ציוני, ציוני מדי

                            ציוני, ציוני מדי

 

מאז ומעולם לא רחשתי חיבת-יתר לסוריאליזם. אך, גם בגבולות הציור הסוריאליסטי הקפדתי להבחין בין רנא מאגריט ואפילו פול דֶלוו, הבלגיים, לבין סלבדור דאלי, אותו מצאתי כפופוליסט שטחי של פראנויות. בהתאם, למעט תקופה קצרה בתולדות ציורי דאלי – שנות ה- 20 וה- 30 (בהם, בהחלט נאתר מספר יצירות מופת) – למדתי לסלוד מיצירתו של האמן הספרדי-צרפתי, ככל שזו הפכה פופולארית יותר וממוסחרת ללא תקנה. נאמר כך: ככל שזלגו יותר ציורי דאלי בעמק הזליגה של תהילת שעוניו הנוזליים, כן תיעבתי אותם יותר וראיתי בהם אך ורק אפקטים חיצוניים וזולים, ובקיצור – קיטש.

 

ברם, שום דבר לא ישווה לתהומות הקיטש והציור הגרוע כמו ציוריו ופסליו הציוניים של דאלי. לעומק נלעג שכזה לא הגיעו גם הגרועים שבציירינו, אפילו לא לאומנֵי העלייה הרוסית (ראו "מכון המקדש" בעיר העתיקה, ירושלים[1]). מה מתאים יותר, לפיכך, שאוסף ציוריו הציוניים והיהודיים של דאלי – "שלום דאלי", נקראה התערוכה-  יוצג ביוני 2002 (ימי האינטיפדה השנייה!) במשכן נשיאי ישראל ובחסות הנשיא לשעבר, משה קצב, שכתב בפתח הקטלוג (ואני מתרגם מאנגלית):

"אני מאושר מפתיחת המסע הבינלאומי של 'שלום דאלי', תצוגה מיוחדת של יצירות מקוריות מעשה ידי סלבדור דאלי בנושאי יהדות וציונות. אני שמח לארח את חנוכת התצוגה הנודדת במשכן הנשיא בירושלים. תקוותי היא, שהמסע הפותח כאן בירושלים יצליח להציג לעולם את עבודותיו הייחודיות של דאלי בנושאים יהודיים וציוניים."

 

מילים של לא כלום. נמהר ונוסיף, שהיה זה אותו משה קצב, שב- 1998, בתפקידו כשר התיירות, אישר הצבת "מנורת השלום" של דאלי, יצוקה בארד, ביציאה מבית הנתיבות בשדה התעופה בן-גוריון. כבר שנים, שאני נתקף קבס כל עת שעלי לצאת מאולם הטיסות הנכנסות.

 

אבל, נחזור ל- 2002 ולחגיגה הממלכתית, שלוותה בקטלוג מפואר עם כריכה בכחול לבן, כמעט דגל ישראל ועם המוטו: "אם תרצו אין זו אגדה"… למעלה מ- 50 נכבדים מישראל ומצרפת התגייסו לתמוך במפעל התפל הזה שבבית הנשיא, חלקם אף גדשו את דפי הפתיחה של הקטלוג במילים נשגבות ונרגשות על גודל האירוע לאמנות, לישראל, לעם היהודי, ליקום כולו… מאה עבודות של דאלי בנושאי יהדות וציונות – כולן משנות ה- 70 – אכלסו את קירות המשכן, ליתוגרפיות בעיקר, ששעתקו ועיבדו יצירות במדיומים שונים שנוצרו במקורן בין 1980-1950 (האמן הלך לעולמו ב- 1989 בגיל 85).

 

בלטו בין היצירות הללו שתי ליתוגרפיות של הכותל המערבי, עבודות שיסודן בציורים מהשנים 1970-1967, אחת מאלו, ביחד עם "המנורה" (מנורת שבעת הקנים, 1963 במקור), זכתה שתוטבע כמדליות, כתכשיטים, כתבליט וכפסל. מיצוי מסחרי מרשים, לכל הדעות. הדפס הכותל המערבי, שנוצר ב- 1976, הוא המוצר המביך ביותר שנוצר בהשראת הקיר הירושלמי המפורסם. צריך לראות בכדי להאמין: דאלי צייר כלאחר יד קטע קיר פרספקטיבי בבז' ובאדום, רשם בראשו את המילים "ברוך השם" (ברוך השם??!!), הציב לאורך הקיר חמש דמויות שצוירו במכחול חלטוריסטי לחלוטין וגם הוסיף בפינה שמאלית עליונה כתם כחול כהה, המשלח שפריץ של קרניים זולגות. הציור לא היה עובר את סף הבחינות למכינה של מתנ"ס בערי פיתוח.

 

מסתבר, שמלחמת ששת הימים הטביעה את חותמה הקיטשי המר גם על סלבדור דאלי.[2] שכן, באותה שנה הוא יצר סדרת 25 ליתוגרפיות, שאהדת יהודי המערב כלפיהן טרם שככה, לתדהמת ואכזבת מחבר המאמר. כאן תמצאו פיגורה הרואית הזוקפת ראשה בגאון מתוך דגל ישראל מתנופף, כאילו הייתה מירי רגב, לא פחות. ותמצאו את "בתולת ישראל" בדמות צמד שדיים נאים, המעוצבים ככתם דליל לרקע רישום חפיפניקי של קירות וחיילים יורים (כובשי ירושלים, מן הסתם). ותמצאו את תווי "התקווה", ואת אסירי מחנות הריכוז כשהם סמוכים לגדר תייל, ואת בן-גוריון מכריז על הקמת המדינה, ועוד ועוד – ולכל אורך הדרך האולטרה-לאומית הזקופה הזו תשובו ותגלו אותו מכחול חלטוריסטי, כשהוא פולט דימויים סנטימנטאליים, פלקאטיים, גדושי פאתוס, ומעל לכל – ציור גרוע שבגרועים.

 

אני כותב על אמנות שפשטה את הרגל ואת שאר אבריה מחמת התגייסותה הציונית הרגשית הנסחפת והעיוורת. ככל הנראה, אני כותב על כל אמנות שנסחפת בזרם העכור של כל אמוניות להוטה וכל אידיאולוגיה מופלגת. מימין ומשמאל, דתית וחילונית. ואני גם כותב על אמן מצליח, שההצלחה העבירה אותו על דעתו, והוא מרשה לעצמו לייצר פסולת, ביודעו-ידוע-היטב (והו, כמה שהוא צדק) – שכל קשקוש שלו שווה זהב בעבור ההמון הנבער או החולה בלאומנות חשוכה.

 

אז, ניחא, שבלבול גמור מאפיין את קטלוג התערוכה בכל הקשור ליחס בין שמות הציורים לבין התמונות (מרוב התעלות הנפש הלאומית התבלבלו פה כל היוצרות). אתה מוכן לסלוח לכל, אבל לא לחרפת הצורה והתוכן של היצירות האיומות הללו, שמוסד כמו "בית הנשיא" מרשה לעצמו לארח ובזאת להכפיש את כולנו. ראו, למשל, את תחריטי דיוקנאותיהם של דוד בן-גוריון ומשה דיין, שאותם עיצב דאלי ב- 1974: ראשו של בן-גוריון (ונניח לסוגיית הדמיון או אי-הדמיון למקור) מעוצב כשמש השולחת קרניה לכל עבר (רעמת בלוריתו של "הזקן" כשלהבות אש)… בן-גוריון, שמש העמים… או, ראשו של דיין, המתגלה לרקע עמק-יזרעאל (ככל הנראה), שמעליו מתנוסס בעוז דגל ישראל אדיר-ממדים ובין תלמיו פוסע מלאך… מסתבר, שדאלי טרם שמע ב- 74 על ה"מחדל" ועל התפנית במעמדו של דיין.

 

אלא, שהסקנדל אינו מסתיים ברמת האמנות הלאומנית המגוחכת ואף לא בצער על נפילתו של אמן כדאלי. כי הסקנדל הלא-פחות ממתין לנו בסוף הקטלוג של תערוכת בית הנשיא מ- 2002, כאשר דפים-על-דפים משווקים לנו, בלי שום בושה, מוצרים דקורטיביים של דאלי, בבחינת קטלוג מכירה לכל דבר: מדליונים, מדליות, מזוזות, חנוכיות, קופסאות, שטיחים, תחריטים – כולם מתרגמים ציורים ציוניים קלושים של האמן הספרדי-צרפתי לחפצים עוברים לסוחר. הנה כי כן, בית הנשיא גויס למפעל קידום המכירות של תעשיית מוצרי ס.דאלי, מהתעשיות האמנותיות הירודות ביותר המוכּרות לי.

 

כיצד עברה שערורייה שכזו ללא ועדת חקירה – לא ברור. איך התבזנו מהבחינה האמנותית (ביזיון שעודנו חוגג במכירות הפומביות) – את זה אני דווקא מבין: רגשנות יהודית וציונית מעולם לא עשתה טוב לאמנות. ואולי חטאה וחוטאת בזה כל רגשות לאומית הלובשת מָדֵי שתדלנות, תעמולה ותפלול (מניפולציה).


[1] גדעון עפרת, "בתוככי בית המקדש", בתוך: "זהות, זיכרון, תרבות", כרמל, ירושלים, 2012, עמ' 381-377.

[2] בנושא מוצריה האמנותיים המצערים של מלחמת 67 פירטתי במאמר: "1967 – הייתה אמנות?", בתוך: "וושינגטון חוצה את הירדן", הספרייה הציונית, ירושלים, 2008, עמ' 468-467.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: