אספנות או למות (2005)

                      אספנות או למות

 

אני כותב על אספנות כיֵצר, לא על אספנות כדחף חברתי לצבירת כבוד, לבטח לא כהשקעה כספית (אף כי גם בשורש אלה שוכן יצר, יצר הכוח). מעניינת אותי האספנות כמחלה, כאובססיה שגילוייה הקליניים בערימות פסולת הגודשות עד למחנק, צומחות עד לתקרת דירות וסותמות כל חלל. שלתפישתי, האספנים, – וכוונתי לאותם אספנים להוטים, מכורים, אלה, שבמוקדם, יגלוש אוספם אל מחסנים ברחבי העיר – בעומק נפשם אורבת תהום.

 

קודם כל, חרדת הריק, Horor Vacui. אספן הוא מי שסותם חלל, באשר קיר לבן או חדר ריק מעמידים אותו בפני אין המאיים עליו לכלותו. האספן כמוהו כדמות ממחזותיו של יונסקו, הגודשת ביתה ברהיטים ("הדייר החדש"), או אוטמת חור במהותה באמצעות כיכרות לחם ("אָמֶדֶה, או איך להיפטר מזה"), או ביצים ("העתיד צפון בביצים") וכו': מצבו הנפשי-הקיומי, המודע או הבלתי-מודע, של האספן שב ומחזירו אל תהום האין, שהיא עמידתו החרידה מול חוסר התוחלת, היעדר המשמעות, השעמום, המוות. האספן מגיב בצבירת אובייקטים, בחומר: הוא יגדוש את קירותיו, הוא יצופף את חלליו. רק כך יחוש בטוח ב"מהותו".

 

רק ברובד משני, הכרוך כמובן ברובד הקודם, יאותר יצר הקינון. האם אני צודק כשאני מאבחן את האספן האובססיבי כזָכָר, ברוב מכריע של המקרים? ואם הכרנו בישראל אספניות דוגמת איילה זקס או שרלוט ברגמן, כלום לא המשיכו אלו את מעשה האספנות של בעליהן, לאחר פטירתם?[1] ואם כך, כלום צודק אני באבחנתי את האספנות כגילוי זכרי של יצר המזוהה בטבע, על פי רוב, עם המין הנקבי – הדחף לאגירת חומרים ולבניית קן? כי אספן "מרפד" לו סביבה "רכה", בה הוא חש "אצל עצמו", מן הסתם רחם חילופית לדחף אדיפלי בלתי פתור. מכירי אספנים יודעים עד כמה חשובה לו לאספן אותה פינה בלב אוספו, בה יישב לו מוקף במצבוריו ויחוש בה בטוב. כאן ורק כאן הוא ב"בית".

 

אספנות היא תאווה, תאווה בלתי נשלטת, ביטוי לתאוותנות שתמצא לא אחת ביטויה גם ברמות נוספות של אכילה, מין וכו'. האם אין באספנות משום ההתאוות לגוף? האם אין בצבירת האובייקט משום בעילה סובלימטיבית של המושא המהנה? בל נתכחש ליחס החושני שמפתח בעל האוסף כלפי מושאיו, ובפרט כשמדובר בפיסול, בכלי קראמיקה, בתכשיטים – במושאים ברי-מישוש. אספנות היא צורך בבעלות על גופים וההתענגות על ההתייחדות עמם. האספן חושק בגופים, מבטיחם לעצמו, מקרבם אליו ומתענג על כיבושם באינטימיות של ביתו. אם האכילה מוּכּרת לפסיכולוגיה כאקסטנציה של צורך מיני, מה נאמר על אספנות?!

 

אלא, שאספנות איננה כל גיבוב של אובייקטים: בעל הבתים הרבים אינו אספן, גם לא בעל היהלומים הרבים, אף לא "בנק הזרע". אפילו אותו בעל גלריה, שמחסניו גדושים ציורים, אינו אספן של ציורים (אלא אם כן, הוא גם אספן). ובכן, מה הופך אגירת חפצים ל"אוסף"? לא שיטתיות (כי ישנם אוספים בלתי שיטתיים), לא קיטלוג (כי ישנם אוספים בלתי מסווגים), לא הצגת המצבור (שהלא גם בעל הגלריה מציג ממצבוריו בגלריה), אף לא כוונה בלתי מסחרית (שישנם האוספים למטרות השקעה). דומה, שאין מנוס מהגדרה מעגלית, האומרת: אוסף הוא לקט חפצים המוצג כ"אוסף", משמע כאגירה למען תאוות האגירה.

 

אספנות היא מחלה של בעלי אמצעים. נשים לב: אני אומר, לא היכולת הכספית ו/או הסטאטוס המעמדי הם שמביאים את האספן לאסוף, כי אם עצם הפנאי והנתק המסוים מכורח העמל שמעמידים את האספן על סף תהומותיו. אני מהרהר במחלת האנורקסיה, למשל, כמחלה של המעמד הבינוני ומעלה – אותה שלילת גוף המתגלה גם כהיפוכה, בבולמיה. ואני תוהה אם אין האספנות מין בולמיה שברמת צבירת מושאים, "בליעתם" הגרגרנית. האם יחסים בלתי פתורים עם האם, שאותרו בעומק האנורקסיה, הם גם שיסבירו את מחלת האספנות?

 

אלא, שתהליך האספנות אינו מתחיל ונגמר בין האספן לבין עצמו. שהלא, אין האספן משלים את אקט האיסוף מבלי שיראה לזולת (פרט או קבוצה) את אוספו או את המוצר החדש שצבר. בהיות האוסף הגדלה של האני, נדבר אפוא על סוג של אקהיביציה, על דחף תצוגה עצמית, המוגבל לאובייקטים. כמו מבטיח האספן את יתר ערכו במו הבטחת הבעלות והצגת האובייקט/אובייקטים שברשותו. עתה, עסקינן כבר בסוגיית הדימוי העצמי, שהיא – כידוע – סוגיית הפנטזיה אודות הדימוי שלי בעיני החברה (באופן בו אני מדמה עיניים אלו). בהיבט זה, האוסף הוא "עור" נוסף שאני נעטף בו. תלייתו או סידורו על קירות ביתי פירושם מסך נוסף, המסך שלי, ביני לבין העולם, המסך הדו-כיווני המבטיח אופן ניראות על-ידי החברה ואופן התבוננות שלי עצמי בעולם. עוד בטרם בחנו "עור" זה, ברי לנו שהאספן הנזקק ל"עור" הוא אדם "נטול-עור". דהיינו, ללא ה"עור" האספני הוא חש עירום ופגיע, ואילו ה"עור" האספני הוא לו מגן. ברובד זה, האוסף הוא "כרטיס ביקור", דימוי עצמי שהאספן מבקש להציג לחברה. האוסף משלים או ממיר דימוי עצמי חסר. האם זהו דימוי הבקיאות? התרבותיות? העוצמה? במידה רבה, התשובה כבר תלויה בסוג האוסף (אשר, עד כה, לא שינה לגבי עצם האובססיה): ציורים (אוסף היסטורי? אוסף מקומי? אוסף ז'אנריסטי? אוסף אסתטי? וכו')? קראמיקה (אמן אחד? תקופה מסוימת? סגנון מסוים? וכו')? בולים? שטיחים? צעצועים? מכוניות? וכו' וכו' וכו'. אין ספק, שסוגי אוסף שונים עונים לצרכים נפשיים שונים: אוסף ציור ישראלי עשוי, למשל, לתפקד כתחליף לטבע ארצישראלי, שעמו מתקשה האספן לתקשר, כאשר נופי מדבר (אנה טיכו, ליאופולד קראקוור, לודביג בלום וכו') וים (ראובן רובין, שמואל עובדיהו, אריה לובין וכו') מחברים את האספן המנוכר למקומו בחיבור של תרבות. הציורים הופכים בעבורו "חלון" למציאות, מפניה מתגונן האספן. כן, גם זו סיבה אפשרית לאוסף.

 

ובה בעת, "כרטיס הביקור": האני מזוהה באמצעות האוסף עם עולם האמנות בפרט (אולי עם האוונגרד) ועם עולם התרבות בכלל. לעצם הבעלות תפקיד מרכזי בתיוג עצמי זה: האספן נוטל בעלות על היצירות, ובמידת מה נפשית, גם על יוצריהן. הם בתוכו, שלו. מדובר ביותר מאשר "קניית מעמד". כמו הבטיח האוסף לאספן זיקה יציבה יותר, בטוחה וממשית יותר לעולם הנכסף מסתם שחירה תרבותית. מובן, שלכאן משתרבב צורך השליטה, הפטרוניות והמניפולטיביות. אנו מכירים אספנים שכאלה.

 

אך, סוג האוסף גם עשוי לספק לאספן העֲצָמה של חייו, במובן של הרחבת תחומם: באמצעות "בעילת" החפצים, האספן חי מקומות וזמנים שנמנעו ממנו. נבהיר: גם אוגר הידע חווה זמנים ומקומות; אך, אין אגירת הידע כאגירת חפצים (הגם שזו האחרונה כרוכה בראשונה). שלנוכחות האובייקט הכוח המאגי לשחזר ולו פיסת הוויה אותנטית: הנה, באמצעות מקשת-הנחושת של רבן, אני חווה באורח פיזי את ירושלים של ימי "בצלאל"; אני שם. הנה, באמצעות ציור החלוץ של ראובן אני חווה באורח פיזי את ימי עליה שלישית; אני שם. וכיו"ב. מה שמספק מוזיאון לציבור הרחב – חוויית חיים מועצמת – מספק האוסף לאספן: חייו המוגבלים במקום ובזמן מורחבים בממדיהם.

 

היחסיות הבלתי נמנעת שביתרון האחרון משקפת בחלקה את תשוקתו של האספן לטוטליות. אין עוד אדם כאספן שכה עורג להשלמת סדרה, להשגתו של פרט חסר. זאת ועוד: אין האספן מסוגל להתפשר ביחס לאוספו: אספנים של ממש – או שיחסלו עד תום את אוספם (והסיבות לכך משתנות) או שלא. אין דרך ביניים. הכל או לא כלום. ובעצם, האם אין הטוטליות שוכנת בשורש כל אובססיה? שהרי, ככל אובססיה, אין האספנות מבחינה פרט מכלל: חשיבות כל פרט כחשיבות הכלל כולו. פגיעה בפרט תמוטט את הכלל, משמע תמוטט את האני המורחב של האספן.

 

אנו עוסקים באספנות כדיני נפשות. אנו עוסקים באספנות לחיים ולמוות. אין האספנות בבחינת תחביב. אספנות היא כורח, היא צורך השולט באספן יותר משהוא שולט בה. כי מאחורי כל אוסף של ממש מסתתר אני חרד התלוי באוספו לביטחונו העצמי ולאישוש האגו. ובהתאם, כל אוסף הוא שיקוף של פַן אגו נעדר. בל תלכו אפוא שולל: אין בכמיהה ליופי בבחינת תמצות צורך האספנות (שפעמים רבות אף אינו עוסק ביופי: אוסף ספרים נדירים, אוסף חרקים ועוד. הגם שכל אספן ייחס יופי לפריטי אוספו, ויהיו אלה בולים או תיקנים וכו'). האספן אינו בהכרח תאב יופי יותר מזה שאינו אספן. תאוותו מודרכת על-ידי התהום הפעורה תחתיו ובתוכו. אם לא "יבעל" את האובייקט, הוא נידון לסבל. אספנות, בעבורו, היא אופן שליטה בעולם, הכנעתו.שאם לא ישלוט – הוא יישלט ותאבד חירותו, ייפסד כוחו, תימחק ישותו. האספן הוא ישות פרמינידית (מלשון פרמינידס, הפילוסוף הפרה-סוקראטי, שטען – הכל הוא יש חומרי) המבקשת למלא חלדה בחומר. הוא אדם הלוקה בכושר הפרידה וההינתקות מאובייקטים, כושר המהווה שלב אנאלי מכריע בהתבגרותו של אדם. זהו שלב הפרידה של התינוק מחלקי גופו – הפרשותיו – המזוהים עדיין עם גוף האם. האספן אף הוא מסרב להיפרד מהגופים, שאינם כי אם השלכה של גופו וגעגוע לאחדות עם גוף האם. שמבלעדי האובייקטים הנצברים – אורבת התהום לאספן ולתוכה ייפול. אספנות או למות         


[1] לא אחת, במקרים של בני זוג, אספנותו של הזכר אינה משותפת לבת הזוג.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: