יוסף פרסמן בארץ ישראל

                     יוסף פרסמן בארץ ישראל

את שמו מכירים היטב כל מוקירי האסכולה היהודית של פאריז. ציוריו – נופים צרפתיים ודמויות, בעיקר – נמכרים תדיר לאספני האסכולה במכירות פומביות בישראל ובמערב, ושמו של פרסמן יושב לבטח לצד שמות דוגמת קיקואין, קרמנייה, מנקס, גוטליב, מינצ'ין וכו'. מעטים מאספנים אלה יודעים, שלפרסמן הייתה תקופה ארצישראלית קצרה, כשלוש שנים, לא יותר. ברשימה זו אבקש לטעון, שהתקופה הזו הייתה מכרעת בהתפתחותו כצייר.

יוסף פרסמן נולד ב- 1904 בעיר ברסטצ'קה (Berestetchko) שבפלך וואלין, אז באימפריה הרוסית (בין 1939-1921 הפכה העיר לחבל ארץ פולניה, ולאחר מכן הייתה לחלק מאוקראינה). לאחר לימודים בחדר והתבגרות במהלך מלחמת העולם הראשונה, כשהוא נקרע בין נתיבי המוזיקה, השירה והציור, בחר פרסמן באחרון ואת לימודי האמנות שלו עשה באקדמיות בלבוב (או בשמה האחר, למברג, כפי שהעיד ב- 1963[1]) ובוורשה, וב- 1923, בגיל 19 עלה לארץ ישראל בשלהי העלייה השלישית. הגיל וגל העלייה מבקשים הגדרת פרסמן הצעיר כחלוץ המגיע להתגייס לגדודי העבודה, אם לא להצטרף לקיבוץ צעיר. אלא, שאין בידינו שום פרטים אודות פעילות חלוצית של הבחור. ידוע לנו, עם זאת, שבתחילת שנות ה- 20 התגורר בחיפה ועבד ביחד עם הצייר, צבי שור, בכריכייה קטנה שהאחרון הקים. האמת היא, שאת ימיו בארץ סיכם פרסמן ב- 1963 במילים ספורות בלבד (במקור ביידיש):

"במשך שנתיים, 1926-1925, הייתי בארץ ישראל, מקום בו נתנו לי מקום חשוב בין הציירים המקומיים, ואז נסעתי לפאריז על מנת ללמוד את המסורת היפה של הציור הפאריזאי. […] שבוע תמים ציירתי באקדמיות החופשיות של מונפרנס."[2]

מסתבר, שפרסמן לא ייחס ערך רב לפרק הארצישראלי של חייו ויצירתו. עם זאת, אין ספק שבירושלים טעם פרסמן לראשונה את טעם המודרניזם, לאחר שלימודיו בפולין הושתתו (כעדותו מ- 63) על העתקת ציורים קלאסיים. מוכר לנו צילום מ- 1925 בקירוב, בו נראים ב"חצר קנדינוף" שבמרכז ירושלים המערבית דאז (חצר דירתו של יוסף זריצקי, שהגיע מקייב ב- 1923) זריצקי, אשתו סוניה, בתם, ידיד בשם גלר, והציירים ישראל פלדי, אריה לובין, חיים גליקסברג ו…יוסף פרסמן. ללמדנו, שפרסמן התקרב למודרניסטים הארצישראליים דאז ובפרט לזריצקי (אין ספק, שגם הלשון הרוסית המשותפת הֵקֵלה על התיידדות זו). הוכחה נוספת לקשר בין השניים היא ציור בצבעי מים שצייר פרסמן ב- 1926 ובו נראה גליקסברג מצייר את סוניה זריצקי (ככל הנראה, בדירת הזריצקיים ב"חצר קנדינוף"). הציור (באוסף "הפניקס", תל אביב) הוא אקוורל בנוסח האקוורלים המוקדמים של זריצקי: מופשט למחצה, מורכב מנגיעות מימיות שקופות, מותיר חלק ניכר מהנייר בלתי נגוע ו"נושם", מייצג את גליקסברג ניצב מימין בסמוך לכן-ציור (רק ראשו של גליקסברג והפאלטה שבידו מסומנים), שני שטיחים גדולים ומופשטים תלויים ברקע וביניהם יושבת סוניה זריצקי ללא פרטי פנים וגוף אלא רק מסומנת במספר כתמים מינימאליים, שריג של אריחי הרצפה תופס חלק ניכר מהציור ביחד עם שולחן עגול ודמות אישה נוספת היושבת משמאל. רוחם של סזאן ושל מאטיס (הדקורטיביות של ציורי הרקע ואריחי הרצפה) משתלבת ברוח המוזיקליות והפיוט של ציורי זריצקי דאז בצבעי מים.[3]

פול סזאן היה אז במוקד עניינם של זריצקי וחבורתו הירושלמית המצומצמת, שכללה גם את הצייר האנגלי, דיוויד בומברג, מי שיוכר כאחד מחשובי הקוביסטים הציור האנגלי ואשר נשלח לפלסטינה לארבע שנים (1927-1923) מטעם התנועה הציונית. נטייתו של בומברג לעיבוד גיאומטרי של הייצוג הפיגורטיבי (לא מעט בזכות ציורי סזאן שראה בתערוכה בלונדון ב- 1910), לצד השפעות סזאן על זריצקי המוקדם – חלחלו, מן הסתם, גם אל נפשו ויצירתו של יוסף פרסמן. עובדה משמעותית היא, שב- 1927, במקביל לשובו של בומברג ללונדון ולנסיעתו של זריצקי לביקור ממושך בפאריז, נסע גם פרסמן לבירת צרפת. נוסיף עוד, שב- 1925 הציג פרסמן תערוכת יחיד במושבה הגרמנית בירושלים (ככל הנראה, בבית פרטי). מקבץ של 15 רישומים (וחיתוך עץ) שלו בטכניקות שונות, כולם ממחצית שנות ה- 20, הוצע למכירה בינואר 2015 (בבית המכירות "אישתר", תל אביב) והוא מסגיר ייצוגים פיגורטיביים של דמויות ונופים בירושלים, כולל שני איורים עממיים מלווים בכותרת ביידיש – עבודות בסגנון האוונגרד היהודי הרוסי-אוקראיני. הרושם הוא זה של כישרון רישומי ורסאטילי, אף כי עדיין נטול קו אישי.

ב- 1926 צייר פרסמן בצבעי שמן על בד את דיוקנו של גבריאל טלפיר. באותה עת, היה טלפיר משורר תל אביבי אוונגרדי בן 25, שעלה ארצה מפולין מזה כשנה. פרסמן צייר אותו בהשטחה מירבית ובקונטורים שחורים, ראשו לרקע מלבן חלון וגופו בסימן זוויתיות הזרוע והצלבת כפות הידיים. הנחות הצבע כתמיות סזאניות, עיצוב הראש מאופיין בהצללות קוביסטיות רכות. הציור הוצג ב- 1982 בתערוכה במוזיאון תל אביב כאחד המייצגים הבולטים של ראשית המודרניזם הארצישראלי. בינואר 1926 הציג פרסמן בתערוכת "אמנים מודרניים", ראשונה בין שלוש תערוכות שייצגו את מיטב המודרניזם הארצישראלי. כאן הציג את ציור השמן "קונצרט בגדוד", שצויר באותה שנה ואשר הורכב כולו ממיחבר ריתמי של כעשרים דמויות מופשטות למחצה (הראשים: אליפסות ריקות) המקיפות מבנים גיאומטריים של רהיטים ובמה. היה זה אחד הציורים הנועזים יותר בכל הקשור להפשטה, הגם שהקוביזם התפשר עם ייצוג הקולקטיב של "הקבוצה". במרס-אפריל 1926 כבר השתתף פרסמן בתערוכה החמישית של "מגדל דוד", ירושלים, מעוז המודרניזם העולה בארץ ישראל, ובאותה שנה צייר אקוורל של נווה-צדק, מה שמוכיח שהקפיד לשמור על תנועה בין ירושלים לתל אביב, ההולכת והופכת למרכז היצירה החדשנית בארץ. "נווה-צדק" של פרסמן מוכיח, שרוח האקוורל של זריצקי, ביחד עם המגמה ה"הנדסאית" הסזאנית, הופנמו בנפש הצייר: הדף, שרובו נותר בלובנו המקורי, מטופל בעדינות רבת-שקיפויות רק בחלקו המרכזי, בו מעוצב במבנה רב-זוויתי מקבץ בתים ולפניהם עמודי חשמל, קומץ דמויות ועגלה רתומה לסוס. ברוח זריצקאית, הדמויות והעגלה מובלעים במקבץ לבל יתפקדו, חלילה, כאנקדוטיים, אלא הם פרטים אורגניים המאזנים את הגיאומטריות של המלבנים והמשולשים של הבתים. מונוכרום אדמדם נענה בכחולי דלתות וחלונות, הדואליות הסזאנית הידועה של החם-קר, קרוב-רחוק, והציור כולו רווי תום והרמוניה.

והנה, ברגע בו נדמה היה, שיוסף פרסמן הולך וכובש את מקומו כאחד מהמודרניסטים המקומיים, באותו רגע בחר פרסמן לעזוב את הארץ לטובת פאריז. כאמור, אפשר שנסיעתם של זריצקי ובומברג עודדה אותו למהלך מכריע זה. מעט הנתונים הביוגרפיים על פרסמן חוזרים על הטענה, שפרסמן נסע לפריז על מנת לבחון מקרוב ציורים של סזאן. בכל מקרה, פרסמן הציץ לפאריז, נפגע ונשבה בה. ב- 1936, כשהיה כבר מוכר כאחד מהציירים החשובים של האסכולה היהודית של פאריז, פרסם פרסמן אצל גבריאל טלפיר ב"גזית" מאמר בשם "על אמנים יהודים". כאן התמקד בתופעה הגואה של הציור היהודי הפאריזאי (חלקו ציירים מארץ ישראל) וציין:

"האמנים היהודים, הנמצאים ומשתלמים בצרפת, שייכים, ברצון או שלא ברצון, לאסכולה הצרפתית. […] ובאם יש לנו כעם אופי וטמפרמנט מיוחד, אזי הוא מתבטא באופן טבעי ביצירתם של הציירים היהודים […] שמבחינה ציורית שייכים לאמנות הצרפתית, בהוסיפם רק ניואנס מיוחד לאמנות זו. […] יש כאן להדגיש, שהאישיות של סזאן, ששמשה במשך שלושים שנה בסיס לכל ההמצאות והאיזמים, נשארה עד עכשיו תופעה מאירה ומיוחדת במינה […]. השאלה היסודית הזאת, 'איך לצייר', נפתרה כמעט על ידי סזאן […]. אין, לדעתי, פרספקטיבה מיוחדת לאמן היהודי, מאשר זו המשתייכת עוד על האמנות הכללית והמרוכזת בצרפת, שבאמנותה היהודים משתתפים באופן פעיל, רציני ואורגני."[4]

פרסמן התריע במאמרו נגד אמנות שכלתנית מדי, מסוג ההתנסויות האוונגרדיות של הקוביזם, הקונסטרוקטיביזם וכו', וקרא לאמנות שאינה מוותרת על הנושא התוכני (סוז'ט). בה בעת, הביע הסתייגותו הגמורה נושאים "יהודיים" אקזוטיים של פאות ואקסטזה חסידית, ומן הסתם רמז לציורי מאנה כץ. כך או אחרת, יוסף פרסמן התערה כולו בציור הצרפתי המודרני ומחק לחלוטין את זיכרון ימיו בירושלים ובתל אביב.

ואף על פי כן, אפשר שהדברים המתוארים לעיל מלמדים על חוב גדול של פרסמן לתקופתו הארצישראלית, שהיא היא שפתחה בעבורו את השער לפאריז.


[1] כיל אראנסאן, "בילדער און געשטאלטן פון מאנפארנאס", פאריז, 1963, עמ' 548.

[2] שם, שם.

[3] עוד על הציור ראה בספרה של איה לוריא, "שמורים בלב – ציורי הדיוקן של חיים גליקסברג", מוזיאון תל אביב, 2005, עמ' 40.

[4] "גזית", ח-ט, כרך ב', תרצ"ז, עמ' 58-57.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: