מצאו את ההבדלים

                          מצאו את ההבדלים

 

בימים אלה חגגנו מלאת 35 שנה למכירה הפומבית הראשונה בארץ. זו נערכה ב"בית ציוני אמריקה", תל אביב, מטעם גלריות "דבורה שוקן" ו"גורדון" ב- 12 בנובמבר 1977, והוצעו בה למכירה 167 עבודות. עודני שומר בידי את כרטיס המשתתף מס' 1, זה שבאמצעותו הרשיתי לעצמי לרכוש בסכומים צנועים רישום עט של אישה יושבת, מעשה ידי חנה אורלוף ב- 1957, וציור שמן מופשט של משה קופפרמן (רק לאחר שאיש לא גילה בו עניין, ומשום מה, חשתי אחריות כלפי כבודו הפגוע של האמן). קטלוג קטן ומצניע לכת, בשחור-לבן (לא כל העבודות צולמו בו), ליווה את האירוע, בו נמכרו היצירות עדיין בלירות. דולר אמריקאי היה אז שווה 9.80 לירה ישראלית. לשם השוואה, אני נוטל לידי את הקטלוג האחרון של בית המכירות "מצא" (27 בנובמבר 2012, מלון "דן", תל אביב) ורואה את כל ההבדלים, דהיינו את שעבר על התרבות הישראלית מאז 1977, שנת ה"מהפך" כזכור, ועד היום. למותר לציין, למכירה נוסח זו מנובמבר האחרון אף אינני מתקרב.

 

במה נתחיל? בשפה האנגלית כשפתו הבלעדית של הקטלוג הנוכחי (הקטלוג מס' 1 מ- 1977 היה כולו בעברית בלבד)? שמא במספר העבודות המועמדות למכירה – 296 –  לעומת ההיקף האינטימי הקודם (במכירה של "תירוש", הרצליה פיתוח, מינואר 2012, מכירה מס' 144, נמכרו לא פחות מ- 834 עבודות!)? הקטלוג המפואר – הפורמט הגדול יותר, הכרומו, הצבע (כל העבודות מצולמות)? האומדנים בדולרים בלבד? המחירים בשמים?

 

אמת, להבדלים המשמעותיים הללו היסטוריה ארוכת ימים בישראל, אך קשה שלא לתת עליהם את הדעת כיום, ולערוך את ההשוואה בבחינת מראָה תרבותית. וכך, מאָלְפים ההבדלים גם ברובד הרפרטוארי בין אז והיום, ואלה מלמדים על תנודות (אופנות) הטעם בעולם האמנות הישראלי, ועל השינויים הטֶקטוניים ברמה הסוציו-כלכלית של המֵאיונים הגבוהים בארץ.

 

עוד בטרם הציע לפנינו הקטלוג מס' 1 את מרכולתו (ללא סדר אלפביתי, דבר שישתנה תוך זמן קצר), הוא פתח בשלושה צילומי תחריטים של פיקאסו, מעין הצהרה של חוסר ביטחון עצמי בגדולתה של האמנות המקומית. אך, הרשימה הקטלוגית (וכמוה, המכירה) פתחה בטון מינורי, מצטנע ניתן לומר, ב- 14 הדפסים (!), מרביתם של אמנים ישראליים (מרדכי מורה, בתיה אפולו), ארצישראליים (הרמן שטרוק, יוסף בודקו) ואירופיים (אריק בראוור, פבלו פיקאסו). רק השוו לפתיחת הקטלוג והמכירה מנובמבר 2012: שום הדפס. ולעומת זאת, 4 ציורי שמן של שמואל חרובי משנות ה- 20 עד שנות ה- 50, ציור שמן של נחום גוטמן משנות ה- 20, ציור שמן נדיר של יוסף קוסונוגי משנות ה- 20, 3 ציורי שמן נדירים של אריה אלואיל משנות ה- 20, ציור שמן מהמם ביופיו ובנדירותו של משה מוקדי מ- 1925 בקירוב ("נוף מחלון פתוח"), וכו'. רוצה לומר: מכת הלם פותחת, בליץ ב"נשק בלתי קונבנציונאלי", שיווק אגרסיבי ו… ניצחון חד-משמעי של הציור הארצישראלי המוקדם.

 

רק בפריט מס' 15 חשפו גלריות "גורדון"-"שוקן" את הנשק הסודי שלהם, את כוכב המכירה והאמנות הישראלית – יוסף זריצקי: אקוורל מצוין מ- 1924 ("נחלת שבעה") ואחריו אקוורל מאוחר של נוף צובא (1974) וציור שמן מופשט מ- 1968. זריצקי היה ונותר כוכב-העל של גלריה "גורדון", וב- 1977 עדיין שמר על מעמדו כמלך-מלכי-המלכים של האמנות הישראלית. הציור "נחלת שבעה" הוערך אז בין $2700-$3000, מחיר גבוה למדי במונחי המכירה הפומבית ההיא. אך, ראו זה פלא: בקטלוג המכירות של "מצא" מ- 2012 לא הוצע למכירה ולו זריצקי אחד לרפואה! והאמינו לי, אילו חפצו אנשי "מצא" ביקָרו של זריצקי, היו משיגים את ה"קרם-דה-לה-קרם" של זריצקי. אלא , שב- 2012 זריצקי הוא כבר לא סחורה מי-יודע-מה בשוק הפיננסים של אמנות ישראל. בכלל, ההפשטה איבדה מזוהרה, וגיבורי "אופקים חדשים" – ההגמוניה של אתמול – מדשדשים במחיריהם, אם בכלל מתקבלים למכירות. שטרייכמן? במכירה מס' 1 הוא נלווה לזריצקי באקוורל. במכירה מס' 125 של "מצא" (זו הנדונה כאן) הוא כלל לא נכלל… וסטימצקי? שלוש עבודות שלו (מס' 59-57 בקטלוג מס' 1) הוצעו למכירה בנובמבר 1977, בעוד במכירה מס' 125 מנובמבר 2012 נמכר רק רישום עיפרון (פיגורטיבי!) שלו מ- 1943 המייצג את יפו, וגם הוא הוצנע בשולי הקטלוג כפריט מס' 275.

 

לא, לציבור האספנים והסוחרים של 2012 אין כבר עניין בהפשטה. פיגורטיביות נמכרת היטב, ריאליזם יותר מכל. מה יש לדבר, הבורסה האמנותית של ימינו אלה חפה מכל יחס סנטימנטאלי, שלא לומר, חסד הזיכרון התרבותי ו… האהבה, רחמנא לצלן. לבורסה הנוכחית אין סבלנות לאמנים דוגמת שמואל טפלר, משה רוזנטליס, דוד הנדלר, שמואל בונה, שלמה ויתקין, אורי שטטנר, צבי שור, פימה, משה גבעתי, מיכאל אייזמן, איזידור אשהיים ועוד ועוד – אמנים ישראליים יקרים ואהובים, שכולם נמכרו במכירה מס' 1 ואשר נמחקו מהמכירות הפומביות העכשוויות כיון שאינם מתפקדים כ"ניירות ערך" "כבדים" דיים.

 

ודאי שמתם לב: האמנים הצעירים המובילים של מחצית שנות ה- 70 – מיכל נאמן, תמר גטר, נחום טבת וכיו"ב – לא נכללו במכירה מס' 1. הם וממשיכיהם עדיין מודָרים מהמכירות הפומביות. כל עוד לא יהיו כסף גדול, הם לא יעברו את הסף. אלא אם כן, הם הגיעו מאוסף מהולל נוסח אוסף עמי בראון ז"ל. זהו הדבר האחד המשותף לאז ולהיום: המכירה הפומבית של האמנות הישראלית מתרחקת מאמנות עכשווית כמו מפני אש. ואם ניסה מישהו לחרוג מכלל זה – הוא נכווה קשות (עודנו זוכרים את התנסותה האמיצה של גלריה "דביר" בתחום הנדון). אתם שמים לב: כמעט 40 שנות יצירה ישראלית דינאמית, שזוכה לא אחת לשבחים בינלאומיים, כמעט שאינה נסחרת במכירות הפומביות שלנו. קשה.

 

הבורסה האמנותית העכשווית מאמינה בעיקר בקבוצה מצומצמת של ציירים, מרביתם משנות העשרים, ועדיף שיהיו מיוצגים בצבעי שמן. ראובן רובין, למשל: במכירה מס' 1 נמכרו רישום עט שלו (שהוערך באלף וחמש מאות דולרים בקירוב, אם נתרגם את האומדן בלירות) וחיתוכי עץ שלו מ- 1925. במכירה מס' 125 הוצעו למכירה לא פחות משישה ציורי שמן של ראובן (ציור נוף ראובני-שגרתי של "אביב בגליל", משנות ה- 50, הוערך ב- $180,000-$220,000. לא מחיר שיא לאמן, שציורי שמן שלו משנות ה- 20 כבר עברו את החצי מיליון דולר). משה קסטל? במכירה מס' 1 נמכרו שלוש ליתוגרפיות שלו (שהוערכו כל אחת ב-$200-$300 בקירוב, אם נתרגם את האומדן בלירות), ואלה הוצנעו ממש לקראת סוף הקטלוג. לעומת זאת, במכירה מס' 125 הוצעו למכירה קרוב לעשרה קסטלים, מהם שישה בצבעי שמן (ציורו, "ירושלים", מ- 1930 הוערך בין $80,000-$120,000). נחום גוטמן? במכירה מס' 1 יכולתם למצוא אקוורל שלו בנושא נוף צפת משנות ה- 30 באומדן של $1000 בקירוב, וגואש של אותו נוף באומדן של $800 בקירוב. במכירה מס' 125 הוערך אקוורל של גוטמן ב- $9000 בקירוב. ציור השמן הקטן של פרחים מ- 1926 הוערך בין $18,000-$25,000.

 

לכן, המכירות הפומביות הישראליות אינן צריכות יותר להיתלות בכוכבים בינלאומיים דוגמת פיקאסו או שאגאל, כפי שעשתה המכירה הראשונה. לזכותן עומדת העובדה, שהן מיסדו "גאוות יחידה" מקומית, גם אם לכול ברור, שהגאווה נידונה להיבלם בגבולות הארץ.

 

הכסף הגדול של מכירת 1977 היה שמור להדפסים (ומונוטיפ) של שאגאל ופיקאסו, שנאמדו (בתרגום מלירות ישראליות) בעשרות אלפי דולרים כל אחד, לרישום אחד של פאול קליי (אומדן מתורגם: עשרת אלפים דולר בקירוב) ו… לאריה ארוך. הציור "בדירת מש' ק." (משפחת קרסנופולסקי, שכני משפחת ארוך בחארקוב של ראשית המאה ה- 20), ציור שמן חשוב מ- 1963, הוערך (שוב, בתרגום מלירות) ב- $35,000-$45,000. סכום שיא דאז. אריה ארוך שמר על מחירים גבוהים עוד בחייו, ולבטח לאחר מותו ב- 1974. ציורי שמן חשובים שלו הפכו נדירים מאד במכירות של השנים האחרונות, אך אפילו ציור מופשט קטן של ארוך, פסטל-שמן ועיפרון על נייר מ- 1966, הוערך במכירה מס' 125 ב- $14,000-$18,000.

 

עתה הוא עידן הכסף הגדול. הלקוחות הכבדים של המכירות הפומביות הם אוליגרכים ובני האלפיון העליון. אלה רוצים צבעי שמן ולא עבודות על נייר או, חלילה, הדפסים (אפילו אביבה אורי תימכר בצבעי שמן יותר מאשר ברישום, בו כה הצטיינה), הם רוצים נוסטלגיה ארצישראלית, והם רוצים אורי רייזמן. הם ישלמו כל סכום בעבור נוף מופשט-למחצה של רייזמן, שבמכירה מס' 1 כלל לא נכלל משום שטרם נחשב כצייר ראוי (הגם שעידית יצירתו היא מתחילת שנות ה- 70). הם גם ישלמו סכומי עתק בעבור ציור שמן של ארדון, או בעבור ציור טוב של יוסל ברגנר.

 

דברים השתנו. אמנים עלו ואמנים ירדו. במכירת 1977 יכולתם לקנות ציור פסטל של זילפה התנ"כית, מעשה ידי אבל פאן, לפי אומדן של $400 דולר לכל היותר. במכירת 2012 כבר העריכו את ציור הפסטל של א.פאן – הֵבל המביא גדי לקורבן – באומדן מרבי של… $36,000. כן, הייתה גלריה ירושלמית שטפחה וחיזקה וגיבתה את נוכחותו של פאן בעולם האמנות הישראלי. יוסל ברגנר שמר על מעמדו כצייר פופולארי מאד; שמואל ב"ק אף הוא שמר על מעמדו הפיננסי פחות או יותר, גם אם אין הוא אותו כוכב הבורגאנות שהיה בימי גלריה "קלצ'קין" של תחילת שנות ה- 70; לאה ניקל גם היא שמרה על רף גבוה של ערכה הכספי, למרות ההפשטה הקיצונית של ציוריה (כיצד זה, לאור שקיעת ההפשטה? לאֵל פתרונים); אביגדור אריכא הרקיע שחקים בחסות גלריה "מאלבורו" האמריקאית-אנגלית, ובעיקר כשמדובר בציורי שמן ריאליסטיים שלו; וכו'. השילוב המנצח יותר מכל – נוסטלגיה ארצישראלית, ריאליזם וצבעי שמן. במילים אחרות: לודביג בלום. במכירת 1977 שמו כלל לא היה זכור. ב- 2012 עשרות אלפי דולרים לציור, כאשר מספר יצירותיו במכירה אף גובר על זה של ברגנר. כן, הגלריה הירושלמית המסוימת המוזכרת לעיל העלתה וגיבתה גם את בלום, ומכיוון אחר, אוליגרכים אוהבים בלום, אחד מהם במיוחד.

 

מה אני מסיק מתאוות אלפיונינו העליונים לריאליזם ארצישראלי נוסטלגי? מעֵבר לסמל הסטאטוס שבניכוס יצירה מז'אנר זה, אני משוכנע שהתאווה הזו מסמנת התגנדרות בזיקה לארץ ישראל של פנטזיה או של חלום, ארץ ישראל אידילית הטובלת במזרח קסום ומתוק, משמע – ארץ ישראל שמתכחשת למזרח תיכון של דם ושנאה ולנופים שנכבשו על ידי נדל"ן וארכיטקטורה מכוערת. וכך, אלה שיכולים להרשות לעצמם, תולים בבתיהם נגד עיניהם את ה"חלון" האשלייתי של ציורי שנות העשרים. גם זו דרך לשרוד כאן.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: