בדירתה של ר.ר.

                            בדירתה של ר.ר.

 

 

באתי לדירתה של ר.ר שבמושבה הגרמנית. היה יום חורף סוער במיוחד ומצאתי את עצמי מתקשה באיתור כתובתה, לאחר שציידה אותי רק במידע הכללי של רחוב ה. פינת רחוב ק. הרוח הזעיפה פניה למטרייתי הרעועה, הגשם הצליף בפָנַי ללא רחם, וחרף כל מאמצי, לא איתרתי שום ר.ר באף לא אחד מבתי הפינה. טלפנתי אפוא לר.ר והיא הדריכה אותי אל מקומה המדויק שברחוב ק., קומה ג'. הייתי רטוב וקפוא, כאשר פתחה לי את הדלת קשישה קטנת קומה בעלת פנים מאירות, וכבר בעודי עומד לפני הסף הבחנתי באקוורל משובח של סטימצקי משנות ה- 50, התלוי על הקיר מאחוריה. ר.ר. היא בתו של אספן חיפאי משובח, שהיה מקורב לציירים, ובמהלך שנות הארבעים והחמישים בעיקר קנה עבודות ממנחם שמי, אבשלום עוקשי, צבי מאירוביץ, מרדכי לבנון ואחרים, מרביתם תושבי חיפה והצפון. ר.ר. ביקשה להראות לי את כל הציורים שירשה לפני עשרות בשנים, חלקם תלויים על קירות הדירה וחלקם שמורים בארון או נשענים בערימה על קיר בחדר סמוך המשמש כמחסן. ר. גדלה עם הציורים האלה, אשר זֵכר אביה ונעוריה צפון בהם, אך עתה, גמלה בה ההחלטה למכור את העבודות בתקווה לממן הוצאה לאור של כתבים שכתב בנה יחידה, שנפטר בדמי ימיו, ומחקרים בהם היא עוסקת מזה שנים רבות. ר. חיה בגפה בדירתה הצנועה מאד, מוקפת ברהיטים מהוהים, בצילומי הבן ובעשרות ציורים ארצישראליים איכותיים, פיגורטיביים ומופשטים. ר. היא אישה נבונה, משכילה ומודעת מאד את מצבה הבריאותי הרעוע ואת גילה התובעני, וככל שפרידה מציוריה אינה עניין קל בעבורה, היא חייבת להספיק לפרסם את הספרים. זהו הטעם האחרון של חייה, כך היא אומרת. ממני היא מצפה רק לקשר כלשהו עם סוחר או אספן, בתקווה למכור את היצירות. עכשיו אני מתבונן בר. הבאה בימים, משקיף סביבי על דירתה שהזקינה אף היא, ומהרהר בעצב בגורלו של אוסף, שראשיתו תשוקה לאמנות הארצישראלית וסופו התפזרותו לכל עֵבר בנסיבות כאובות.

 

עצוב לי בדירתה של ר.ר. וככל שמקסימים אותי עוד ועוד ציורים שהיא שולפת מהארון או מחלצת מהתיקים, אני חווה את הביקור הזה כביקור אבלים, אֵבל על חיי אדם ועל תור זהב של אמנות מקומית.

 

אך, המועקה הנחה עלי נגוזה לרגע, משמוציאה ר. מאחד ממדפי הארון רישום דיו קטן ומאתגרת אותי: "נו, נראה אם תנחש!". הרישום מייצג בשפה סנטימנטאלית ומתפייטת, בנוסח רישומי נוער הזכורים לנו מימי הגימנסיה, דמות יושבת בחדר. סוריאליות קלה מאפיינת את המיחבר, שעיקרו מבע מלודרמטי, שלא לומר פסוודו-טראגי, של הפיגורה. למטה מופיעה חתימה: "יגאל". יגאל תומרקין, מבהירה לי ר. ומוסיפה, ששירתה בצבא ביחד עם תומרקין, ולאחר מכן, ביקרה אצלו בעין-הוד. אנחנו מדברים על השנים 1955-1952 בקירוב. קודם לנסיעתו של תומרקין לברלין המזרחית, לברטולט ברכט.

 

למעט חיתוך עץ אחד של דיוקן רודי להמן מ- 1954, מעולם לא ראיתי עבודות של תומרקין מלפני 1957. באחד המקורות קראתי על "כמה תבליטי עץ העוסקים בהווי של דייג וים", שנוצרו בין 1954-1953 ואשר אותם קטל להמן במילה "מלודרמה".[1] הפסלים המוקדמים ביותר של תומרקין, שאותם הכרתי, נוצרו בין אמסטרדם לפאריז בשנים 1958-1957, פסלי ברזל מרותך המשלבים אקספרסיוניזם ובארוק. עכשיו, אצל ר.ר., אני מגלה את תומרקין של תחילת תחילתה של הדרך, ואפילו זו התחלה בוסרית מאד. כי, עתה מוצאת ר. על אותו המדף שבארון לוח עץ זעיר, שמגולף בו דיוקן של אישה. עיניים מיוסרות, פנים מוארכות, פאתוס רב של פרח-אמן הטובל ב"צער העולם". ואז נותנת ר. בידי כשבעה לוחיות עץ קטנטנות, כ-4X4 ס"מ האחת, כל אחת מגולפת במיניאטורה של "מצב" אנושי מלנכולי. צבען השחור של הלוחיות מרמז לי, שאולי שמשו לחיתוכי עץ. וכשאני מזהה בחדר-האורחים הבלה קבוצה של כעשר מיניאטורות שחורות של חיות (האם הן מפוסלות בעץ?), חיות בגודל כסנטימטר כל אחת, אני נזכר בעדותו של תומרקין על לימודיו לאורך כשנה ב- 1954 בעין-הוד אצל רודי להמן: "אשר לפרנסה, הציע לי רודי להתחיל לייצר חיות קטנות מעץ ולהפיצן בכמה חנויות אומנות. […] היינו מתחרים מי ייצר חמור קטן יותר. הגענו למידות זעירות של 15-10 מ"מ."[2] עד היום זכיתי לפגוש רק שור מיניאטורי שיצר באותה עת מנשה קדישמן, תלמידו האחר של להמן בעין-הוד. עתה, אני נפגש בביבר שלם.

 

אז, הנה, בתמצית, ההתחלות הכמוסות של יגאל תומרקין. הרושם הברור הוא, שהפגישה עם רודי להמן הצילה את תומרקין בן ה- 20 מרדידות הרישום המתפייט והגילופים המלנכוליים, שסבלו מפשטנות וחוסר מקוריות של אמן רגשני בשחר דרכו. לאור העבודות בארונה של ר.ר., ניתן לקבוע, שתומרקין נולד כאמן אצל להמן, שם בעין-הוד. אך, בה בעת, נטייתו של תומרקין הצעיר לטראגיות של הקיום האנושי, כפי שמוצאת ביטויה בעבודות השמורות בארון, אפשר שהיא מהווה מפתח עלום למֶזג התומרקיני המאוחר יותר, זה שיחושל בשלהי שנות ה- 50 ותחילת ה- 60 באקספרסיוניזם, ב"ריאליזם החדש" הפאריזאי, בהפשטה חומרית, בזיקה לרנסנס הגרמני, באנטגוניזם פוליטי-חברתי, ועוד. ובמילים אחרות, הארון של ר.ר. אפשר שאוצֵר בתוכו את ה"אל"ף" של האלפבית התומרקיני.

 

"אני מאחל לך אושר", אמרתי לר.ר. בצאתי מדירתה. "מאושרת כבר לא אהיה לעולם", ענתה ר.ר., והוסיפה: "וכי יכולה אם שאיבדה את בנה להיות מאושרת? אחל לי רגעים של שמחה." "אם כך, אני מאחל לך הרבה רגעים של שמחה", עניתי לר.ר ויצאתי אל הסערה הירושלמית.

 

 

 

 


[1] יגאל תומרקין, "על רודי להמן", בתוך "רודי להמן – האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", המוזיאון הפתוח, תפן, 1994, עמ' 23.

[2] שם, שם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: