המסע לקיתרה של איה ושל כל השאר

                המסע לקיתֶרָה של איה וכל השאר

 

באולם אהרון לוי שבמוזיאון ישראל, במסגרת סדרת "עבודת קיר" (מס' 3), מציגה איה בן-רון את "הצלה" – פסל תלוי, עשוי פלדה חתוכה והמייצג אחות רפואית קשורה לאלונקה התלויה אנכית בין ארץ ושמים. עבודת וידיאו סמוכה מגוללת את סיפור העבודה, בה מתגלה האמנית (ילידת 1967), במדי אחות, נקשרת לאלונקה בידי צוות הצלה רפואי. בטקסט המלווה את התצוגה, מתייחסת האוצרת, איה מירון, לתנוחת הנסיקה-לכאורה של העבודה ומקשרת אותה לדימויים נוצריים בנושא העלייה לשמיים של דמות קדושה.  במקביל, גם מצביעה האוצרת על מתח הניגודים בין טקס ההצלה (ה"גאולה"?) לבין אקט העונשין של הכפיתה הכפויה. במקורו, הפסל "הצלה" הוא הפרק החותם את "מסע לקיתרה", תערוכה שהציגה איה בן-רון – מהמרתקות והמעמיקות שבאמנינו העכשוויים – בברלין, במוזיאון להיסטוריה של הרפואה. עוד נחזור לתערוכה הזו.

 

המסע לקיתרה – מהמיתוסים היותר קוסמים מאז שחר המאה ה- 18 – נוטל אותנו בזיכרוננו התרבותי אחורנית אל קרונוס, בנו הצעיר של אוראנוס (אל השמיים), שכרת את איבר המין של אביו והשליכו לים. האיבר הכרות נסחף לעבר האי היווני, קיתרה, אחד מהאיים האיוניים, ומשם המשיך לצוף על הגלים אל עבר קפריסין. מהקצף של הגלים הללו נולדה אפרודיטה, אלת היופי והאהבה (ומי שאחד משמותיה הוא "קיתרה"). אפרודיטה (ונוס) עלתה מקצף הים הישר על חוף קיתרה, האי בו נבנה לכבודה מקדש ובו נהגו לחגוג את חגה, חג האהבה. עד כאן המיתוס.

 

אלפי שנים חלפו מבלי שמיתוס קיתרה יותיר חותמו בתרבות המערב. דומה היה, שמרחב המסע הימי הגדול היה תפוס כולו במיתוס מסעו של אודיסיאוס, שהוליד "צאצאים" רבים בספרות, באמנות, בקולנוע ועוד. היה זה אמן הרוקוקו הצרפתי, ז'אן אנטואן וואטו, אבי הז'אנר של "חגיגות האצילים " (fêtes galantes), שיצר ב- 1717 את ציורו, "ההפלגה לקיתרה", יצירה שהוגשה לאקדמיה המלכותית לציור כ"עבודת התקבלות" ואשר תלויה כיום במוזיאון "לובר" שבפאריז. כשנתיים לאחר השלמת ציורו זה, צייר וואטו גרסה נוספת, לה קרא "עלייה לרגל לקיתרה" ואשר מוצגת במוזיאון שבארמון שרלוטנבורג שבברלין.

 

וואטו, רב האמן של החגיגות האריסטוקרטיות של המופעים (קומדיה דל'ארטה, זמרה), צייר את ההפלגה אל אי האהבה הגן-עדני, ואולי את ההפלגה בחזרה מן האי. לדו-משמעות זו חשיבות רבה, שכן היא פותחת מסורת של מלנכוליה, שלא לומר שֶבר, הכרוכים במסע אל האי. אנו מתבוננים בציור: מתחת לעצי-העַד שמימין, בסמוך לפסל ונוס העטור וורדים (עיני ונוס עצומות: להט התשוקה? עיוורון האהבה?), יושבת גבירה אלגנטית על ספסל שיש ומאזינה ללחשושי האהבה של מחזר הכורע ברך לידה. על הקרקע שבסמוך לו, מוטלים מוט טיולים, מיכל יין ומחברת (שירי אהבה?) – ציוד חובה לנוסעים אל אי האהבה. העלמה משפילה עיניה למניפה שבידיה, בעוד קופידון שלמרגלותיה מורט את בדל שמלתה בתקווה לעורר את יצריה. בסמוך לה, משמאל, נותנת אישה ידיה למחזר שמקימה על רגליה. ועוד משמאל: גברת שכבר גמלה אומר ללכת עם מאהבה, אף כי מפנה ראשה אחורנית, אולי בספק אחרון ואולי בגעגועים לרגעי האושר שחוותה על האי. שכאמור, איננו יודעים בבירור אם וואטו צייר את ההגעה השמֵחה לאי או את עזיבתו הנוגה.

 

עודנו מתבוננים בציור: שלא כשלושה הזוגות האריסטוקרטיים הנ"ל, אנו מאתרים במורד הגבעה מספר נשים, פשוטות-עם, האוחזות בגברים בזרועם כמי שממריצות אותם. באגף שמאלי תחתון של הציור אנו מבחינים בזוגות שהגיעו לספינת המשוטים המוזהבת והמפוסלת, המעוצבת כמיטה, שאמורה לשאת את בני הזוג למסע הזיווג, אם לא החתונה, בחסותם של מלאכים מתוקים…

 

רוח עצבות מתובלת בעליזותו של הציור. תוגה על רגע האושר שחלף? תוגה על אי-אפשרות מימושה של אהבה אידיאלית? כך או אחרת, יש אומרים שהציור חייב לאקוורל באותו נושא שצייר הצייר ההולנדי ז'ורדאנס, ואשר נמצא באוסף המוזיאון הבריטי בלונדון. יש היודעים להצביע על סיום מחזהו של המחזאי הצרפתי הנשכח, פלורון קרטון דאנקור (Dancourt), "3 הדודנים" (1700), בו קבוצת צעירים, המחופשים לצליינים, מתכוננת למסעה לקיתרה. כאן, נערה, הלבושה כצליינית, פוסעת מתוך שורת המקהלה ומזמינה את הקהל להצטרף אליה למסע לאי. תמצאו גם מי שיצביעו על באלט האופרה של אנטואן הודאר דה לה מוט (Houdar de la Motte) מ- 1697, בו אנשי קומדיה דל'ארטה (וואטו, כזכור, התמחה בכגון אלה), ביחד עם צליינים אחרים, מקבילים את ההזמנה לאי האהבה. כל האפשרויות הללו מותירות את מיתוס המסע לקיתרה כמיתוס של שלהי הבארוק ותחילת הרוקוקו.

 

תהא ההשראה אשר תהא, ציור "ההפלגה לקיתרה" כבש את לב השופטים מהאקדמיה המלכותית לציור וזכה לשבחים מפליגים בתור סוגת ציור חדשה. אך, יותר משהוליד מיד בעקבותיו ציורים בנושא המסע אל האי, היה זה דווקא המשורר, שארל בודליר, שכתב בפאריז ב- 1857 את השיר "מסע לקיתרה" וכלל אותו בקובץ הנודע, "פרחי הרע". בתרגומו החדש של דורי מנור לקובץ, השיר הזה נפקד, ברם תמצאו אותו בתרגומו הישן (והבעייתי) של אליהו מייטוס" ("פרחי הרע", יהושע צ'צ'יק, תל אביב, 1957, 1961). כל זה במקרה שאינכם קוראים את המקור.

 

מסעו של בודליר לקיתרה הוא מסעה של ציפור, ציפור נפשו, המרחפת מעל לאנייה המפליגה אל האי. מכאן, שהמסע לגן-העדן של האהבה הוא מהלך רוחני של המשורר, ודינו לחשוף את תהומות נפשו. וכך, בעוד וואטו הותירנו, לכל היותר, באמביוולנטיות של שמחה ועצב, סיפוק ואכזבה, האי של בודליר הוא אי מקולל עד תום. "מה שֵם אי זה עצוב, קודר? – זה אי קיתרה,/ […]/ הביטו: אדמה, ככל הכל, דלה, חָרֶרת." ובהמשך: "קיתרה שוב אינו אלא קרקע צחיח,/ מדבר טרשים, שזעק-מרי תוכו יצריח."

 

אם כן, לא יער העד והתפרחות בנוסח קיתרה של וואטו. אף לא מרחב ארוס מצפה למשורר. שכן, "זה גן העדן של סתם רווקים זקנים." או: "אלא כי התקרבנו אל סלעי החוף,/ […]/ היה זה עץ-תליה אשר ראו עינינו,/ […]/ עופות דורסים, רעים, עמדו שם על הטרף,/ ברעבתנות השמידו גוף תלוי, מרקיב/…"

 

מין התהפך במוות, הנאה בייסורים.

 

קיתרה של בודליר היא אי-עונשין נורא, גן-עדן שהפך גיהינום, מקום שמייסר את שוכניו על שום חטא אמונתם באהבה: "הייסורים הללו הן דומָם סבלתָ,/ כעונש על פולחן טמא…". בודליר אינו מסתיר את הזדהותו עם בן-קיתרה התלוי: "…הן ייסורַי כייסוריך!"; או: "אחוש מקור-עורבים, אשר גופי דוקר עוד"; או: "הו ונוס, לא מצאתי באיֵך כי אם/ עץ תליה סמלי, דמותי עליו מוקעת…".  הנה מה שבכוחה של ונוס הבודלירית להציע למבקשי האהבה: עינויים, מוות, שיסוע הבשר בלוען של חיות טרף…

 

בודליר, הרבה יותר מוואטו, פתח בשירו זה שער חד-משמעי למסורת של מסע התסכול והייאוש מהגשמת חלומות האהבה. מפתיע אפוא לגלות, שביצירתו האימפרסיוניסטית של קלוד דבוסי לסולו פסנתר, "אי האושר" (L'ls Joyeuse) מ- 1904, יצירה שנכתבה בהשראה ישירה מציורו הנ"ל של וואטו, אנו מאזינים לאורך כ- 6 דקות אך ורק לסדרה של גלי קרשצ'נדו עליזים במאז'ור ובסולם לידי (שהוא סולם מאז'ורי, בו הטון הרביעי, פה, מוגבה בחצי טון). דבוסי העריץ את וואטו (גם את "באור הירח" שלו כתב בהשראת שיר של וורלן, שנכתב בעקבות וואטו). האווירה ב"אי האושר" של דבוסי היא זו של נוף קסום, מלא קלילות וחן, אהבה ותקווה, יש גם האומרים אקסטזת אוהבים. כל התארים הללו, מלמדים מוזיקולוגים, הם הד לאי ג'רסי – הממוקם מול חוף נורמנדי – בו בילה הקומפוזיטור את קיץ 1904 בחברת אהובתו, אֶמה בָרדָק (דבוסי ציין בכתב ידו על התווים ששלח לעורכו: "תיבות אלו שייכות למאדאם ברדק, יקירתי הקטנה,שהכתיבה לי אותם ביום ג' ביוני 1904.").

 

ב- 1944 חיבר פרנסיס פּוּלֶנק יצירה קצרצרה (כ- 2 דקות אורכה) לשני פסנתרים בשם "המסע לקיתרה". וגם יצירה זו מאז'ורית, עולצת ומלאת חיוניות ועזוז, למעט נימה מינורית קלילה אחת, קצרצרה וחולפת, לקראת הסיום.

 

אך, מסורת קיתרה הטראגית חזרה "ובגדול" ב- 1984 בסרטו של תאודורוס אנגלופולוס, "המסע לקיתרה". כזכור לרבים, זהו סרט על קומוניסט יווני קשיש, גולה פוליטי, שחוזר ליוון לאחר 32 שנות חיים בבריה"מ. עתה הוא מגלה, שמולדתו – אליה כה התגעגע – שינתה פניה ללא הכר. המהפכן הקשיש עבר להתגורר בכפר הררי, אך נקלע בו לסכסוך עם שכניו החפצים למכור את הקרקע ליזמים. באשר לו, גיבור הסרט, האדמה היא אמצעי קיום מהותי והכרחי, והוא לא ימירה בשום ממון. סופו של דבר, אנו נפרדים מהקשיש, כשהוא שט על רפסודה אל עבר המים הטריטוריאליים, כששום בית חדש אינו נראה באופק. "המסע לקיתרה" של אנגלופולוס הוא סרט המשלב את מסעו ההומרי של אודיסיאוס עם מיתוס המסע לקיתרה. בשני המקרים, מדובר במסע של החמצה, מסע טראגי. אצל אנגלופולוס, החמצת חלום המהפכה הקומוניסטית מתאחדת עם הטרגדיה של אובדן בית ושייכות.

 

והרי לנו הרקע ההיסטורי להידרשותה של איה בן-רון ב- 2012 למיתוס "המסע לקיתרה". בתערוכתה שבברלין, הנושאת שם זה, בן-רון שילבה את עבודותיה – בווידיאו, סאונד, פיסול והדפסים – באוסף האיברים השמורים בצנצנות במוזיאון הרפואי (שהוקם ב- 1800). כלום זכרה האמנית את איבר המין הכרות של אוראנוס, השוכן בשורש המיתוס של קיתרה? אם כן ואם לאו, האמנית יצרה דיאלוג בין הנתונים המדעיים של האיברים המשומרים במוזיאון לבין נאראטיב בדיוני שחיברה והציגה. בעבודות הווידיאו, היא מופיעה בפנינו במדי אחות ומסבירה את המוצגים (שלה ושל המוזיאון) בטקסטים מחורזים. לאורך תריסר תחנות נוטלת אותנו בן-רון למפגש עם מוצגיה, על פני ארבע קומות המוזיאון הרפואי, עד לסיום המהדהד את "מסע לקיתרה" של בודליר. בין השאר, מתמקדת בן-רון בתערוכתה בצנצנת המכילה תינוקת שנולדה מתה בחודש התשיעי להריון אמה. לצד הצנצנת מוקרנת עבודת וידיאו ובה מסבירה ה"אחות" בחרוזים מקאבריים כיצד הסתבך חוט הטבור והמית את התינוקת:

"העובדה שלא ידעה על כך דבר,/ המוח שלה הרי עוד לא נוצר,/ את חבל הטבור צימחה במהירות בזק,/ והתחברה אל השליה של אמא חזק חזק,/ צפה לה בנוזל מי השפיר,/ ולא הרגישה שהוא ממאיר."

 

תחנה אחרת היא זו של רישומים בשחור לבן המודפסים על מסכים לבנים ומייצגים חלקי גוף שנמצאים בצנצנות. תחנה נוספת היא "שיעור באנטומיה" (זוכרים את ציורי רמברנדט ואמני בארוק הולנדיים אחרים בנושא זה?) – פסל חתוך בברזל, המתאר שולחן ניתוחים המוקף רופאים הצופים בפציינט. סופו של המסלול בקומה הרביעית של המוזיאון, בעבודה בה פתחנו את המאמר, זו המוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל. עתה, נפגש התלוי של בודליר, אותה גופה מנוקרת ומשוסעת, עם אברי הקורבנות המשומרים בצנצנות המוזיאון הברלינאי. עתה, הזדהותו של המשורר עם התלוי התגלגלה להזדהותה של האמנית עם הקורבנות, כאשר היא עצמה הפכה ל"תלויה". הנה כי כן, האחות הרחמנייה, המופקדת על האהבה והחסד לחולים (ראו סמל הלב, שאותו היא עונדת על זרועה), מתגלה כקורבן. פעולת חילוצה הרפואי מהסטודיו באמצעות ריתוקה לאלונקה, ולאחר מכן תלייתה, הופכת למין הוצאה להורג. אם תרצו, איה בן-רון היא בתפקיד ונוס, מבטיחת האהבה, בה במידה שהיא – בדומה לבודליר – אמנית המבינה את אי האהבה, את קיתרה שהפכה למוזיאון המחלות והמוות, כהבטחת שווא. אי אהבה במשמעות של אין אהבה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: