחר פרשת פסילת סרטו של רם לוי, "חירבת חיזעה", המבוסס, כזכור, על סיפורו הנודע של ס.יזהר מ- 1949. אלא, שהספרון לא הסתפק בתזכורות מסיפורו של סמילנסקי, אלא שיבץ צילומים מאירועי הגירוש-ביעור-החרבה של היישובים הערביים בתש"ח, אף הביא את פקודות המבצע – "…הכפרים במרחבך שיש לתפסם – לבערם או להשמידם – תקבע בעצמך…" (פקודות שנוסחו עוד ב- 10 במרס 1948, כלומר עוד קודם לפלישת צבאות ערב!), וגם הוסיף רשימה מלאה של מאות הכפרים והשכונות הפלסטיניים – כולל ברחבי תל אביב – שנעלמו מהמפה (כוסו ביערות אורנים או שהומרו ביישוב עברי). הרשימה נערכה במקורה על ידי ההיסטוריון הפלסטיני, עארף אל עארף והיא פורסמה לראשונה על ידי פרופ' ישראל שחק, מי שהיה יו"ר הליגה לזכויות האדם בישראל.

 

אני קורא בספר, שביסודו אינו מחדש לי הרבה, אך הוא גורם לי להרהר בנושא עמידתה של האמנות הישראלית לדורותיה מול ה"נָכּבה" הפלסטינית. קולם של אי אלה מסופרי תש"ח לא יישכח בנושא זה: קודם כל, סיפורו הנדון של ס.יזהר (שהכליל בחירבת חיזעה הבדיונית מספר אירועי גירוש-ביעור-החרבה של כפרים ערביים), ולאחר מכן, המחזה "הם יגיעו מחר" של נתן שחם והסיפור "הגמל" של דן בן-אמוץ, אם להתייחס לדוגמאות בולטות. מאוחר הרבה יותר, יועלו על נס קולותיהם של עמוס קינן ויורם קניוק, שהטבח בדיר יאסין טופל על ידם באומץ וביושר, וכמו כן סופרים דוגמת א.ב.יהושע, עמוס עוז, דוד גרוסמן ונוספים. בתחום השירה, אציין את ספרו של חגי רוגני, "מול הכפר שחרב – השירה העברית   והסכסוך היהודי-ערבי 1967-1929" (פרדס, חיפה, 2006), בו מנותחים, בין השאר, שירים של אבות ישורון, אלכסנדר פן, מרדכי אבי-שאול, נתן אלתרמן, חיים גורי, אבא קובנר ויהודה עמיחי.  למותר לציין: איני מתיימר לסכם בזאת את ה"קול" הנדון בספרות העברית. אך, מול עמידה מוסרית נועזת זו של חלק נכבד מסופרי ישראל (ועיתונאים דוגמת אורי אבנרי, או היסטוריונים דוגמת בני מוריס של פעם), אני שואל את עצמי: כיצד עמדה האמנות הישראלית מול חלקם של הישראלים באסון ה"נָכּבּה"? ואין לי מנוס מהכותרת: "שתיקת (רוב) הכבשים", וזאת כדי שלא לחזור על כותרת מאמרה המסעיר של שרה חינסקי ז"ל, "שתיקת הדגים" (1993).

 

ב- 1925 בקירוב צייר ראובן רובין שני ציורי נוף מקסימים של הכפר שייח מוניס, כיום חלק מרמת-אביב. בעבור ראובן של שנות העשרים, רומנטיקה אוריינטלית הייתה סיבה טובה להיתפס לתום וליופי של הכפר הערבי, שאינו כה רחוק מדירתו שברחוב הס. אך ראובן המאוחר יותר, שלאחר הקמת המדינה, לא עוד יחזור לחורבות שייח מוניס, כשם שלא יתעד שום חורבה ערבית אחרת (חורבות קיסריה ועתיקותיה הרומיות, הנגלות מחלון הווילה שלו בקיסריה, ימשכו אותו יותר בשנות ה- 70 המוקדמות). והוא לא יחידי, כמובן. צריך אדם להתאמץ על מנת לדלות  את קומץ המקרים בהם הגיבו אמני ישראל לטרגדיה של הרס-השמדה-הגליה של כפרים פלסטיניים בתש"ח. מקרה בולט הוא יעקב שטיינהרדט, הגם שעסקינן בתגובה סמלית-אקספרסיוניסטית, שמצאה ביטויה בייצוג דמותה של הגר, אֵם ישמעאל: ב- 1950 יצר שטיינהרדט חיתוך עץ צבעוני המתאר את הגר המחבקת את ישמעאל המעולף נוכח צוקי ישימון ושמים ריקים. ב- 1957 הוסיף הצייר הירושלמי חיתוך עץ צבעוני נוסף בו ניצבת הגר בנוף שומם כצללית מונומנטאלית אפלה, פניה נשואות לשמי עננים שחורים, עת בנה העירום מואר שרוע על האדמה (והוא כבר עלם). מאוחר הרבה יותר, ב- 1964, יצייר שטיינהרדט בצבעי שמן את "אברהם מגרש את הגר ואת ישמעאל", כשהוא מקטין את האם ואת בנה כצלליות בנוף השומם (גווני חום וצהוב שולטים בציור) ומגדיל בפינה ימינית תחתונה את אברהם כדמות מתייסרת. אברהם זה אמור לייצג את ייסורי האשמה הישראליים, ולפחות את אלה של האמן. שנתיים מאוחר יותר, ב- 1966, ציירה רות שלוס בצבעי שמן ובגוונים חומים ציור בשם "הגר" ובו אם ובן בגלימות ערביות אדומות, ניצבים בלב נוף מודרני שומם (ראו עמודי החשמל משמאל), כאשר מבטנו מנותב אל עלמה צעירה נוספת הניצבת מוגדלת בחזית הימינית (בבואתה של האמנית?).

 

לסימבוליזם הפוליטי-חברתי המתואר לעיל קדמו עבודות של דני קרוון הצעיר, איש "השומר הצעיר" וחבר קיבוץ הראל, עת רשם בעיפרון ובפחם בין 1955-1953 את סדרת רישומי "כפר נטוש" (בית ג'יז). אלה הם נופי חורבות ערביות ועצים, שרוח מלנכולית (שמים קודרים) אופפת אותם בחלקם, מבלי שנושאים כל אות ל"פעולה" האחראית על "נטישת" הכפר. ב- 1955 צייר קרוון בצבעי שמן על בד את "טבע דומם נטוש": עלה צבר שבור ושני פירות צבר מונחים על יריעת בד בסמוך לכד ערבי. אלא, שזיכרון הכפר הנטוש (מוטש?) הוא כה פיוטי, עד כי ספק אם בכוחו לטלטל את נפש הצופה הישראלי, שמגיע אל הסוגיה כשהוא טעון ברגשות מורכבים מאד (שואה, אבל על הנופלים, תחושת קורבן מותקף וכו') ומוגן בשריונים נפשיים-מוסריים. בה בעת, כשאנחנו משווים את ציורו של קרוון לציור המפורש יותר של יחזקאל קמחי, איש קיבוץ יקום, "הריסות, ערבייה וחמור" (צבעי שמן, 1948), ברי לנו שלמחאה המפורשת יותר יש מחיר אמנותי, ממנו ניצל ציורו היפה והרגיש של קרוון. רגישות אסתטית מול רגישות מוסרית – המפגש בין שתיים אלו אינו קל, כידוע. מוכיח זאת היטב גם ציור השמן של מרדכי ארדון מ- 1953, "חרבת חיזעה" (הנמצא באוסף המוזיאון לאמנות מודרנית ברומא), המייצג, על גבול ההפשטה, הריסות של אבנים וקורות, שאינן נושאות שום זכר ושריד לאכזריות המתוארת בסיפורו המזעזע של ס.יזהר.

 

העובדה הלא מפתיעה היא, שאת רגש האשָם המוסרי נאתר בעיקר בקרב אמני השמאל היותר רדיקליים בישראל, ממפ"ם שמאלה. כך, בתערוכתה בגלריה "מקרא סטודיו" ב- 1949 הציגה רות שלוס, אז מקורבת לחוג משה סנה, ולימים, חברת המפלגה הקומוניסטית, רישום דיו בשם "כפר נטוש", ובו קומץ סימני הרס ועזובה בחזית קבוצת בתים וביניהם חמור נועֵר את בדידותו. עדיין, מלנכוליה פיוטית יותר מאשר מחאה ישירה (וכבר הכותרת "כפר נטוש" כמו "מכבסת" אפשרותה של התרחשות היסטורית מעיקה נוסח "כפר שהוגלו תושביו" או "כפר שהוברחו תושביו"). כאשר רשמה רותשלוס ב- 1953 בעט על נייר רישום של אם וילד, רק איתור המקור – צילום ב"העולם הזה" בנושא "חרפת קובֵּייבה" – יגלה שה"פּייֶאטָה" הזו מייצגת פליטה ערבייה ובן (או בת). רק ב- 1965 תצייר בצבעי שמן את "שטח 9", ציור בו קבוצת פליטים ערביים ניצבת כרוחות רפאים כנגד שרידי בית שרוף. מחאותיה הנועזות יותר של שלוס בנושא מלחמות ישראל יופיעו בציורים מ- 1967 ואילך – פליטים על גשר הירדן, עצירים ועוד.

 

וכך, גם אמני שמאל נוספים משנות ה- 50, כאלה שהתגייסו באמנותם למאבקים חברתיים ולשוויון יהודי-ערבי, גם הם לא זעקו את זעקת ה"נָכּבּה": גרשון קניספל, שצייר את "אחמד" בציור לשכת העבודה מ- 1956, ושנה קודם לכן יצר חיתוך עץ של "הנער קאסם מנצרת", גם גילה בציוריו ואיוריו רגישות לסבלו של העם הפלסטינאי, אך לא הגיב בציוריו ישירות לגירוש-ביעור-החרבת הכפרים הערביים (מה שלא יסתור את עיצובו ב- 1978, ביחד עם עבד עבאדי, את האנדרטה בסכנין, לזכר "יום האדמה"). נפתלי בזם, שיעיז לצייר ב- 1957 ציור גואש בשם "בחצר בית המקדש השלישי", ציור מחאה אמיץ נגד הטבח בכפר קאסם (3 ערביות מקוננות ליד תינוק הרוג האוחז תעודת זהות כחולה) – אותו בזם לא הגיב ל"נָכּבּה" של 48. אברהם אופק של שנות ה- 50, ימי מגוריו בקיבוץ עין-המפרץ, ירבה לצייר את נופי הבתים הערביים בוואדי ערה, יפו, יזור ועכו – ביטוי לתחושת זרות ולהזדהות עם האחר – אך לא יותר מזה. ושרגא וייל, איש קיבוץ העוגן, האם טיפל בנושא הנדון מעבר לעטיפה שעיצב ב- 1948 לסיפור "חרבת חיזעה" (צלליות מגורשים לרקע צללית כפר ערבי)? משה גת רשם בדיות ב- 1956 דיוקנאות של ילדים ערביים, אך רק ב- 1991-1990 יצייר בשמן ציורים פנוראמיים של הריסות שכונת מנשייה. ושמעון צבר, אשר כה התגייס באמנותו, בספריו ובמאמריו לביקורת מוסרית נגד ממשלות ישראל? שוב, הוא שהציג בסוף 1956 מסגרת מפוארת ריקה וקרא לה "תמונת שמן שלא ציירתי ב- 29 באוקטובר 1956" (ליל הטבח בכפר קאסם), לא ידוע על רישום או ציור כלשהו שלו המגיב ישירות ל"נָכּבה", הגם שהיה בן 22 כשהתרחשה, גם היה לוחם בפלמ"ח ב- 1947 ושירת בצה"ל בין 1950-1949.

 

מרכזיותה של קבוצת "אופקים חדשים" בעולם האמנות הישראלי של השנים 1963-1948 השליטה מגמת הפשטה, שהדיחה את רגלי ה"אנקדוטה" הפיגורטיבית, ובכללה את הסיכוי לייצוג אירועי הנטישה-גירוש-החרבה של הכפרים הערביים. חרג, עם זאת, מרסל ינקו, שבציוריו בין השנים 1953-1949 צייר את "חורבות מנשייה", "כפר שרוף" (ערבי? יהודי?), ובעיקר, סדרת ציורים בהם נראית שורת פליטים ערביים עוזבת את עין-חוד, אותו כפר בכרמל שיתנחלו בו מרסל ינקו וחבריו האמנים ויקראו לו "עין-הוד". הנושא הבעייתי הזה טופל לא אחת בהיסטוריוגרפיה של האמנות המקומית.

 

אותה שתיקה של ההפשטה הישראלית תגרום ב- 1993 ללארי אברמסון לצייר את סדרת ציורי "צובא" שלו. תוך שהוא מגיב לנופים המופשטים-למחצה של יוסף זריצקי, שצוירו בצבעי מים בקיבוץ צובא בשנות ה- 70 והתעלמו לחלוטין משרידי הבתים של הכפר הערבי (חלקם במרכז הקיבוץ!), צייר אברמסון בצבעי שמן את החורבות הפלסטינאיות של צובא ו"תלש" אותן בהדבקתן לדפי עיתון. אברמסון הגיב ל"עיוורון" הפוליטי-מוסרי של זריצקי ולמודרניזם של ההפשטה הישראלית המתבדלת ומתגדרת בחומת צורה-צבע אוטונומית. סדרת "צובא" של אברמסון הותירה רושם רב בעולם האמנות הישראלי, וזאת בתקופה בה כבר פעלו קומץ ציירים שנפתחו ביצירתם לתרבות הפלסטינית: ציבי גבע, דוד ריב, יורם קופרמינץ, אסד עזי ואחרים. גם צלמים ישראליים, דוגמת מיקי קרצמן, אלכס ליבק ועוד, החלו מַפנים עדשתם אל עבר פלסטין. אך, בכל הקשור למשקעי הטרגדיה של ה"נָכּבּה", ההדים נותרו זעומים. דחפורי צה"ל של ה"חישוף" (הריסת בתים) בעזה, ג'נין ושאר יישובים ערביים שנכבשו ב"מלחמת ששת-הימים" העסיקו כבר יותר את מגויסי האמנות הישראלית, דוגמת תחריט שיצר יגאל תומרקין ב- 1979, בו שילב צילום של קבר שייח בצילום מראה כללי של העיירה חלחול, שליד חברון, הוסיף מעט סימנים רישומיים חופשיים וציין בכתב-ראי על כיפת הקבר:

"חלחול, מרכז הכפר, עץ קדוש וקבר חבוש קטיפה ירוק וחורבות הרבה. אני אומר: 'אכן כפר עתיק ומאיזו תקופה החורבות?' משיב נביל: 'מתקופת הבולדוזרים שלכם'…"

 

היו, עם זאת, אלה שלא עברו לסדר היום. ב- 1990 יצר שוקה גלוטמן את סדרת "קולות הכפר" – צילומים משולבים בפרוטאז' פנדה (גירי שמן פסטל). בסדרתו זו הגיב גלוטמן לשיר מאת המשוררת הערבייה, נדאא ח'ורי, כאשר תיעד חורבות כפר ערבי "נטוש" וצירף להן העתקה בפרוטאז' של חפצים שימושיים-לשעבר שליקט במקום. שנה מאוחר יותר, נטל שוקה גלוטמן מפה המתארת אתרי חורבות ערביות בגליל וסימן קו המחבר את נקודות הציון – "מתווה שפרעם-ארבל". בסדרת צילומים בשם "רגעים לא היסטוריים" מ- 1995 נקט גלוטמן בצילומי משפחה פרוזאיים של משפחת פליטים מלפני 1948 והדפיסם במכונת העתקה לרקע עלה תאנה (שאולי צמחה גם היא בבוסתן ערבי "נטוש", אם לא סימלה עלה תאנה מטאפורי).  יצוין גם מיצב-רצפה בשם "עיר", שיצרה ב- 1997 דינה שנהב, ובה עיצבה בפחמים שרידים כמעט-ארכיאולוגיים של כפר שרוף. הצגת העבודה בתערוכת "קדימה" (מוזיאון ישראל, 1998, אוצר: יגאל צלמונה), הסגירה את זהותו הערבית של הכפר.

 

נדירים הם אפוא האמנים הישראליים שההינו לגלות ביצירותיהם אמפטיה לסבלם של פליטי 48 ו/או שהעידו ביצירתם על אסון ה"נָכּבה". כך, בעבור רוב מכריע של אמני ישראל, שימשה יפו הערבית נוף פיטורסקי, שציירי "קבוצת העשרה" משנות ה- 50 שבו לציירו (אליהו גת, צבי תדמור, דן קידר ואחרים). "יפו", ציור ענק שצייר ב- 1955 הריאליסטן החברתי, אברהם בראונשטיין, אינו מבהיר לנו אם המלנכוליה של הילדים המיוצגים בין החורבות היא זו של ילדי עולים או של ילדי ערבים. בהתאם, חורבות "השטח הגדול" ביפו קסמו קסם רומנטי לאמנים, פזמונאים וסופרים, בעוד צייר כנחום גוטמן ממשיך להתרפק על יפו עליזה וארוטית בנוסח אגדותיו החזותיות משנות ה- 20. ככלל, אוריינטליות של מעשני נרגילות ריתקה ציירים כאריה לובין, ציפורה ברנר ואחרים, שפולקלור ערבי מקומי משך את לבם ועינם יותר מאשר זיכרון-הקונפליקט. אפילו איש שמאל כיצחק דנציגר התמסר בשנות ה- 70 לתיעוד וחקירה של תרבות ההשקיה הפלסטינית, קברי שייח ושאר מסמנים של התרבות הערבית הישראלית, מבלי שנדרש להיבט הטראגי של הבוסתנים, אליהם הביא את תלמידיו מה"טכניון". ומכיוון נוסף ומאוחר עוד יותר, יהיו אלה יערות האורנים של הרי ירושלים שיכבשו את מבטם של ציירים מסוימים, מבלי שאלה יתנו דעתם על הנוף האחר שעליו מכסים היערות ואותו הם מבקשים למחוק.

 

וכך אני חוזר אל מאמרה של שרה חינסקי מ- 1993, "שתיקת הדגים" ("תיאוריה וביקורת", מס' 4). בביקורת נוקבת ומבריקה כנגד השיח הפרשני של האמנות הישראלית הקנונית קעקעה חינסקי את המהלך הפרשני של תיאורטיקנים שונים, בהם מחבר מאמר זה, והציגה אותו כמשת"פיות ציונית המסתירה את האמת הדכאנית של החברה הישראלית. במרכז ביקורתה עמדו מושגי טבע וקרקע, שהפכו ל"נעדרים נוכחים" עת הופקעו, לתפיסת חינסקי, מזהותם ההיסטורית המקורית לטובת רומנטיזציה ואוטופיזציה שבכתיבה על החממה של אביטל גבע, או על יצירתו הסביבתית-מושגית של דנציגר. "קולוניזציה של המקום על ידי המשגתו מחדש", טענה חינסקי נגד פרשניה של האמנות הישראלית משנות השבעים ואילך, וראתה בהם מי שמטייחים את פשעי הכיבוש באמצעות ניכוס רטורי באפיקי מיסטיפיקציה ואידיאליזציה.

 

מאמרה של חינסקי הרתיח את דמי (את עלבוני ותרעומתי ביטאתי ב"תיאוריה וביקורת" מס' 5 במאמר בשם "גולאג בעין-שמר"). 20 שנה לאחר כתיבת "שתיקת הדגים", עודני מתעקש על ערכים הומניסטיים טהורים שהנחו את גישתי למפעל החממה של אביטל גבע. בה בעת, בשעה שאני כותב את המאמר הנוכחי, איני יכול לרחוץ את ידי וברי לי ששומה עלי להודות גם בשתיקתי שלי בכל הקשור לפעולות הביעור-הגליה-הברחה-החרבה-השמדה של כפרים פלסטיניים בתש"ח. אמנם, הייתי רק בן שלוש כשאירעו האירועים הללו, אך בבגרותי, אף לאחר שנפקחו עיני ב- 1969 בימי "מלחמת ההתשה", אפילו אז לא תרגמתי את תחושות ההזדהות שלי עם סבל העקורים לאמירה בפועל או בכתב. לכבשים השותקים/שותקות של האמנות הישראלית מצטרף אפוא גם הכבש החתום מעלה.

פעייתו הנוכחית אינה משתיקה את מצפונו.

 

 

 

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: