אמריקה או אירופה? (1990)

אמריקה או אירופה

הכתובת רשומה על הקיר וכל שנותר לקוות הוא שלא ייטחו עיניהם של מובילי השיירות. כן, כבר היו כתובות על כתלינו וכבר קרה שכיסה הטיח את עיני המובילים: סוף שנות הארבעים, כשאותתה ההפשטה הניו-יורקית איתותים משמעותיים, סירבו אצלנו אנשים לראותם והתמידו, עם כל החזות האוונגרדית, בשמרנות ירחמיאלית של אהבת-פאריס-לנצח. התוצאות ידועות: במקום ההשראה של פולוק, רותקו, ניומן וכו' -שוגרו אלינו באזן, מאנסייה, ביסייה וכו', וכך: "אופקים חדשים", עם העדפת ה-Valeurs הליריים מפאריס, וההיצמדות לליגה ב' של ההפשטה הבינלאומית דאז. לאמור (בחוכמה שלאחר מעשה): החטאה של עוצמה ברוכה, החטאה של רגע. מסקנה מתבקשת: לאוצרים המרכזיים אחריות תרבותית מרובה בהכוונת התנועה, אף כי הנהגים הם האמנים והם הם (האמנים) שמאותתים לא אחת לנווטים (קרי, האוצרים) את כיווני דררך ותמרוריה.

אם כך, פעם נוספת וביתר דיוק: הכתובת רשומה על הקיר וכל שנותר לקוות הוא שלא ייטחו עיניהם של מובילי-השיירות, נווטים או נהגים.

ובכן, שם המשחק הוא "אירופה". כבר שנות השמונים גילו לנו זאת (גם אם מוזיאון תל-אביב התעקש למנות אוצרת לאמנות אמריקאית דווקא). זאת, בשעה שפילוסופים צרפתיים חרשו באוניברסיטאות של ארה"ב ואנסלם קיפר וחבריו מגרמניה או אנצו קוקי וחבריו מאיטליה הציעו הצעות, שהאפילו בהיקפן ובעומקן התרבותי על פלורליזם אמריקני ממוסחר. ולא היה די בכשרונות נדירים כדיוויד סאלי או כריצ'ארד ארטשוואגר בכדי לטשטש את שטחיותה התרבותית של ההצעה האמריקאית הכוללת, צעקנית ככל שהינה. וגם לגבי כוכב כג'וליאן שנאבל ידענו: כשהוא טוב, הריהו מתחבר לרגישות אירופאית של מיתולוגיות-טבע ("מלך היער", "פרהיסטוריה"), של איקונוגרפיה נוצרית ("ויטה") וכו'; וכשהוא פחות טוב, אין הוא מציע הרבה יותר מאקלקטיציזם אמריקאי טיפוסי נוסח "רידר-דייג'סט-מגזין". וכמובן, יותר ויותר הסתבר לנו בשנות השמונים, שלכאריזמה של יוזף בוייס הגרמני אין תשובה בצד האחר של האוקינוס. אצלנו, אגב, בוייס עודנו בגדר סוד כמוס של כמה אמנים: שום תערוכה, שום רכישה מוזיאלית. אבל, קיר ליכטנשטיין במוזיאון תל-אביב יש גם יש.

טפשי ככל שהינו המשחק התרבותי העשרוני, בכל זאת יש בו משהו: עובדה, בשנות השבעים ברורה הייתה עליונותה התרבותית של ניו-יורק המושגית על-פני מילאנו של "ארטה פוברה", כפי שלפילוסופיה האנליטית האמריקאית היה עדיין יתרון ניכר על-פני שרידי מטפיסיקות אירופאיות, אשך מהן החל מבצבץ אז הסטרוקטורליזם הגורף. בשנות השמונים התברר, שהתפנית הפוסט-מודרנית היא גם תפנית יבשתית מארה"ב לאירופה. בארה"ב ידעו זאת (בתערוכות הגדולות שייבאו מגרמניה ומאיטליה, במערכות כתבי-העת שאויישו באירופאים ובכמה גלריות מרכזיות שהביטו אל היבשת האחרת). אצלנו קראו ולא קראו את המפה: משה גרשוני הוא, אכן, האמן הבולט ביותר של שנות השמונים, ודאי של מחציתן הראשונה, וזיקתו האירופאית ידועה. במקביל, הוצגו תערוכת צעירי גרמניה במוזיאון תל-אביב (1983), תערוכת קיפר במוזיאון ישראל (1985), אף כי שררה דממה איטלקית מוחלטת. אתם שמים לב: לכל אורך העשור תערוכה אחת פה, תערוכה אחרת שם. נכון, לתערוכת הגרמנים הייתה השפעה ניכרת על מוצרי רחוב שיינקין ועל רבים מבוגרי בתי-הספר לאמנות, אך רק לטווח קצר. נאמני ראושנברג האמריקאי, המלמדים והכותבים במקומונים, הפגיזו קשות את הפוסט-מודרניסטים שלנו. אמריקה המשיכה לתת את הטון המרכזי. לשם נסעו רוב המשתלמים מבין אמנינו הצעירים, משם הגיעו כתבי-העת (אשר סבלו וסובלים יותר ויותר מפלורליזם המדשדש בבוץ עצמי, ולפיכך, סבלו מחלל אינטלקטואלי, למרות ריבוי המלל). לשנאבל ולסאלי הניו-יורקים היתה פה עדנה גם בטרם הציגו כאן תערוכותיהם (שנאבל במוזיאון ישראל, סאלי במוזיאון תל-אביב). אפילו חוברת "סטודיו" ממשיכה לשדר לנו שידורים נרחבים של Voice of America באמצעות "כתבנו בניו-יורק". כל זאת כאשר ה"אקשן" המשמעותי מתרחש בעצם במקום אחר, גם אם פחות נגלה לעין, לפי שעה.

יש אומרים, שאין להפריד עוד בין אמריקה לאירופה (ג'וזף קוסות, 1988: אמריקה ואירופה חברו לאחדות דיאלקטית של השלמה הדדית שמתוך ניגודים). אנו, לעומת זאת, מצדדים בעמדת מבקר כדונלד קאספית, שהפריד היטב בין שתי התרבויות (הגם שלא היינו נעצרים כמותו בהבחנת תפיסות הזמן השונות של שתי התרבויות). דהיינו, לא רק עָבָרנות אירופית מול עתידנות אמריקאית, אלא מרחבי חשיבה שונים בתכלית, כפי שהראה ג'רמנו צ'לאנט בכתביו השונים וכפי שנטען להלן.

נכון, הפרידה מארה"ב אינה דבר של מה בכך. אפילו אירופה עור לא השתחררה מנאט"ו. העובדה היא, אמנם, ששלהי שנות ה-80 שלחו זרועות ניו-יורקיות לא רק אל עבר גלריה "ארטיפקט" התל-אביבית, אלא גם למדריד, פאריס, פירנצה ודיסלדורף. סטיינבך, קונס, שרי לוין וחבריהם, הפכו את דילמות הצרכנות-שיווק הניו-יורקיות לצורת אמנות והצליחו לפגוע בנקודה אירופאית רגישה, ברגע בו אכן נזקקה אירופה להרגעה מושגית וגיאומטרית, שלאחר התפרצות הלאבה האקספרסיוניסטית הגרמנית-איטלקית. אלא, שאפילו עווית-חיים זו של אמנות ניו-יורקית גוססת (עווית שהולידה אחים אירופאיים כמו ג'והן ארמלדר, ברנאר לאבייה ואחרים), נזקקה לתמיכה רעיונית מאירופה. סיפק אותה פילוסוף צרפתי (בודריאר) ואבהות היסטורית גדולה העניק מרסל דושאן האירופי. לאור קיקיונותה, נראה ברור לפחות לכותב שורות אלו: זוהי שירת ברבור הפלסטיק של האמנות האמריקאית.

ואגב, אופייני לנו: ב-1987 היינו בין הראשונים בעולם שמהרו להציג (במוזיאון ישראל) את "ניו-יורק עכשיו". כן, את אמריקה אנחנו בולעים מהר (האם יש הרבה מה ללעוס?).

הכתובות על הקיר. רק סומא לא יקראן: 1992, איחוד אירופה; 1990, נפילת חומת-ברלין בואך אחדות הגרמניות; 1990, ממשלים קומוניסטיים קורסים לטובת דמוקרטיזציה של מזרח-אירופה והיפתחותה אל המערב. ובארה"ב? כאן הסתיים המעגל הדיאלקטי שראשיתו במהפכה האידיאליסטית של שנות ה-60 וסופו בריגניזם ובקאונטר-מהפכה של שנות ה-80.

אמריקה סגרה מעגל ואירופה פותחת מעגל. איחודה של אירופה בשוק משותף הוא אמירה כלכלית קולוסלית, שללא ספק תהיינה לו השלכות אמנותיות. הן החוק ידוע ומוכר: במקום בו העוצמה הכלכלית, שם גם לב הפעילות האמנותית. אלא, שיותר מעוצמה פיננסית, איחוד אירופה מבטיח ומחייב גיבוש-יחסי של מסורות אירופאיות, יתר דיאלוג אידאי-אירופאי, תן וקח של דימויים ומושגים המבטיחים נביטות אמנותיות מרתקות מהקרקע העשירה הזאת. תערוכת "אירופה עכשיו", שהוצגה ב-1988 במוזיאון פראטו שבאיטליה, לא הייתה כי אם צעד ראשון בדרך ארוכה של תערוכות כלל אירופאיות העוסקות בזהותה של אירופה.

בימים בהם בולע המערב ברעבתנות את פליטי האוונגרד הסובייטים ומציף עצמו בתערוכות מודרנה סובייטית (טובות וגרועות), ברור שה"גלאזנוסט" של גורבצ'וב מניב פירות אמנותיים. ברור גם הצורך של השוק האמריקאי בגירוי אירופאי חדש. כשיירגע הגל תתברר משמעותו האמיתית: התעוררות אמנותית עזה במזרח אירופה, מרוסיה ועד לפולין ולצ'כוסלובקיה. בלב המפה התרבותית הצפוייה של אירופה החדשה תעמוד גרמניה מאוחדת, אשר מתחי מזרח ומערב עשויים להניב בה יצירה כפי שרק גרמניה מסוגלת לה. הכסף קיים, המוסדות קיימים, הצורך ודאי שישנו. שום דבר לא יעצור את אמנותה של גרמניה המאוחדת. פה, בצומת המפגש בין המזרח למערב, שום חומה לא תחצוץ עוד בין תרבויות, אשר מאז ומתמיד ניזונו מיניקה דיאלקטית הדדית (הקונסטרוקטיביזם הרוסי כיונק מקוביזם פאריסאי; צ'כוב וטולסטוי כיונקים מריאליזם מערב-אירופי; האסכולה היהודית של פאריס כיונקת מיוצאי רוסיה היהודיים; אוונגרד גרמני כיונק מהמהפכה הסובייטית, ועוד). שנים רבות מדי הופרדו הכוחות המזרחיים והמערביים, ועתה הם ישובו זה אל זה בשקיקה ובהפרייה אדירה. תרבויות עממיות דתיות, מסורות ריאליסטיות וכו' של המזרח יתחברו לתיחכומים המערביים למיניהם לתפארת אמנות אירופה. הפרייה שמתוך אחדות הניגודים (משהו מזו כבר חשנו בכל אותן יצירות גרמניות ניאו-אקספרסיוניסטיות שנוצרו בשנות ה-80 על-ידי יוצאי המזרח – בזליץ, פנק וכו', או על-ידי מציצני המערב – אימנדורף, הדיקה וכו'. ולא שכחנו גם את ציוריו של קיפר בנושאי "שדות-מארס", שהם טריטוריות במזרח-גרמניה).

לא, רק סומא לא יקרא את הכתובת שעל הקיר. כתוב בה, בין השאר, שלאירופה המאוחדת יצטרף גם קולן המוגבר של מדינות שוק "נידחות" כספרד, יוון וכו' בבחינת קול אמנותי מוגבר. הסקרנות לגבי האיכויות האמנותיות הפועלות בספרד ובאנגליה, למשל, איננה חדשה: הריאליזם המדהים של גארסיה לופז וחבריו בספרד, או של לוסיין פרויד וחבריו באנגליה, מעורר עניין רב מזה מספר שנים. עתה, עם איחוד אירופה, צפוייה התחזקותם של השוליים האירופאיים. אם במזרח המשתחרר ואם בדרום ומעבר לתעלה.

בשורה לשוליים הרחוקים יותר של העולם השלישי או ל"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון"? ישנם אצלנו הסבורים שזהו אכן "הרגע שלנו". אינני מאמין. אירופה המאוחדת תבהיר לנו הבהר-היטב שאנו נידונים לשחק בליגה אחרת – ב"משחקי אסיה", או "משחקי אוקיאניה… הן ראינו בתערוכת "קוסמי-האדמה" שבפאריס את הפטרוניות האירופאית כלפי העולם השלישי: בתור פרימיטיבים יקבלו אותנו. בתור "אירופאים" – ספק רב.

ואף על פי כן, מחוייבים אנו לתהות, כיצד כל המהלכים הנ"ל חלים עלינו. מעבר לצורך הבלתי-נמנע שלנו – בתור שדה אמנותי תוסס מאד, אך עני ושולי – לדבוק באם מערבית גדולה, השאלה היא תרבותית-פוליטית במובן הרחב ביותר. האם נמשיך בסחף הימיני ונגביה חומות איבה בימים של דיאלוגים והשתחררות בינלאומית ממטעני חשד ופחד (לא רק באירופה, גם באמריקה הלטינית, בדרום-אפריקה)? האם לא נהפוך בדרך הסחף הלאומני שלנו, למין אלבניה חשוכה ופרימיטיבית נוספת, אשר ממנה יצמח רק בידור פוליטי-תרבותי? זוהי השאלה הגדולה. השאלה הקטנה יותר היא השאלה האמנותית, והתשובה עליה ברורה בשורות אלו: אירופאיזציה של אמנות ישראל.

די, הקץ לאמריקניזציה ההיא, ששורשיה באמצע שנות ה-60, לפני ואחרי מלחמת "ששת הימים". ימשיכו להם העיתונים והטלוויזיה שלנו באמריקניזציה הקלוקלת שלהם, ותדע לה האמנות הישראלית להתעלות מעל לסוציולוגי אל הרבדים העמוקים יותר נוסח התרבות האירופאית הגדולה. ימשיכו להם "צברינו" המכריסים לחקות את הפרקטיקה האופורטוניסטית של ה"יאפיס" הניו-יורקיים, וידעו אמנינו לגלות מחדש את המסתורין שבמטפיסיקות, את קסם האלגוריות, את האמביוולנטי שבשירה – ובמלים אחרות, את מורשת אירופה.

בשנוה הארבעים-חמישים דיברו אצלנו (מכיוון מחנה-ארדון) על זיקה ים-תיכונית וביזנטית של אמנות ישראל. בשנות התשעים, כאשר התרבות העממית שלנו הופכת יותר ויותר ים-תיכונית (במוסיקה שלה, בארכיטקטורה, בשיפוץ החופים וכו'), דווקא האמנות מקפידה להסתייג מכל צורה של מקומיות, ים-תיכונית ואחרת. יש ונדמה, שאנסלם קיפר של הדיאלוג היהודי-נוצרי, של השואה, של יציאת-מצרים ושל מדבר-יהודה הוא האמן הישראלי ביותר שקם לנו בשנים האחרונות… ומכיווננו אנו, אמן כאברהם אופק – אשר הוכיח זיקה עמוקה ביותר לציור האיטלקי (מאז שנות העשרים ועד ובעיקר לפלדינו) – היה ונותר חריג במחננו. אך, אירופאיזציה של אמנות ישראל, כאשר האירופה היא זו הצפוייה למחרת 1992, משמעה דיאלוג עם תרבויות איטליה, יוון, ספרד, לא פחות מאשר עם פאריס, ברלין ומוסקבה. אירופאיזציה של אמנות ישראל משמעה גם להתייחס אל הפריזמה רבת הרבדים שלנו כיהודים, כישראליים, כאנשי המזרח-התיכון. במלים אחרות, אירופאיזציה של אמנות ישראל אין פירושה להפוך אירופאיים, אלא לקבל מתוך האחרות, לנהל דיאלוג מתוך הייחוד, להיות שם מתוך כאן, לאשר את שלנו בזיקה לשלהם (להבדיל מעיקרון ה"לנו אין, להם יש" – עיקרון "דלות – החומר").

מתחת לכפר הגלובאלי של עולמנו רוחש עדיין המתח הקוטבי, מתנהל עדיין קרב גוג ומגוג ערכי בין שתי היבשות – אמריקה ואירופה. הצבת פסל החירות הצרפתי בשערי מנהאטן, מחד גיסא, ותוכנית מארשל האמריקאית באירופה, מאידך גיסא, לא הצליחו לטשטש את המורשת הגנטית האידאית השונה שמשני צדי האטלנטי.

בשנות השישים קמה באיטליה תנועת "ארטה פוברה" מתוך התנגדות אירופאית עקרונית למושגיות האמריקאית. "האדם הוא המסר" קראו איטלקים צעירים אל עבר אלה שהצרינו מערכות (סוציולוגיות, לוגיות, מתמטיות וכיו"ב). דבקים במיתוס ההומניזם האירופאי, על שורשיו הסוקרטיים ואמיריו ההשכלתיים והרומנטיים, העמידו האירופאיים את תשובת האדם החופשי למערכת: הרב-משמעי, האורגני, החושני והפתוח; תשובה ליומרה האמריקאית המערכתית של החד-משמעי, האל-אישי, הטכנולוגי והסגור. אמריקה של המערכות הגדולות – מהמערכת הפדרלית, דרך המערכות הסוציו-אקונומיות, ממערכות המדייה חובקות-היבשת ועד מערכות המדע והטכנולוגיה הגיגנטיות – נענו, אפוא, בהנפשה הומניסטית אירופאית. נפש האדם כנפש היחיד.

הרוח האירופאית קמה מתוך תשתיתה האפלטונית והניאו-אפלטוניסטית, תוך שהסבה מסורת זו לתכני הנצרות. בשורש שתי המסורות הללו גם יחד מצוי המתח הגדול שבין החומר והרוח, שניות הגוף והנפש, היצרים וההכרה. המתח הזה, מלחמת-עד זו של הקיום האנושי, בנו את הפילוסופיות האירופאיות הגדולות ואפילו את הפסיכואנליזה הווינאית. אמריקה, שאימצה פרוידיאניות ושאר אירופיזמים, לא הצליחה להסתיר את הוויתה הערכית האחרת: תרבות חומרנית ביותר המתיימרת לאידיאליזמים הגבוהים ביותר (מ"ציון החדשה" ועד ל"חלום האמריקאי"). אלא, שאמריקה לא הפנימה את הסתירה. בתרבות האמריקאית אין מתקיימת מלחמת הגוף והנפש, כי אם התשוקה האלכימית לצבירה חומרית, כוו שתאפשר גם את הרוח הטהורה.

לַשוני הבסיסי והעקרוני הזה הסתעפויות רבות. קודם כל, הפער בין דיאלקטיקות אירופאיות לבין העדר דיאלקטיות בתרבותה של היבשת האחרת. אמריקה הצמיחה את ערכי הגדול (הכמותי), החזק (סמלם של אלה: גורד-השחקים), ואת המיידי (ה-Instant), הפסקני, החד-משמעי, המהיר והפשטני. כל אלה סתרו את המורכבות האירופאית של תנועת הסתירות, של דברים והיפוכם. לא רק דיאלקטיקה של גוף ונפש, אלא עצם העיקרון הדיאלקטי כעיקרון של חשיבה וקיום: סובייקט-אובייקט, אדם-עולם, חברה-טבע, הפשטה-קונקרטי, יש-אין, גן-עדן וגהינום, אלוהים ושטן וכיו"ב. מהי אירופה ללא הדיאלקטיקות הללו? האם איננו נוגעים, בעצם, בפער המהותי שבין ספקנות אירופאית לדורותיה לבין הפרגמטיזם האמריקאי המפורסם? אמריקה של פעילות פרקטית מקדמת, המבטיחה ניצחון וכיבוש, מסורת הכוחניות האופורטוניסטית נוסח "כמעיין המתגבר" וצאצאיו ה"יאפיים", לעומת אירופה הספקנית. זו האירופה שהצמיחה את ספקנותם של סוקרטס ודקרט, את "החיל והרעדה" של קירקגור, את האבסורד – ההסכנה לבלתי-מובן, קבלת חוסר הפשר, ראיית האושר שבעונש הסיזיפי הנורא. זוהי אירופה, זהו ההומניזם האחר של עוצמת החולשה והוויתור.

אלא שישנה גם אירופה השוחטת והטורפת, אירופה הטבטונית-נאצית, הספרדית הכובשת-טובחת-אינקוויזיציונית. זוהי הדיאלקטיקה האירופאית בשיאה: תהומות הרע שהצמיחו את שיאי הטוב והיפה, ולהפך: גרמניה הוויימרית וגרמניה הנאצית. מושג הנשגב האירופאי, שמשמעותו האינסוף המכתיר את האני ומולידו מחדש, מתמצת חווייה אירופאית בסיסית. זוהי אירופה הניבנית מתוך תודעת ההרס, הריקבון, המוות (ג'רמנו צ'לנט עמד על כך), לעומת אמריקה הנבנית  מתוך האמונה בחדש. רובדי-רבדים אירופיים של מלכויות שוקעות, של מלחמות, טבח, חיסולים ומגיפות מגדירים את אירופה כדשן עשיר המצמיח פרחים מתוך רקבונו. זהו אישור החיים שמתוך תודעת המוות (היידגר), זוהי האסתטיקה של הדקדנס (אוסקר וויילד, בודליר, ז'נה). אמריקה הומצאה במאה ה-18 כ"אינסטנט" גאולה פתטית. זו אמריקה של העתיד, של המחר, של האוטופיה הגדולה, לעומת אירופה של תודעת העבר, המסורת, האתמולים, הזיכרון, המיתוס. פרוסט של החיפוש אחר הזמן האבוד לעומת "עולם חדש" של האקסלי. אמריקה נטולת האתמול בבחינת תרבות ללא זיכרון. אירופה היא כוחו של זיכרון הלניסטי, רומי, טבטוני, ימי-ביניימי, רנסאנסי, השכלתי, רומנטי, פוזיטיביסטי, מודרניסטי. זוהי אירופה שתצמיח את "שם הוורד" ואת "דברי ימי מנזר". אמריקה לא תצמיח את אלה.

כי אמריקה תולידו עוד ועוד פלסטיקים מהירים, פרקטיים, פרגמטיים, אך נטולי קסם ועומק, ולעומתה תוליד אירופה את אידיאל האותנטיות, ששיאו באקזיסטנציאליזם של ניטשה-סרטר-קאמי וכו': הגשמה עצמית שמתוך עימות, מאבק, סבל. אמריקה תוליד "דיסנילנדים", הוליווד, משחקי טלוויזיה, פרסומות, "סלבריטיס" מדומים של מדייה כל-יכולה, הדמיות, בעוד אירופה תציב את סימני-השאלה של האותנטיות, המקור, הגרעין, המהות, ה-Re של האסנציאליזם האירופאי. כך, ניו-יורק תתכסה בעוד ועוד מאניירות פסוודו-בארוקיות, בעוד הבארוק הוא באירופה. כי, בנוסף לאמור, אירופה היא מרחב המלכויות ותרבות המלכות, קרי – השגב והנאצל, בעוד אמריקה היא מרחב דמוקרטי, שתולדתו היא תרבות ההמון. ה"מאס פרודקשן" של אמריקה (וה"פופ" בשיאו) הוא ניגודה המוחלט של אירופה. ברמת תרבות-החצר, שוללת אירופה את ההמוני לטובת האמנות האריסטוקרטית; ברמת ההיררכיה הכנסייתית, שוללת אירופה את ההמוני לטובת פיאור הקתדרלה; ואילו ברמת האותנטי, שוללת אירופה את ההמוני לטובת האקספרסיוניזמים למיניהם. ביצור ההמוני האמריקאי יתממשו ערכי הפרגמטיקה, הטכנולוגי והסיפוק המהיר; באקספרסיוניזמים יבוטאו היחיד, האותנטי, הייחודי והקדוש. הפשטה אקספרסיוניסטית של ניו-יורק? אותנטיות נוסח רותקו, פולוק וכו'? אמת, הוכחה לכך שהעניין הבין-יבשתי הנדון מורכב הרבה יותר מכפי שמוצג כאן. ואף על פי כן, הדיאלקטיקה רוחשת מתחת לפני השטח המורכבים, ואין לטעות בה: הברית האירופאית בין היחיד לבין המהות ,ספקנית ודיאלקטית ככל שהינה, אמרה מאז ומתמיד חתירה אל מעבר למסך התופעות והסרת מסכי האשלייה. אמריקה מכרה את האשליות: בסרטיה, בחלומותיה החברתיים, בגיבוריה ובערכיה. הסיפוק המהיר האמריקאי (בקצהו האחד ה"האמבורגר", בקצהו השני – "מיליונר לפני גיל 40") נאלץ לדבוק באשליה, בעוד המורכבות האירופאית של הסיפוק האיטי (המטבח הצרפתי, השליט הקשיש) דגלה באסנציה השוכנת מעבר למיידי, ברמת ה'מאחורי-התופעות'. שם גם כוננו המטפיסיקות האירופאיות, ניגוד לפרגמטיקה המפוכחת של האנליטיקה האמריקאית. הכמיהה אל ה'מעבר' הולידה את הסימבוליזם, את הפנומנליזם ושאר זרמי דעת ויצירה אירופאיים. ספק אם."אסכולת ניו-יורק" המופשטת-טרנסצנדנטלית (פולוק, רותקו, ניומן, מאדרוול וכו') היו צומחים ללא הסוריאליזם שהיגר לארה"ב מאירופה הנאצית.

ובכן, הבחירה ברורה: מכונית אירופאית לעומת מכונית אמריקאית. אירופאיזציה של אמנות ישראל משמעותה העדפת האיכות על פני הכמות, הזיכרון על-פני המחר, ה"ספרותי- על-פני ה"מקומוני", הדיאלקטיקה על פני המיידי (שילוב המיתוס בלוגוס, בכלל זה), תודעת המוות על פני החדש, האותנטי על פני התחליף, הספקנות על פני הפרגמטי, האדם על פני המערכת, הנשגב על פני ההמוני, האסנציאלי על פני האשלייתי והחולף, המטפיסי על פני האנליטי.

עם קצת דמיון, לכל ההבדלים הללו פוטנציאל אמנותי-תרבותי אדיר, אשר אמנות ישראל רחוקה מאד מלמצותו ב-1990, כאשר היא דביקה ב"מוצר", ב"אין-משמעות", בהדמייתי, ערכי ניו-יורק.

רק סומא לא יקרא את הכתובת על הקיר, אך רק אידיוט לא יבין את הקושי שבאירופאיזציה של אמנות ישראל. ברובם, חכמי השבט האמנותי שלנו קשורים בטבורם לאמריקה. אוצרים מרכזיים בעלי אוריינטציה אירופאית אינם נראים באופק. האמנים ה"בינלאומיים" שלנו עודם שוכרים "לופטים" בניו-יורק. אירופאיזציה של אמנות ישראל משמעה החלטות של ספריות מוזיאונים לחתום על כתבי עת חדשים המופיעים באירופה ("קונטמפורנה" לדוגמא); משמעה כתיבת מאמרים, סקירות והרצאות בכיוון אמנות אירופה, תנופת מלגות אחרת מכיוון "מכון גיתה" 'דאאד", "המועצה הבריטית" וכיו"ב, יותר מאשר קרן אמריקה ישראל; השתלמויות של אמנים באירופה ולאו דווקא בניו יורק; תרגום של ספרי הגות ואמנות מרכזיים הרואים אור באירופה; ומעל לכל, עוד ועוד תערוכות אירופאיות בישראל ותערוכות ישראליות באירופה (כמו זו הצפוייה בדיסלדורף ובמוסקבה בשנה הקרובה). אולי אפילו אקט דרמטי של מינוי אוצר-אוצרת לאמנות אירופה.

הרי ברור לחלוטין: כאשר תתייצב ותקום בכל שיעור קומתה אמירתה החדשה של אירופה, נענה אחריה "אמן". כפי שענינו "אמן", בסופו של דבר, אחר כל הרואיקה אמנותית מערבית. החשש הוא, שאוצרינו ה"אמריקאיים" יעשו לנו את שעוללו לנו אוצרינו ה"צרפתיים" בשנות החמישים; והתקווה היא, שאמנים בעלי אוריינטציה אירופית חדשה יעשו לאוצרינו את שעשו עולי וחוזרי ארה"ב למוזיאון ישראל לקראת 1970.

לפיכך, נשוב ונאמר: הכתובת רשומה על הקיר וכל שנותר לקוות הוא שלא ייטחו עיניהם של מובילי השיירות, נווטים או נהגים.

"…שבעים, שמונים, תשעים, מאה: כל העומד מלפני מאחורי הוא…"

הנמשיך לשחק "מחבואים" ולכסות את עינינו?

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: