Archive for פברואר 2nd, 2013

פברואר 2, 2013

וושינגטון חוצה את הירדן

 

                וושינגטון חוצה את הירדן

 

ההקבלות מדהימות: מעֵבר לנקיטה המשותפת באותו רפרטואר רומנטי (אירופאי ביסודו) של דימויי לאומיות (מהסוג שנוכל לאתרו בשחר תולדותיהן של אומות מודרניות שונות), לפנינו צמד-חמד: שתי אומות, שזה אך נולדו – ציון ו"ציון החדשה" – שתיהן מכוננות במקורן בעיקר על מהגרים אירופיים, הנישאים על גבי תודעה תנ"כית עזה; הקבוצה האחת, האמריקאית, עורגת אל מערב טרנסצנדנטלי, האחרת אל מזרח טרנסצנדנטלי; שתיהן רואות במחוז כיסופיהן "ארץ מובטחת".

 

הנה כי כן, התחביר האמנותי המוקדם של אמריקה ושל ציון תואם קטגוריות זהות, כגון העיצוב המטאפיזי של דמות האומה-האם (ממשפחת אותן אלות ניאו-קלאסיות רומיות של הלאומיות הצרפתית, שגררו בעקבותיהן דמויות נשים ארכיטיפיות נוסח "פולניה", "בריטניה", "גרמניה" וכו', ובארה"ב – נשים-אלות כגון "קולומביה", "אמריקה", "אמא לואיזיאנה", שלא לומר "חירות). את הדמות הנשית המטאפיזית הזו נמצא בתרבות הציונית מגולמת בנשים דוגמת בת-ציון, בתולת-ישראל, או בת-עמי, כל אותן גבירות טרנסצנדנטליות המובילות את העם ו/או את החלוצים מגלות אל ארץ הגאולה. ביטויים ספרותיים של פיגורה מיתולוגית זו, ששורשיה בתנ"ך, בשירת ימי-הביניים, בקבלה ועוד, הפכו שכיחים ביותר בשירת "חיבת-ציון" מהמאה ה- 19, הערש הספרותי המזרח-אירופי של הציונות.[1]

 

בה בשעה שהאם המיתולוגית האמריקאית מלווה בנשר, במסורת נשרים לאומיים מפורסמים קודמים (כגון נשרו של נפוליון), הציונות החלה דרכה אף היא עם נשר (דוגמת זה המעוצב ב- 1902 במחיצת הרצל-משה בחלונות שעיצב א.מ.ליליין לבניין "בני-ברית" בהמבורג), אך עד מהרה המירה אותו באריה, המסמל את גור-ארי יהודה (דוגמת ציורו הטריפטיקוני של שמואל בן-דוד מ- 1925, "החלוצים", או "בתולת ציון" של זאב רבן מ- 1918, ועוד).

 

read more »

פברואר 2, 2013

משיחים פושטי יד (2008)

            מ ש י ח י ם    פ ו ש ט י – י ד

 

תערוכת "שירת הקבצנים" מבקשת להתמקד בעיצובה האמנותי של דמות ארכיטיפית, החורגת מהוויית שוליים אומללה. תערוכה "ירושלמית" מכל בחינה, הגם שהקשריה חורגים אל מרחבים מיתולוגיים שמחוץ למקום ולזמן. כי דמות הקבצן הירושלמי, על פי רוב – קבצן עיוור, עוצבה לא אחת באמנות הירושלמית כדמותו של "אחר" הנמצא בזיקה לעולם אחר, מעל ומעבר.

 

לדימוי הקבצן המיתולוגי שורשים עמוקים בספרות המסורת היהודית לדורותיה, ותחילתם עוד בזיהוי התנ"כי בין עוני לבין משיחיות: "הנה מלכך יבוא לך, צדיק נושע הוא, עני ורכב על חמור ועל עַיר בן אתונות." ("זכריה", ט', 9) חזון זה, שתורגם לאוונגליונים של מתיוס, מרקוס, לוקס ויוחנן, חלחל גם לשורה ארוכה של אגדות חז"ל. בהקשר זה, הובנה המילה "עני", בין אם כמציינת אביון ודל ובין אם כמייצגת איש ענו:

"הוראתם הראשונית של שני שמות אלה ("עני" ו"ענו"/ג.ע), הגזורים מן השורש ענ"ה במשמעות עינוי ודיכוי, אחת היא: מעונה, מדוכא, מושפל…"[1]

בתלמוד הבבלי, במסכת "סנהדרין", דף צ"ח, ע"א, קראנו (בתרגום מארמית):

"אמר לו ר' יהושע בן לוי לאליהו אימת יבוא המשיח. א"ל אליהו לך ושאל את המשיח. שאל ריב"ל היכן הוא נמצא ומה המה סימניו. א"ל שהוא יושב אצל פתח העיר רומי בין עניים מנוגעים סובלי חליים…"

ניתן להניח מהאמור, שגם המשיח הוא עני ונגוע-חולי. שהלא עוד ב"ישעיהו" תואר המשיח כ"איש מכאובות וידוע חלי (…) אכן חלינו הוא נשא ומכאבינו סבלם ואנחנו חשבנהו נגוע מֻכה אלהים ומעֻנה." (נ"ג, 4-3) הנצרות ראתה בפסוק זה הכשרה תנ"כית לבואו של ישו.

 

read more »