עוד פעם האמנות מתה?

                        עוד פעם האמנות מתה?

 

ב- 1972 ביקר רוברט יוז – אז מבקר האמנות המיתולוגי של השבועון "טיים" – ב"דוקומנטה" מס' 5, שהוצגה (כתמיד) בקאסל שבגרמניה. הוא יצא ממנה בדיכאון עמוק:

"האמנות במצב רע. כלומר, האמנות המתקדמת. הדיאגנוזה: תשישות. הפרוגנוזה: עליבות. האוונגרד מיצה את כוחו, בסופו של דבר. […] הוא שרוי בהתדרדרות נרפית אל עבר אנטרופיה."

 

כך פתח יוז את מאמרו מה- 18 בדצמבר, 1972. מה שמוטט סופית את המבקר האוסטרלי-אמריקאי היו צילומי הרמן שוורצקוגלר, האוסטרי, המרטש את אבר-מינו עד מוות (לימים, יסתבר, שהצילומים מבוימים…):

"מאחר שלא היה לו כלום מה לומר, ושום מקום ללכת אליו מלבד החוצה, הוא התאבד וקרא לזה אמנות. הפוליטיקה של החוויה נכנעה לפוליטיקה של האימפוטנציה. להתראות, ג'אספר; שלום, רודולף!"

 

האוונגרד מת, קבע יוז – מי שחיבר את הסדרה והספר "הלם החדש", בהם פיאר את תהילת האוונגרד. אם במקורו אוונגרד פירושו, לפי יוז, טענה ממשית בעלת תוכן משמעותי וכוח מעשי לפעול על הציבור, הרי שהקרע המודרני בין האמנות לבין הקהל הרחב הפך לקריטי. לעומת זאת, האמנות העכשווית, טען יוז בפתח הגל הגדול של האמנות המושגית, סובלת מטריביאליות עלובה וממטאפיזיות תפלה על סף קריסה גמורה. וכשסיים את הספדו, כתב המבקר:

"לאמתו של דבר, המונח 'אוונגרד' מיצה את שימושיותו. הדבר שקשה להתמודד איתו אינו העובדה שהמלך עירום; אלא שמתחת למעטה אין שום קיסר."

 

היום אנחנו כבר יודעים, שאחרי טקס האשכבה הזה לאוונגרד נוצרה אמנות גדולה – על ידי יוזף בויס, אנסלם קיפר, לוסיין פרויד, כריסטיאן בולטנסקי, אנצו קוקי, דמיאן הרסט ואחרים. ואולם, רעיון "מות האמנות" לא עזב אותנו. האמת היא, שכיום, אנו חוגגים כמעט מאתיים שנה להיוולדו. שהרי, היה זה הפילוסוף הגרמני, גיאורג ווילהלם פרידריך היגל, שבהרצאותיו באסתטיקה בחורף 1828 באוניברסיטת ברלין כבר ניסח מחשבת-קץ שהרלוונטיות שלה לימֵינו מעוררת צמרמורת:

"האמנות, מצד ייעודה הגבוה ביותר, הייתה ונשארה עבורנו דבר מה השייך לעבר. ובכך היא איבדה מבחינתנו את האמת ואת החיים האמיתיים והועברה לדימוי שלנו, במקום שתשמור בממשות על ההכרחיות שניחנה בה בימים עבָרו ותיקח לעצמה את המקום הגבוה יותר."[1]

 

היגל אמר את הדברים האלה עוד קודם להולדת האוונגרד, ודומה שההיסטוריה של האמנות שמה את דבריו ללעג ולקלס. אך, לא: היגל ידע היטב שהאמנות תמשיך לחיות, אלא שנועדו לה תפקיד ואיכות חדשים, שאינם עוד "היסטוריים", כי אם כאלה של אמנות כבידור:

"ניתן להשתמש באמנות כבמשחק בן-חלוף, לשרת את ההנאה ואת בידור הדעת, לעטר את סביבתנו, להעניק נועם לחלקים החיצוניים של תנאי חיינו ולהבליט, באמצעות הקישוט, אובייקטים אחרים."[2]

 

רוצה לומר: האמנות שנפחה נשמתה, לדעת היגל, היא זו שהיה בכוחה לרומם את האדם מבחינה תבונית, להעצים את מודעותו הרוחנית העצמית, כך שהיא – האמנות כאובייקט – תאפשר לאדם להכיר את עצמו כסובייקט. היגל הבין, ש"התפקיד הגדול" של האמנות תם ונשלם וכי את העוצמה הרוחנית הגבוהה של התבונה יכולה רק הפילוסופיה לספק בעת החדשה, להבדיל מהמפגש השוויוני-כמעט, הזכור מהעבר, בין אמנות, דת ופילוסופיה. האמנות תמשיך לענג ברמת איכויותיה החושיות ומגבלותיה התבוניות, אך לא תחרוג – כך היגל – מהפונקציה של הבידור והקישוט. פונקציה זו תתגשם בפלורליזם גמור של חומרים וצורות (שימו לב: הדברים נאמרו ב- 1828!):

"כל צורה, וגם כל חומר, עומדים לשירותו ולפקודתו של האמן, אשר כישרונו וגאונותו כשלעצמם משוחררים ממה שבעבר הגביל אותם לצורת אמנות מסוימת."[3]

 

ב- 1986 כלל ארתור דנטו, הפילוסוף האמריקאי, פרק בשם "מות האמנות" בספרו "שלילת זכות הבחירה הפילוסופית של האמנות" ("The Philosophical Disenfranchisment of Art"). בעקבות הצגת התזה ההיגליאנית, הודיע דנטו, שהאמנות – כל עוד מדובר בעיקרון ההתקדמות ההיסטורית של כושר הייצוגיות החזותית – "אמנם באה לקִצַה."[4] דנטו חשב בעיקר על המצאת הקולנוע (עדיין לא יכול היה לחשוב על פלאי המחשב בשירות המעצבים, שלא לומר ההולוגראמות). תפקיד הייצוג הנאמן של העולם הנתפס בחושים, טען דנטו, עבר מתחום הציור-פיסול לתחום הקולנוע, ולא במקרה עלתה התנועה הלא-ייצוגית באמנות (הפוביזם, הקוביזם והאקספרסיוניזם כדוגמאות מובילות) בערך במקביל לעליית הקולנוע בשחר המאה ה- 20. כפי, שלא במקרה, אסתטיקון, דוגמת בֶנֶדטו קרוצֶ'ה, המיר ב- 1902 (בספרו "אסתטיקה") את ערך האמנות כמייצגת בערכה כמביעה. ואם, אכן, הבעה היא הערך האמנותי העליון (כפי שאישרו זאת תנועות ההפשטה), הרי שלא עוד ניתן לייחס להבעה את עיקרון "ההתקדמות ההיסטורית", סבר דנטו. אמרו לפיכך: בבחינת כלי אופטי-ייצוגי, האמנות החזותית באה אל קצה. עד כאן דנטו. ישראל הרשברג ותלמידיו מגחכים, כמובן, למקרא הדברים הללו.

 

ב- 1988, שנתיים אחרי מאמר זה של דנטו, פרסם ג'אני ואטימו, הפילוסוף האיטלקי, מאמר בשם "מות האמנות או שקיעתה". גם ואטימו יצא לדרך מטענתו של היגל מ- 1828, שאותה הגדיר ההוגה האיטלקי כ"נבואית בכל הקשור להתפתחות החברה התעשייתית."[5] כי ואטימו ראה באוניברסאליזציה של המידע בתקופתנו – וזאת מבלי לומר את המילה "אינטרנט" או "ויקיפדיה" – את ההוכחה לניצחון "הרוח האבסולוטית" של היגל, אשר הגשימה-לכאורה את מהלכה ההיסטורי. המטאפיזיקה מימשה את עצמה כתנועה היסטורית, סבר ואטימו, ובהתאם:

"מות האמנות הוא ביטוי המתאר, או מוטב לומר – מכונן, את עידן קץ המטאפיזיקה כפי שנובא על ידי היגל…".[6]

 

עיקר טענתו של ואטימו התייחס לכך, שהאמנות איבדה מתוקפה בחברה העכשווית בגין "האסתטיזציה הכוללת של הקיום." [7] האמנות פרצה את גבולות חללי האמנות המסורתיים; האוונגרד פרץ את הגבולות האסתטיים שנוסחו על ידי עמנואל קאנט (שכן, האוונגרד דווקא ביקש אחר הפרקטיות והתיאורטיות, שקאנט שלל מחוויית השיפוט האסתטי); שלא להזכיר את ואלטר בנימין ורעיון אובדן ההילה האמנותית בעידן השעתוק המכאני. ואטימו התייחס לכל אלה גם יחד.

 

הנה כי כן, בעבור ההוגה האיטלקי, האמנות "מתה", מאחר שהאמנות לא עוד נפרדת מהלא-אמנות (לבטח, במסורת ה"רדי-מייד" של מרסל דושאן), ובדין האסתטיזציה של חיינו באמצעות אמצעי התקשורת. ואם בחר אמן להגיב לכל אלה בשתיקה סרבנית, נוסח שתיקתו של סמואל בקט, הרי שגם בזאת ראה ואטימו הוכחה למות האמנות. ולכן, תהה הפילוסוף במונחים היגליאניים:

"האם, באמת ובתמים, עודנו רואים באמנות יצירה מופתית של גאון, גילוי קונקרטי של אידיאה, או 'הוצאה לפועל' של אמת' […] לא עוד אנו פוגשים ביצירות אמנות שניתן לתארן במונחים אלה…"[8]

 

ב- 1986, השנה בה פרסם, כזכור, דנטו את מאמרו הנ"ל, פרסם איב-אלן בואה (Bois) בקטלוג תערוכת "סופמשחק: רפרנס והדמיה בציור ובפיסול העכשוויים" (המכון לאמנות זמננו, בוסטון) את המאמר – "ציור: תפקיד האֵבל". ההוגה הצרפתי (המרצה בארה"ב) הגביל את עיונו בעיקר לציור המופשט. וכך, לדעת בואה, רוברט ריימן – הצייר האמריקאי של ההפשטות הלבנות – מייצג את הדמות הגואלת את הציור בזכות היותו מודע את מות הציור. כל תולדות הציור המופשט, סבור בואה, ניתנות להבנה כערגה למותו. שתחילת סופו של הציור המודרני יסודה, לדעתו, במיתוס האפוקליפטי שאפיין את הולדת האבסטרקט, בבחינת ציור המתיימר לשאת את בשורת האמת הסופית והמוחלטת של הציור, את דרגת האפס של האמנות. כך אצל מאלביץ', מונדריאן, אד ריינהרדט וכיו"ב. וכלום לא התבטא מונדריאן, שבדרגת אפס זו של מימוש מהותו – יתאחד הציור עם העולם, עם הסביבה כולה כיצירת אמנות? כמובן, שמרסל דושאן אישר אף הוא דרגת אפס זו במו המצאת ה"רדי-מייד".

 

הולדת הצילום ואמצעי השעתוק המכאניים (בניסוחו של ו.בנימין) תמכו ברעיון מות הציור, סבור בואה. תגובת הנגד הייתה העצמת המגמה המודרניסטית של הציור הלא-מתועש, הידני, שבשיאו הציור המופשט האקספרסיוניסטי, ואף יותר מכן – ציורו של רוברט ריימן. אלא, שהמגמה האמנותית הזו נושאת בחובה את תודעת קץ האמנות, ומתוכה היא באה אל העולם. ריימן, כתב בואה, הוא "שומר הקבר של הציור המודרניסטי".

 

האם סוף הציור אמנם מומש? לפי בואה, אם תכלית הציור המודרני היא להתקיים מתוך תודעת סופו (אצלנו, בישראל, בולט לארי אברמסון כמי שיוצר את ציוריו מתוך תודעה זו, המסומלת בריבוע השחור של קאזימיר מאלביץ'), הרי שהמוני הציורים המאכלסים את השוק הבינלאומי (המאשר את היחס אל האמנות כסחורה פטישיסטית, במונחים מרקסיסטיים) אינם מהווים שום אישור לחיי הציור, אלא אולי יותר אישור למותו. [איב-אלן בואה התכוון לגל הציור הניאו-אקספרסיוניסטי ומסחורו האגרסיבי בשנות ה- 80. ב- 2013 אנחנו כבר יכולים להרחיב בהרבה את התמונה]. באורח פרדוקסאלי, סיכם בואה, רק ציור הנוצר מתוך תודעת האֵבל על סוף הציור – רק הוא יְחָיֵה את הציור. ובמילים אחרות: הציור החי הוא ציור של "החי על המת", או ציור הנושא בתוכו את גופתו.

 

הרעיון, שהאמנות כוללת בתוכה את עיקרון מותה, הושאל לשיח האמנותי עוד מכתביו של ז'אק דרידה בנושא מונחי הקץ האפוקליפטיים, שהתרבו להם כפטריות אחר הגשם הפוסט-מודרני ("מות הסובייקט", "מות האוונגרד", "קץ ההיסטוריה" וכו'). הרצאתו (בטרם הפכה לספרון) מ- 1982 של דרידה, "על טון אפוקליפטי שאומץ לאחרונה בפילוסופיה", לימדה, שהמוות שוכן בלב-לבה של השפה ושל כל מערכת סימון:

"כי כל מסמן אינו כי אם 'עקבה' (trace), זיכרון של פשר 'קבור', האפר שלאחר האש. ה'קץ' אינו שמור אפוא רק להיסטוריה, לסובייקט, לציור וכיו"ב. כשם שאין ה'קץ' בבחינה תופעה פוסט-מודרנית גרידא, אלא כל מסמן, בכל זמן ובכל מקום, נושא על גבו את מצבת קץ-הפשר, ולפחות את הסתר-הפנים הנצחי, של מסומנו. ולכן: 'לא רק האמת בבחינת אמת מתגלה של סוד על אודות הסוף או של סוד הסוף. האמת היא עצמה הסוף, האחרית, היעד, וחשיפת פני האמת היא ביסוס שלטונו של הסוף. האמת היא הסוף והרגע של השיפוט האחרון.'…"[9]

 

מחשבת המוות לא חדלה ללוות את האמנות העכשווית. ב- 2006 פרסם בשאם שרמה (Bhesham Sharma) ספר בשם "מות האמנות", העוסק בהגותו האסתטית של תיאודור אדורנו כתשתית לאידיאה של קץ האמנות. במקביל, ראו אור רומנים וסיפורי הרפתקאות בשם "מות האמנות" (מאת סיימון באצ'ר-ג'ונס, 1996) או בשם "האמנות מתה" (דיוויד גרש – Gersh, 2007). סרטי וידיאו קצרים משדרים באינטרנט את "מות האמנות" (בין השאר, בעקבות אירועי ה- 11 בספטמבר 2001 ומה שנתפס כהשתלטות בידורי ה"בולשיט" של ליידי גאגא, משחקי-הווידיאו, השעשועונים וכו', שהדירו את רגליה של אמנות רצינית וראויה). מאמרים וגילויי דעת באינטרנט מעלים את הטענה, שהאמנות מתה כיון ש"שבירת הכללים הפכה חשובה יותר מהשימוש בהם לצורך יצירת אמנות טובה יותר" (בן שאפירו, "מות האמנות", 2012). ובקיצור, עוד ועוד קברנים הצטרפו ומצטרפים לטקס האשכבה הגדול של האמנות העכשווית.

 

ואני, מה לי מסתפח בשחר 2013 לשרשרת ההספדים הנ"ל? מחד גיסא, כבר כתבתי היכן-שהוא בהקשר לחגיגות "מות ה…", שהמוות האחד הוודאי הוא מותם העתידי של מחבר המאמר ושל קוראיו… אך, מאידך גיסא, קשה לי שלא להרהר בנושא הכאוב לרקע המשבר העמוק והמתמשך של האמנות (בארץ ובעולם) בעשרות השנים האחרונות. האם עלי להרהיב עוז ולהכיר בכך ש"האמנות מתה", דהיינו שאיבדה את יכולתה לתפקד באורח ההרואי בו תפקדה לאורך מאות ואלפי שנה, ובהתאם, שנותרה רק כמושא בידור, קישוט ומסחר? ואולי, שומה עלי לאמץ את ההשקפה נוסח א-א.בואה, לפיה האמנות, כל אמנות, נושאת בתוכה את גרעין מותה, ולפיכך גם את תחייתה היחסית הבלתי נמנעת?

 

אני משקיף סביבי על עולם האמנות ואיני מתרשם שהיצירות העכשוויות נושאות עמן סימני אֵבל עצמי, גם אם רבות מהן מאשרות דימויים אפוקליפטיים.[10] להפך, זחיחות ואדישות הן שֵם המשחק של עולם האמנות העכשווי, כאשר האֵבל שמור לכמה תימהונים מסוגו של הנודניק הכותב שורות אלו. בה בעת, בעבור זה האחרון, "דוקומנטה" (5) ופרשת שוורצקוגלר ז"ל אינם סיבה להכרזה על קבורת האמנות והאוונגרד. לא כל שכן, מסורת ה"רדי-מייד" של דושאן אינה, בשום פנים ואופן, אבן-גולל על האמנות, אלא פתיחתה והתרחבותה אל תחומי יצירה מסעירים. דווקא ההפצה והמסחור הבלתי נסבלים של האמנות העכשווית הם הם סיבה לאֵבל. ובמקביל (ועל כך כבר קונַנו רבות), הרידוד והפלורליזם, שעיקְרו כל דיאלקטיקה מהאמנות, הם הם סיבה לאֵבל. האם האסתטיזציה של עולמנו, במונחיו של ג'אני ואטימו, אמנם עיקְרה את האמנות ואחראית למותה? חלילה: שהרי איננו עוד מגבילים את האמנות לאסתטי. וכלום העיקרון המודרניסטי של ההבעה האמנותית הוא הוא קברה של האמנות (במשמעותה הרטינאלית-ייצוגית), כדעת ארתור דנטו? לא, אינני שותף לדואליות של רטינאליות לעומת הבעתיות: האמנות המושגית הרחיבה את מרחב תפקודיה של האמנות גם לתחום האידיאי (גם אם, נודה, אין זו אידיאה שבכוחה להתמודד עם גבהים ועומק פילוסופיים). מה גם שלא מעט אמנים עכשוויים ממשיכים לאתגר את מושגי העין והייצוג בדרכים שלא הכרנו בעבר (מאמנות היפר-ריאליסטית ועד לאמנות וידיאו).

 

איני מתכחש גם לעובדה, שאני מאתר מסביבי  – אם להתייחס לישראל, למשל – מספר אמנים ישראליים טובים מאד, שצצו בשנות האלפיים, חרף תחושות השיממון והתסכול: אורי ניר, שרון פוליאקין, איה בן-רון, סיגלית לנדאו, גל ויינשטיין ועוד. אך, כשאני בוחן את בחירותי, אני מודע לכך שאני מציין אמנים שמרביתם חצו את גיל ה- 40 וכי להתרשמותי מהישגיהם  מעמד שונה מזה שאני מייחס לאמנים נבחרים מהעבר, כולל המודרנה הישראלית. שכן, קשה לי לראות את האמנים האיכותיים העכשוויים כפורצי גבולות ומכונני תחביר אמנותי חדש.

בסופו של דבר, לאחר כל הספקות, התהיות והמחשבות, איני יכול שלא להודות בתחושת מלנכולייַת-האֵבל; תחושת הביקור בגלריות של האמנות העכשווית (בארץ ובעולם) כביקור בבית שגופת הנפטר שרועה בו; התחושה שמשהו שהיה חי פעם באמנות אינו חי עוד; ההכרה שהתנועה ההיסטורית קדימה נבלמה וכי אמנים צעירים מעלים גרה תחבירי אמנות שחוקים; ההבנה שהפלורליזם האינסופי של האמנות החניק כל סיכוי לתנועת שלילה דיאלקטית; ומעל לכל – ההודאה בהבחנה ההיגליאנית, בה פתחנו: ההודאה שיותר מדי באמנות העכשווית אינו חורג מקישוט-עובֵר-לסוחר, וכי יותר מדי באמנות העכשווית משלים את המגמה התרבותית הכוללת של הבידור התפל, המשחקיות העקרה, השעשוע הריק. אני מודע לכך, שישנם הסבורים אחרת (מוכּר לי מבקר אמנות שאינו חדל להתפעם בגלריות שלנו. אני מקנא בו).

 

מסקנתי מתבקשת: אם משהו נראה כמו מת ומתנהג כמו מת, הרי שהוא מת. ובפרט, שכל כך הרבה קברנים שבים וטוענים זאת.

 

ואף על פי כן, מבחינתי, כל התחושות, ההבנות וההכרות המורבידיות הללו תכליתן אחת: לעודד את אמנינו הצעירים לקום ולשאת את גופת המת על כתפם; להחריף את תודעת האֵבל על האובדן על מנת שמתוכו ובזכותו תעלה צעקתו של הוולד האמנותי החדש והעצמותי, שיגיח מרחם האם החולה. וגם אם יתמהמה בוא יבוא.

 


[1] מתוך: ארתור דנטו, "תזת קץ האמנות של היגל", תרגום: אביעד שטיר, "המדרשה", מס' 13, בית ברל, 2010, עמ' 13.

[2] שם, שם.

[3]  שם, עמ' 19.

[4] Arthur Danto, "The Philosophical Disenfranchisment of Art", Columbia university Press, New-York, 1986, p. 86.   

[5] Gianni vattimo, "The Continental Aesthetic Reader", ed. Clive Cazeaux, Routledge, London & New-york, 2000, p. 187.  

[6] שם, שם.

[7] שם, עמ' 188.

[8] שם, עמ' 191.

[9] גדעון עפרת, "קץ הקץ", מבוא לספרונו של סטיוארט סים, "דרידה וקץ ההיסטוריה", ספריית הפועלים והקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2002, עמ' 9-8.

[10] ראו הפרק "השָם החדש", בספרי: "אמנות מינורית", ירושלים, 2011.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: