ירושלים של נחום גוטמן

                ירושלים של נחום גוטמן

 

את נחום גוטמן אנחנו מכירים, כמובן, כצייר תל-אביבי, אף כ"הצייר של תל-אביב הקטנה". הרבה פחות מכן, מוכר לנו גוטמן כציירה של ירושלים, למעט סיפורי תקופתו כתלמיד ב"בצלאל" (1914-1912), כפי שסופרו על ידו ב"בין חולות ותכול שמים".[1] גוטמן של ירושלים הוצג באורח חלקי ביותר בתערוכת "על אחד ההרים" (הגלריה של אוניברסיטת תל-אביב, 1988, אוצר: מרדכי עומר) וזאת באמצעות ציור-שמן מ- 1970[2], שני תחריטים מתחילת שנות השלושים ("הכותל המערבי" ו"מראה כללי של העיר העתיקה"[3]), איור לאגדות המלך דוד ורישום מימי תש"ח. לא יותר. אלא, שירושלים של גוטמן עשירה ומרתקת בהרבה והיא מזמנת לנו הצצה אל זיקת אמנות ואירועים פוליטיים מקומיים, ובמילים אחרות, מרחיבה את הדימוי המוקבע של גוטמן כצייר אנקדוטי וידידותי, כזה שאינו טובל מכחולו בטרפנטין העכור של מציאות מורכבת. מסתבר, כפי שנראה להלן, שגוטמן בהחלט היה ער ורגיש למתרחש סביבו והגיב-גם-הגיב, בפרט כשהעניינים נגעו לבירת ישראל.

 

ירושלים של גוטמן הנער בן ה- 14, המגיע מנווה-צדק ללמוד ב"בצלאל", הייתה ירושלים קסומה ורומנטית, אך כזו שעיקר קסמה מוסלמי-נוצרי. לימים, בזיכרונותיו מ- 1980, כפי שספרם אהוד בן-עזר, תיאר:

"השבילים והשמים היו נפלאים, גדושים, מעלים בזיכרון שברי פסוקים מן התנ"ך. כזאת הייתה ירושלים. (…) סמטאות ירושלים, בתי הקפה האפלים, הפחחים העובדים בכוכיהם לאור הגחלים – היו כהדגמות של רמברנדט. חומות ירושלים המשוננות – הדגמות לחיתוכי עץ פרימיטיביים. סלעי ירושלים שהתקמרו כמו חיות בראשית מאובנות – היו כהדגמות של תנועה אילמת וחזקה כזו שראינו בתמונות ואן-גוך. הערבייה הנוצרייה, שגרנו בביתה, הייתה חוזרת מעבודתה בבית הנזירות הרוסיות, עטופה בבגדי הבד השחורים, רק מחצית פניה ניבטת מהם – הייתה כדמות אל-גרקואית (…) והנוף הסובב העניק לנו עניין ושוני מלוא-חופניים. חוץ מן התחושות ההיסטוריות שמרגיש כל העולה לירושלים. עצי הזית, הסלעים המרוסקים והפזורים עוד מיום פרצם מתוך לוע-האדמה, השבילים והבתים, והאנשים מסביב, והנשים הערביות הנושאות ירקות לשוקי העיר העתיקה ולחצרות מנזרים…"[4]

 

עד כאן, ירושלים אל-זמנית, ירושלים א-היסטורית, ירושלים בעיניו של נער יהודי, שקיבל חינוך יהודי-ציוני ואשר זה מקרוב בא לעיר, ירושלים שאירועי העתים אינם ניכרים בה. את ירושלים זו ייצג גוטמן ב- 1915 באקווארל, "כפר בהרים", ממנו גם יצר הדפס: גבעה צחיחה, סלעים פזורים, עזים, קומץ בתים ערביים…

 

אלא, שהזמן חדר-גם-חדר לירושלים של גוטמן. ב- 1930 בקירוב, הוא צייר ציור-שמן אופקי, שנושאו מראה הכותל-המערבי והר-הבית. כך הוגדר הציור בלוח "האם והילד" משנת 1934-1933 (עמ' 241). בצילומו בשחור-לבן בלבד, נראה הציור (שעקבותיו אבדו, ככל הנראה, אי-שם באוסף פרטי כלשהו) כאחד מהחשובים יותר שבציורי גוטמן מאותה תקופה. הנוף המתגלה בציור מאחד במבט-על את המתפללים הזעירים ליד הכותל המערבי עם המתחם המלא של מסגד הסלע ועם בניינים סמוכים ועד להר-הזיתים הנשקף ברקע. גוטמן מתעכב על פרטי אבני-הגזית המרכיבות את הבניינים המתגודדים בצפיפות, על כיפותיהם. ההרים שברקע מצוירים בסגנון הנאיבי-אידילי האופייני לשנות העשרים. מבט הריחוף הגוטמני "פותח" את המראה, כך שהסמטה הצרה הסמוכה לכותל מתרחבת לכלל רחבה המזכירה את זו שתיבנה ב- 1967 על חורבות שכונת המוגרבים. ברור אפוא, שהנוף המיוצג אינו נשקף לעיני הצייר, אלא הוא נוף אידיאי.

 

באורח מפתיע, הגם שמוקד הציור הוא הכותל המערבי ומתפלליו המיניאטוריים, גוטמן השחיר את הכותל. סביר להניח, שההשחרה קשורה למאורעות אב תרפ"ט, שראשיתם במהומות באזור הכותל. נוסיף עוד, שאבני הכותל יוכהו ביותר גם באחד משני תחריטי המתפללים ליד הכותל מ- 1931 בקירוב. על כל פנים, בלוח "האם והילד" הודפס העתק הציור מעל לכותרת מאמר: "מאורעות אב תרפ"ט".

 

באותה עת, פחות או יותר (תאריכים לא צוינו על הציורים הנדונים) צייר גוטמן לפחות שני ציורים נוספים של ירושלים, אך בשניהם התמקד במגדל-דוד. באחד, המגדל בצבע חום, באחר הוא שחור[5]. השניים צוירו מהקצה המזרחי של שכונת ממילה, קרוב ביותר ל"בית טאנוס" (אשר נהרס ביחד עם שכונת ממילה כולה ואשר חלקו מיוצג בבירור בציור החום של מגדל דוד). דהיינו, הציורים צוירו מנקודה נמוכה ובסמוך מאד לדרך העולה אל שער יפו. נקודת המבט הנמוכה זיכתה את גוטמן במונומנטליזציה של מגדל דוד. ואכן, בשני הציורים מזדקר המגדל כמבצר אטום וחסין מכל פגע. דמויות ערביות זעירות עם חמוריהן, עגלותיהן ועוד נראות כנמלים מיניאטוריים לעומת מסת האבן האדירה של המגדל.

 

מגדל דוד השחור מטריד במיוחד: הוא מעוצב כגוש של חרדה המנוגדת בחריפות לבהירות העליזה ושוקקת-החיים של הבניינים והתנועה האנושית שבשער-יפו. ללא שום קשר לגווני האבנים, גוטמן בחר לייצג את המגדל באפורים ושחורים הכופים עליו נוכחות של טירה מורבידית מאיימת, אשר אוי לו לזה הבא בשעריה האפלים. אין בידינו פרטים על נסיבות הציור, שנותר לפיכך מושא לפרשנות ספקולטיבית. זו עשויה ליטול את הפרשן לאפיק פרוידיאני, בו שניות הפאלוס והמועקה תתמוך בתפיסת הארוס הגוטמנית, כפי שמוכרת מציורי הפרדס שלו.[6] אך, בהסתמך על הציור הירושלמי הקודם של הר-הבית והכותל המערבי, ניתן ואולי אף ראוי יותר להבין את השחרת מגדל דוד בסימן השחרת הכותל המערבי, רוצה לומר – בסימן דאגה וחרדה האופפות ב- 1929 את מוקדי היהדות בעיר-הקודש. והרי לנו אפוא הצעה לתיארוך אחר של הציור, בו המגדל המורבידי מסמן "אין חיים" יהודי-ציוני שלעומת הוויטאליות של החיים הערביים הסמוכים.

 

מכירי האפוס הגוטמני זוכרים עד כמה נרעש גוטמן מאירועי תרפ"ט. ההיסטוריון והאוצר, יגאל צלמונה, אף ייחס לפרעות ההן את התפנית הגדולה של ציירי ארץ-ישראל (כולל גוטמן, כמובן), בכל הנוגע לסגידה לדמות הערבי, שאפיינה את הציור המקומי לאורך אותו עשור.[7] חוברת הרישומים הקריקטוריים, שהוציא נחום גוטמן ב- 1929, "מאורעות א"י: טלגרמות וידיעות בציורים"[8], עומדת כולה בסימן הפרעות והטבח של תרפ"ט – מהגולגולת, הפגיון והדם אשר על הכריכה ועד לתמונות השחיטה (אחת מאלו מתרחשת לרקע מגדל דוד, עת גבוה מעליו חולפים שני קצינים בריטיים במטוס ומתרשמים משקיעת השמש…).

 

הציור החום של מגדל דוד מונוכרומי כולו. גווני האדמה שותפים לשיפולי הגבעה, לבתים הניצבים עליה ולמבצר הענק הנוסק בעוז לשמים. כדאי להזכיר: גוטמן שב ארצה מאירופה ב- 1925, לאחר חמש שנות היעדרות, ועשה יד אחת עם המודרניסטים התל-אביביים, הלוחמים אז מלחמת תרבות נגד "בצלאל" של בוריס שץ. עתה, גוטמן נטל חלק בשלוש מ"תערוכות מגדל דוד" (שנערכו בין 1928-1921): האחת, במרץ-אפריל 1926 (שנערכה, בעצם, בבית-ספר לבנות בירושלים); השנייה, ב- 1927 (שנערכה בבית-ספר "למל") והשלישית, באפריל 1928. במילים אחרות, גוטמן הכיר היטב את מגדל דוד רק ב- 1928, אך יכול היה לציירו בביקוריו שמאז 1926. עתה, הוא מתבונן בו ממרחק, מהצד היהודי החדש של העיר (כאמור, סמוך ל"בית-טאנוס" הנראה אף הוא בחלקו), וחש, מן הסתם, "כחגבים היינו" לעומת המבנה האדיר המתנוסס מנגד במלוא עזוזו. אם בציור השחור התעלם גוטמן כליל מסמל הסהר המוסלמי הקבוע בראש הצריח, הרי שהמגדל החום נושא את הסימן בקדקודו, הגם שאין הוא ברור. כך או אחרת, מגדל דוד של גוטמן מטיל מרותו על הכניסה לעיר העתיקה והמרות אינה ידידותית, למרות תחושת פרוזאיות-החיים העולה מהציור בכללותו. לצופה במגדל המצויר קשה להעלות על הדעת שכאן מציגים תערוכות של אמנות, מודרנית או אחרת. כי מגדל דוד של גוטמן, חום או שחור, מסמן כוח אותוריטטיבי, ללא שום זכר לזיקה יהודית למקום, מלבד עצם ציור המבנה (שהרבה לככב באותה עת על מזכרות יהודיות וציוניות). וכדאי אולי להשוות סימון זה של אותוריטה ארכיטקטונית לצריח אותוריטטיבי אחר שצייר גוטמן ב- 1926 בקירוב, המינרט של מסגד חסן בק ביפו.

 

בתאריך כלשהו בשלהי שנות העשרים, אולי בהקשר לחוויות שלושה הציורים האחרונים ואולי קודם להם, צייר גוטמן בצבעי מים נוף ירושלמי המייצג מבט גבוה מהר ציון החולף דרך כיפת מסגד אל-אקצה, ממשיך במורדות ההר (על בנייניו וחומותיו) ואל המרחבים הפתוחים שמדרום וממזרח (כולל הר הזיתים ומבניו).[9] כיפת אל-אקצה השחורה שולטת בנוף, עת מעבר לה נראים במעומעם צהבהב מבני הכנסייה הרוסית האורתודוכסית (מבט פרטני יותר על המבנים הכנסייתיים אשר על שיפולי הר-הזיתים מתגלה בתחריט מ- 1931 בקירוב, שנוצר בסמיכות לתחריט מראה העיר העתיקה, שנחרט מכיוון הר הזיתים וכמו השלים מבט כפול ממזרח וממערב.[10]). מעט ציירים ארצישראליים התייחסו ל"אל-אקצה", שמעמדו המוסלמי גבוה אף מזה של כיפת-הסלע. ואולי דווקא משום כך. באיזה נסיבות צייר גוטמן את הנוף הירושלמי הזה? קשה לדעת. האם היה זה במסגרת שהיותיו בירושלים לרגל "תערוכות מגדל דוד"? שמא הגיב למתח הגובר מצד המוסלמים כנגד התפילה היהודית בכותל המערבי (התנגשויות בין ערבים ויהודים אירעו כבר ביום הכיפורים, 24 בספטמבר 1928 ואבנים הושלכו על-ידי מתפללי "אל-אקצה" על מתפללי הכותל)? שמא קישר את האירועים לדכדוך הגדול ביישוב היהודי עקב המשבר הכלכלי הגדול של 1928-1926, הירידה היהודית הגדולה מהארץ והתעצמות האידיאולוגיה הערבית? הנחה מסורתית אומרת, שמקדש שלמה שכן מתחת למסגד אל-אקצה. האם לכן צייר אותו גוטמן והעניק לו את המעמד הפאנאופטיקוני?

 

אין ספק: חרף כל תל-אביביותו המושרשת, ירושלים רתקה את נחום גוטמן. תריסר התחריטים שהקדיש לנופיה בתחילת שנות השלושים, זמן קצר לאחר סדרות התחריטים בנושאי יונה הנביא ואיוב, מעידים על יחס עמוק. בתחריטיו אלה שמר גוטמן על עמדת הצייר התייר, הגם שנוכחות מספרית עודפת של תחריטי הר-הבית והכותל המערבי אפשר ששומרת על הדי המעורבות הקודמת. מבט-על לעבר כיפת-הסלע ומתחם הר-הבית; מבט לעבר העיר העתיקה המוקפת חומה, תוך שימת דגש על מתחם הר-הבית; שלושה נזירים ברחבת כנסיית "הקבר הקדוש", שני תחריטי מתפללים ליד הכותל המערבי, שלושה תחריטי סמטאות בעיר העתיקה, חנות ברובע היהודי, שער יפו – אלה הם נושאי ההדפסים. דומה, שאת האינטימיות הגדולה ביותר שלו עם ירושלים השיג גוטמן בסדרה זו של תחריטים, שנרשמו מהסתכלות ישירה ואשר חורגים מירושלים של "מקומות קדושים", או מירושלים הנוצרת בזיכרונה את בית-המקדש. אך, מפגש אינטימי זה היה גם רגע של פרידה. כי, מעתה ועד סוף שנות הארבעים, יימנע גוטמן מציורי ירושלים, ורק מלחמת-העצמאות תחזירו לכאן.

 

ובכל זאת, ציור גוטמני אחד מ- 1934 נגע בעקיפין בנוף הירושלמי: "ארז הלבנון למקדש שלמה", ציור בטכניקה מעורבת.[11] פה, ארבע דמויות, תנ"כיות בלבושן (עבריות? צוריות? גבליות?), נושאות על כתפן גזע עץ ענק, מנוסר-ענפים. הציור נטול כל רקע-עומק, ומבחינה זו, נטול "מקום". ברם, כותרת הציור מסגירה ירושלים ובית-המקדש. מבחינתנו, אישור נוסף לתודעת המקדש ביצירתו של גוטמן. ב- 1933, נזכיר, במסגרת רישומיו לתנ"ך, רשם גוטמן (בעפרון ובפחם) ארבעה רישומים של המשכן (אוהל מועד), מבחוץ ומבפנים.[12]  אמנם, לא המקדש ירושלמי, אך אביו-מולידו.

 

הפעם הבאה שפגש נחום גוטמן פגישה של ממש בירושלים הייתה ב- 1948. עתה, ירושלים הנצורה והלוחמת של ימי תש"ח הסיחה את דעתו מאתרי הקודש, כאשר הצייר (בן החמישים!) נתון כולו לרישום-כרוניקה של כאן ועכשיו ולתהילת דור ה"צברים". ספר רישומי תש"ח של גוטמן, "כאלה היו"[13], נפתח בפרק "ירושלים במצור" והוא נחלק לשלושה תת-נושאים: "עמדות קיצוניות", "קירות מבוקעים" ו"בעיר העתיקה". בעט ובמכחול-דיו צייר גוטמן את העמדה ב"בית-טאנוס" ההרוס שבקצה שכונת-ממילה (כן, גוטמן חזר אל נקודת-המבט האהובה עליו, המשקיפה אל הר-ציון ואל מגדל דוד).[14] סלילי תייל בקדמת הרישום מגלים מאחוריהם צללי חיילים ישראליים, עת עינו של הצופה נתפסת לסתירה הבולטת בין אלימות העמדה לבין נלבבותו של הנוף שמנגד, על כנסיותיו. ברישום אחר, הנגוע בשמץ צבע אקוורלי, נראה יהודי חרדי נושא שק-עפר לביצור עמדה בעיר העתיקה. ברישום נוסף, ילדה קטנה ניצבת ליד אמה בשער ביתה שבעיר העתיקה, עת בסמטה סמוכה נראים שני חיילים נושאים אלונקה.

 

גוטמן של תש"ח חולף בירושלים מעמדה לעמדה. הוא רושם ב"נוטרדאם" את המראה הפנוראמי המרהיב ושובה-הלב של העיר העתיקה המתגלה מבעד לקיר הפרוץ; הוא מתעד את הלוחמים הנחים ב"נוטרדאם" בין קרב לקרב; הוא מגיע לתצפית ב"קסטל" ברגע של הפוגה, ואפילו רושם חייל בתוך "המשוריין הראשון" ליד טחנת-הרוח של ימין-משה. בין השאר, גוטמן שב ומתמקד ב"בית-טאנוס" (המצוין כ"בית טינוס"). כאן הוא רושם את הלוחמים צופים מבעד לחרכים המוגנים בשקים; הוא מתעד את האולמות ההרוסים ואת הקירות המופצצים, שמשמשים עתה כעמדה קדמית; עינו נעה מייצוג תפנים צבאי של לוחם בתצפית וחולפת אל עבר עוד נופים ירושלמיים של מגדל דוד הנשקף מנגד, או אל צריחי כנסיות וחומת העיר, כפי שנראים, למשל, מעמדה אחרת מול כנסיית סנט-ג'ורג'; הוא מסתובב בסמטאות העיר העתיקה ורושם בעטו בניינים ואנשים. שורה ארוכה של רישומים מייצגים את הלוחמים לסוגיהם בעפרון אנושי, עממי וחם: הנער המקשר בין העמדות, העולה החדש הדתי העמל בביצורים, תלמיד-הישיבה הלוחם, "ר' משה החנווני שלא עזב את ביתו", וכו'.

 

גוטמן של תש"ח אינו מגיע לכותל המערבי ואף אינו צופה אליו מהעמדה שבהר-ציון. לא הכותל ולא מתחם הר-הבית מעסיקים את תודעתו באותם ימים של המלחמה על העיר. מבחינה זו, ירושלים של גוטמן מימי תש"ח שקולה לכל אתר קרבות אחר, וראו, לדוגמא, את ספר רישומי תש"ח שרשם גוטמן בבאר-שבע וסביבותיה, "חיות הנגב".[15]

 

החיבור ה"מלחמתי" שבין גוטמן לבין ירושלים יתגלה פעם נוספת כעשרים שנים מאוחר יותר, ב- 1960. עתה צייר את ירושלים בצבעי שמן על בד כציור פיגורטיבי ומופשט בה בעת, אשר כולו געגוע להר הבית הבלתי מושג. כיפת הסלע מוכחלת כליל (אפילו על חשבון כיפת הזהב: הכחלה "לאומית"? הכחלה בכחול-קודש? הכחלה פוביסטית?) במרכז הבד, מימינה חומת העיר העתיקה עם "שער הרחמים" ועם מספר ברושים מיתמרים בסגנון הדימוי הירושלמי האיקוני של "מקום המקדש". מסגד "אל-אקצה" נמחק והיה כלא היה, עת גוטמן ברא מדמיונו טופוגרפיה ירושלמית חדשה (שאינה מתיישבת עם שום זווית ראייה ריאלית, אף כי מרמזת-אולי על התבוננות מהצד היהודי, שכונת אבו-טור, ככל הנראה). ברה-ארגון אידילי ומיוהד זה של ירושלים, אשר רק ברושים נטועים בה למרגלות המתחם הקדוש ואשר "מהונדסת" כולה כמארג של משטחים גיאומטריים פסטליים, העיר העתיקה ניבטת מרחוק מאד, מוקפת משטחי מדרון גיאומטריים צהבהבים או ירוקים, ושני מעגלים אדומים קטנים למטה מימין ובתוכם בתי סילואן ועוד. ברקע הרחוק יותר – הר הזיתים והר הצופים (ללא סימני האוניברסיטה ו"הדסה"!). גוטמן מצייר ציור אידילי מזיכרונו. הנוף עליז ומשובב לב, מואר וססגוני, דקורטיבי מאד, והוא נשלט משמים על ידי שורה אופקית של ריבועים ובתוכם סימני מנורת המקדש, כתר, אריה ונוספים בלתי מזוהים. נחום גוטמן צייר אפוא את ירושלים, 12 שנים לאחר נפילת העיר העתיקה בידי הירדנים, כמושא רחוק, אך כ"יפה-נוף" ועיר-קודש.

 

ב- 1970, שלוש שנים לאחר מלחמת ששת-הימים וכיבושה-מחדש של העיר העתיקה, עת גוטמן עודנו נישא על גלי האופוריה הלאומית, הוא שב וצייר ציור שמן על בד בשם "ירושלים". פעם נוספת, הציור אינו מסתמך על מבט-עין ישיר ועודנו ייצוג אידילי של העיר, ירושלים כ"ציון". "ירושלים" של גוטמן מ- 1970 דומה מאד ל"ירושלים" שלו מ- 1960: ההתמקדות הברורה במתחם הר-הבית, ובעיקר במסגד כיפת-הסלע המוכחל כולו, שחררה את גוטמן מפרטים רבים של מראה העיר העתיקה. ושוב, בולטים שמי העיר שבהם נראות שתי כפות ידיים המברכות את ירושלים בברכת-כוהנים ובמחיצתן גור-ארי יהודה (עתה, מן הסתם, גם תזכורת ל"שער-האריות", שדרכו פרצו לוחמי צה"ל לעיר העתיקה ולכותל). שלא כבציור מ- 1960, ההרים שברקע "מנוקים" מאזכורי הכנסיות הידועות על הר-הזיתים (לא "אוגוסטה ויקטוריה", לא כנסיית א-טור) ורק קרן-אור כבירה בוקעת ממה שעשוי להיות הר-הצופים (הקרן בוקעת מאזור האוניברסיטה העברית, אשר אף סימניה נעדרים) והיא מאירה את שיפולי הר-הבית. אולי, תזכורת לקשר בין המובלעת הישראלית על הר-הצופים לבין אתר משאת-הלב של "מקום-המקדש".

 

חרף הדמיון הרב בין גרסאות 1960 ו- 1970, גוטמן שלאחר מלחמת ששת הימים בא אל ירושלים שבחסדי שמים, ירושלים של ניכוס יהודי ושל התרוננות לב לאומית, כמעט לאומנית. זוהי ירושלים אשר כולה חן וחסד, ירושלים של מדרונות בוורוד ובתכלת, ירושלים מטוהרת מכל קונפליקט ומועקה. ווריאציה על ציור זה מ- 1970 הוא הדפס-משי מאוחר יותר (אחד מסדרת הדפסי-המשי של גוטמן, "חמש ערים אהובות", בהם חוברת ירושלים לחברון, צפת, טבריה ויפו). כאן, חוזר גוטמן על אותה קומפוזיציה, אף כי מעניק נוכחות מוגברת לעיר-העתיקה משמאל להר-הבית. אלא, שבשמי-העיר שיבץ גוטמן שורה אופקית של ריבועים ובתוכם מנורת המקדש, שופר הגאולה, גור-ארי יהודה, כתר-מלכות ועוד (כולל גוף שמימי כדורי שחציו אור וחציו חושך, רמז למעמד קוסמי עליון של ירושלים).

 

מלחמת ששת-הימים הפעימה את לבו של נחום גוטמן בשורה של ציורי ירושלים. עוד ב- 1969 צייר ציור שמן אופטימי של מראה העיר, שטופת אור ים-תיכוני בהיר.[16] בציור זה, הנמצא באוסף פרטי, ייצג את עצמו בתחתית הציור כשהוא יושב ומצייר את הנוף הנשגב. מולו, מרחף בתכלת השקופה, צף מלבן חום כהה של הכותל המערבי (עדיין נשא עמו הצייר את זיכרון הכותל האפל מ- 1929), כשמעליו, בלב משטח וורוד, מרחף לו מסגד הסלע. אורנמנט פרחוני גדול מימין, צריחים משמאל, הר-הזיתים מרחוק – כל אלה עוטרים את הר-הבית מכל עבריו כנגיעות אקוורליות חינניות. כזו היא, אכן, ירושלים של גוטמן בשלהי שנות השישים – עיר מרנינה שתמצית מהותה הר-הבית.

 

קרבה בלתי מבוטלת בצורות ובדימויים קושרת את תמונת "ירושלים" שצייר גוטמן ב- 1970 לציור "חתונה בירושלים", שצויר באותה עת, פחות או יותר.  בשתי התמונות מככב מסגד הסלע בכחוליו במרכז הציור (כאן במרכז העליון), בבחינת "מקום המקדש"; בשתיהן מופיעות ידי ברכת כוהנים (כאשר בתווך מופיעה ב"חתונה בירושלים" מנורת המקדש, שלא כאותו גור-ארי-יהודה שצויר בשמי ירושלים האחרת של גוטמן); שתי התמונות משלבות פיגורטיביות, דקורטיביות רבה והפשטה; בשתיהן עוטפות תכלת רבה ועליצות את המראה המואר. אלא, שלא כבציור האחר, בציור ה"חתונה" יצר גוטמן ציור-בתוך-ציור, כאשר סצנת החופה מוקפת בבתי הרובע היהודי, שמעבר להם נשקפים הר הצופים והר הזיתים כצמד שדיים מעתירים. ספק תפאורה וספק ציור קיר דקורטיבי ואֶפּי (רב-יחידות) – גוטמן מכניס ומוציא אותנו אל החתונה וממנה, מהכלל אל הפרט ולהפך. ארבעה הברושים מימין עשויים לאזכר את ברושי "מקום המקדש", המוכּרים מהאיקונה הירושלמית הוותיקה (שראשיתה ב- 1837) ואשר מסמלים את ארזי הלבנון, ששימשו לבניין המקדש. דומה, שגוטמן מייהד מחדש את הרובע היהודי שננטש בתש"ח ואשר נכבש מחדש ב- 67. הטקס היהודי של החתונה משלב עממיות של נושאות התקרובת עם דימויים לאומיים-דתיים, ביטוי לאופוריה הגדולה שלמחרת המלחמה. החתונה המיוצגת היא אפוא גם טקס של ברית בין עם לבין בירתו המקודשת ("וארשתיך לי לעולם…").

 

בציור שמן נוסף מאותה עת[17], אף הוא בגוונים פסטליים בהירים, מפתיע אותנו הצייר בדימוי של בור משולש גדול במרכז קדמת הבד, שרידי אולם מזרחי נטול גג, ככל הנראה אורוות המלך שלמה אשר מתחת לרחבת הר-הבית. נוף העיר נראה כמיחבר דמיוני שבדה האמן מלבו, עת כנסייה מפוארת מצד ימין נענית בצד שמאל במסגד-הסלע, שעטה כולו וורוד מתקתק ומתחת לו מלבן הכותל, שלבש אפור (המלנכוליה של הכותל, בבחינת "כותל הדמעות"). שער קמור במרכז הבד אינו חייב, כך נדמה, לאף אחד משעריה המפורסמים של חומת ירושלים. נראה, שלבו של גוטמן, שלמחרת מלחמת ששת-הימים, עולה על גדותיו בערגה לבית-המקדש, עד כי העניק למרתפי מסגד-הסלע (אותן אורוות-שלמה, המקום המשוער של שרידי המקדש) את המעמד המרכזי בציורו.

 

                                       *

נחום גוטמן נודע כל חייו הבוגרים כמפא"יניק, בכל הקשור לעמדותיו הפוליטיות, מה גם שאישיותו החביבה ניצבה בסתירה לכל ראדיקליזם, לאומני או אחר. בה בעת, נחום גוטמן היה ציוני בכל נפש ולב ואת ציוניותו לא הפריד מציון, היא ירושלים. נכון, גוטמן לא היה חבר בכת "מכון המקדש" ולא הצטרף ב"יום ירושלים" לאותם אנשי ימין התובעים בהפגנתם תפילה בהר-הבית. אך, גוטמן בהחלט נסחף באופוריה הזכורה שלמחרת מלחמת ששת-הימים, וסביר גם שראה בדימוי הר-הבית חוט מקשר בין מלכות בית-דוד ושלמה לבין ההתחדשות הלאומית בארץ-ישראל במאה העשרים. לכן, ירושלים של נחום גוטמן היא יותר מנוף קוסם, בהיותה מוטמעת לאורכה ברגשות לאומיים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


[1] נחום גוטמן ואהוד בן-עזר, "בין חולות ותכול שמים", יבנה, תל-אביב, 1980.

[2] ולא מ- 1960, כמצוין בקטלוג. על הציור, ראו בהמשך.

[3] שניים מתוך תריסר תחריטים, שנידרש להם בהמשך.

[4] לעיל, הערה מס' 1, עמ1 116, 126, 128.

[5] לציור המגדל השחור הודבק התאריך 1927 בקירוב (ראה קטלוג מכירה פומבית מס' 15 של גלריה "גורדון", תל-אביב, 17 בדצמבר 1984, פריט 434),  אך ללא כל סימוכין. 

[6] בנושא זה, ראה מאמרי, "סוד הפרדס של נחום גוטמן", בספרי "על הארץ", הוצאת ירון גולן, תל-אביב, 199כרך ב', עמ' 704-678.

[7] יגאל צלמונה, "המזרח באמנות הישראלית בשנות העשרים", בתוך קטלוג "שנות העשרים באמנות הישראלית", מוזיאון תל-אביב, 1982, עמ' 33.

[8] הוצאת נ.איתן, תל-אביב.

[9] הציור הודפס בספר, "נחום גוטמן", מאת אהוד בן-עזר, מסדה, תל-אביב, 1984, עמ' 63-62.

[10] שני התחריטים נמנים על תריסר תחריטי ירושלים של גוטמן, כולם באוסף מוזיאון גוטמן, נווה-צדק. תחריט הר הזיתים הודפס בספרו הנ"ל של א.בן-עזר (הערה 9), עמ' 77; תחריט מראה העיר העתיקה הודפס בקטלוג "על אחד ההרים", הגלריה של אוניברסיטת תל-אביב, 1988, עמ' 33.

[11] הציור הודפס בספר "נחום גוטמן" מאת א.בן-עזר, 1984, עמ' 132.

[12] ראה: "עד פתח הגן" (נחום גוטמן ומשוררים עבריים בעקבות התנ"ך), אבן-חושן, רעננה, 2007, עמ' 102-97.

[13] נחום גוטמן, "כאלה היו", ההוצאה לאור של מערכת הביטחון, תל-אביב, תשכ"א.

[14] השוו לרישומי תש"ח  של לודביג בלום מאותו מקום בדיוק.

[15] נחום גוטמן, "חיות הנגב", עם עובד, תל-אביב, 1949.

[16] צילום-צבע של הציור נמצא בארכיון "מוזיאון גוטמן", נווה-צדק, תל-אביב.

[17] רפרודוקציה גדולה של הציור הודפסה בקטלוג בית-המכירות הפומבית, "מצא", תל-אביב, מכירה מס' 102, פריט מס' 63.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: