פילוסופיה ומיצב

                           פילוסופיה ומיצב

 

במסגרת ביקור חטוף בלונדון, נמצאתי ב- ICA  (המכון לאמנות בת-זמננו) ושם, בחנות הספרים משובבת-הלב, נפלה עיני על ספר אדום הנושא את הכותרת "אסתטיקה של אמנות המיצב" ("Aesthetics of Installation Art", Sternberg Press, berlin, 2012). הספר, שפורסם לראשונה בגרמנית בפרנקפורט, 2003 , נכתב על ידי יוליאן רבּנטיש (Juliane Rebentisch) וכולו מאמץ מתמשך – קצת טרחני, אם לומר את האמת – להעמיד את מדיום המיצב בפרספקטיבה של הגויות פילוסופיות מאת אישים כגון א.ג.לסינג, מרטין היידגר, תאודור אדורנו, ולטר בנימין, ז'אק דרידה ואחרים.

 

יותר מכל, מצאתי את עצמי מתעניין במאמציו של רבנטיש לשדך את המיצב למחשבותיו של היידגר המאוחר בנושא ה"מקום". ודווקא משום שסברתי, שעיונו של רבנטיש אינו מספק, פניתי אל המקורות ההיידגריים בתקווה לבחון את הנושא מקרוב, ולו בקיצור.

 

אפתח בהיידגר המוקדם. ב"הוויה וזמן", ספרו הגדול והדגול של היידגר מ- 1927, ניסח הפילוסוף הגרמני, בדרכו הלשונית המסובכת, את מרכזיות ה- buan – "מקום-ההשתכנות" dwelling-place)) של האדם ההווה (Dasein):

"האדם (dasein) מוצא את 'עצמו' במה שהוא עושה, משתמש, מצפה, נמנע – אותם דברים בסביבתו שמוכנים לשימושו (zuhanden, ready-to-hand) ואשר בהם הוא מעוניין. ואפילו כאשר האדם פונה אל עצמו במפורש כ'אני כאן', התייחסות מקומית זו חייבת להיות מובנת במונחי החלליות הקיומית שלו. […] 'אני-כאן' זה […] פירושו הוויה במונחי ה'שָמה' (yonder) של העולם המוכן לשימוש – ה'שָמה' שהוא מקום-ההשתכנות של האדם בבחינת התייחסות." (H119, בתרגומי)

 

רוצה לומר, ההוויה הקיומית של האדם נטועה בתודעת המקום, הסביבה בה האדם הווה ופועל, "משתכן". בהתאם, לפי היידגר, גם ליצירת האמנות זיקה מהותית למקום, לסביבה, כפי שהגדיר זאת הפילוסוף ב- 1935 בספרו "מקורו של מעשה האמנות", במהלך התייחסותו למקדש היווני (ואני מוותר על תרגומו הנעלה של שלמה צמח במהדורת 1968 לטובת תרגומי הפחות נשגב אך אולי היותר ידידותי):

"בעמידתו שם, הבניין נח על קרקע סלעית. עמידה זו של המבנה דולה מן הסלע את המסתורין של תמיכתו הגולמנית אף כי הספונטאנית של הסלע. בעמידתו שם, ניצב הבניין כנגד הסערה המתחוללת מעליו ובזאת מאפשר לסערה עצמה להתגלות באלימותה. הזוהר והברק של האבן, אף שמקורם בחסד השמש, מביאים לאור את אור היום, את מרחב הרקיע, את חשכת הליל. ההתנוססות העזה של המקדש גורמת לבלתי-נראה של חלל האוויר להירָאות." (בתרגום העברי שבהוצאת "דביר", תל אביב, 1968, יימצא הקטע בעמ' 29)

 

ובמילים אחרות: לא פחות משהמקדש היווני מהווה תוצר של מקומו וסביבתו, המקום והסביבה הם תוצר של המקדש… שהיצירה מוציאה לאור את סודות מקומה לא פחות משהיא תלויה בהן. יוליאן רבנטיש התייחס לקטע הנדון ואף קישר בינו לבין דיונו של היידגר בנושא הגשר, כפי שפותַח במאמרו של הפילוסוף, "בניין, מגורים, חשיבה" (הרצאה מ- 1951, שפורסמה לראשונה ב- 1952 וכלולה באסופה "שירה, לשון, חשיבה", שתורגמה לאנגלית ב- 1991 ופורסמה בהוצאת הארפר-אנד-רו, ניו-יורק). כאן חזר היידגר על הרעיון, שהגשר מאפשר לסביבתו להפוך ברת-תפיסה בהכרת האדם:

"הגשר מקבץ את האדמה בבחינת נוף סביב הזרם. כך הוא מדריך ומשגיח על הזרם דרך השדות." (עמ' 152 במהדורה האנגלית)

 

תפקודו הפנומנולוגי של המקום תובע, מבחינת היידגר, הבחנת החלל כחוויה קיומית מהחלל כיֵשות הנמדדת בפיזיקה. בבחינת נתון קיומי, המקום מזוהה על ידי היידגר (ב"מקורו של מעשה האמנות") עם מושג ה"אדמה". למושג זה, נמהר לציין, משמעות מיוחדת במינה במשנתו של הפילוסוף:

"בחינת עצמה מופיעה האדמה רק כשהיא נשמרת ונודעת בחינת שאינה-נפתחת במהותה, כשהיא נרתעת מפני כל פתיחה, כלומר לעולם עומדת בסגור שבה." (תרגום: שלמה צמח, דביר, תל אביב, 1968, עמ' 32)

 

יצירת האמנות, כגילוי של "עולם" – כחשיפתה של אמת – נמצאת במאבק עם סרבנותה של ה"אדמה", הנוטה להחביא בתוכה את ה"עולם" (לבלום את מגמת ה- alethea – התגלות האמת). המקום הוא פן מרכזי מאותו היבט "סודי", מוצפן, שעליו מכוננת היצירה ואותו היא מבקשת לפצח, להכיר, לחדור לתוכו, להנכיח, להעניק משמעות. כפי שכתב היידגר בהקשר למקדש היווני:

"ואז, בעמידתו-כאן, ייתן המקדש לדברים את מראיהם." (שם, עמ' 29)

 

לפי יוליאן רבנטיש, פה נוצר הקשר למושג המיצב. שכן, בשורש המונח "installation" (בגרמנית) תאותר המילה "gestell', שפירושה כַן, או בסיס, או מסגרת, או תבנית תומכת. יצירת אמנות, כך היידגר, היא העמדת אמת במָקום, תוך עיצובה כפיגורה, כתבנית, כצורה, כגשטאלט. ובניסוח הפוך: צורה היא הצבת אמת במָקום.

 

מהו, אם כן, המיצב? אמת כלשהי המתגלמת במָקום, ואשר מכוננת מקום, תוך שמעניקה לו משמעות. בה בעת, כל מיצב נוצֵר את סודו בבחינת מקום שהוא "אדמה". הקניית התבנית המיצבית היא מאבק בסודם המוצפן של הנתונים החומריים הסביבתיים והמאמץ להפקיע אמת מתוך סך ארגונם המסוים כמיצב. ולתוך כל זה נמזג העיקרון הפנומנולוגי הבסיסי לפי היידגר: המיצב, אנו נאמר, הוא סביבה אנושית הערוכה ומוכנה לשימושו של האדם – הצופה. המיצב הוא ה"שָמה" שבו משַכֵן הצופה את עצמו על מנת לממש מהלך אותנטי של עצמיותו. זאת, כמובן, כל עוד איננו מתייחסים למיצב התייחסות שכלתנית-מדידתית (פרופורציות, משקל מושאים וכו'), אלא רואים בו מרחב קיומי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: