שברים וגבב

                               שברים וגבב

 

ב- 19 בספטמבר פרסם שמעון זנדבנק ב"הארץ" (מוסף "ספרים") מאמר – "המאה ה- 20 מתפוררת לרסיסים" – ובו הצביע על מגמת שבר ופירוק, ובפשטות – ריבוי – שהונחלה לנו מספרות המאה הקודמת. מבחינת איטלו קלווינו, לימד זנדבנק, הריבוי הוא אנרגיה מבורכת במו שאיפתה לטוטאליות. לעומת זאת, מבחינת הוגו פון-הופמנסטל, המשיך המסאי, הריבוי אינו מבורך, בהיותו סימן להתפוררות לרסיסים של מושגים ואידיאות. וזהו סוג הריבוי שהטביע חותמו בספרות המאה ה- 20, טען זנדבנק: זבאלד העיד על התפוררות המשפטים לסימנים שבורים, בקט הטביע את יצירותיו בריבוי מילולי, קפקא חסם כל נתיב לחוק עליון, ואילו ג'ויס אישר "ריבוי פוליפוני".

 

באשר לנו, אנשי האמנות החזותית, בשורת ה"ריבוי" היא מסר "עתיק יומין", אולי אף נדוש. זהו מסר שהפך חבוט וכמעט מובן מאליו, משנישא לא אחת על גלי הפוסט-מודרניזם העיוני והמעשי. האמת, כבר בשלהי המודרנה עלה מסר הפלורליזם בכל עוזו: ספר דוגמת "The Pluralist Era" (ספרה של קורין רובינס מ- 1984) הצביע על ריבוי המגמות הבו-זמניות כמאפיינות את האמנות האמריקאית של השנים 1981-1968:

"…עליית האמנות המושגית בבחינת מות האמנות סימנה דווקא את התחלות שנות השבעים ואת הפלורליזם של שנות השבעים."[1]

 

ואכן, כפי שפירטה קורין קולינס, התפרקות המאבק החברתי לתת-קבוצות של פמיניסטיות, שחורים, פורטוריקנים, לסביות, הומוסקסואלים וכו' הקבילה לריבוי המגמות האמנותיות בסצנה האמריקאית: אמנות מינימליסטית, אמנות מושגית, אמנות חברתית, אמנות וידיאו, אמנות תהליכית, מיצגים, ציור פוסט-מושגי ועוד. שכונת סוהו שבדרום-מנהטן התפתחה היא עצמה כמרכז אמנותי רב-פנים בגלריות הרבות שלו, בסטודיות של המוני האמנים, אף בבוטיקים המגוונים. קולינס לא הייתה קול בודד: כי כאשר פרסם אדוארד לוסי-סמית ב- 1980 את ספרו, Art in the 70's, הורכב הספר מ- 9 פרקים, כל אחד בן 5פרקי משנה שעניינם זרמים ותת-זרמים אמנותיים, 45 זרמים סך הכול… אמרו אפוא: עוד בשנות ה- 70 הרים הריבוי האמנותי את ראשו.

 

לא מפליא, אם כן, שהתמיכה התיאורטית במגמת הריבוי צצה עוד בסוף שנות ה- 60 מכיוון ה- "דיפרנס" הבלשני (הנבדלות ההדדית של המסמנים הלשוניים) של פרדיננד דה-סוסיר ומתרגמיו הפילוסופיים בפאריז, דרידה בראשם, שדנו את תרבותנו ל"שדה מסמנים". ב- 1977 ניסח ז'אן-פרנסוא ליוטאר את "המצב הפוסט-מודרני" כשלילת שיח-על, ובלשונו:

"בפישוט קיצוני, אפשר לכנות 'פוסט-מודרני' את חוסר האמון כלפי סיפורי העל. […] החברה העומדת בפתח […] עניינה […] פרגמאטיקה של חלקיקים לשוניים […]

 הטרוגניות של מרכיבי היסוד."[2]

 

וכאשר דלז וגוואטארי פרסמו ב- 1980 את "אלף מישורים", הם פתחו בריבוי האסמבלאז'י המנחה, לדעתם, ספרים בכלל, תוך הדגשת הריבוי שלהם עצמם ככותבים: 

"כל שאנחנו כותבים עליו הוא התרבויות, שורות, שכבות וסגמנטים."[3]

 

ומכאן, עקרון ה"ריזום", הצמיחה ההטרוגנית המתפשטת לכל עבר, כניגוד לאחדות האנכית של השורש והגזע. ומכיוון פסיכואנליטי יותר, הדגש העיוני על סכיזופרניה או הסכיזואידיות. בהתאם, עוד ועוד הוגי פוסט-מודרנה – אכילה בוניטה-אוליבה, רוברט ונטורי, צ'רלס ג'נקס ואחרים – הציבו בשנות ה- 70 מול המגמה המודרניסטית של ה"אחד" את מגמת הסתירות והניגודים הסגנוניים הבו-זמניים. ויותר מכל, הגיבוי התיאורטי הגדול של פרדריק ג'יימסון:

"אם אכן איבד הסובייקט את יכולתו הפעילה ליצור המשכיות עם העבר והעתיד על פני מפלג הזמן ולארגן את עברו ואת עתידו לחוויה לכידה, קשה למדי לראות כיצד יוכלו תוצריו התרבותיים של סובייקט זה להניב דבר פרט ל'ערֵמות של פרגמנטים' ופרקטיקה של הטרוגניות סתמית, פרגמנטריות ואקראיות. […] כשחוליותיה של שרשרת המשמעות ניתקות, מתקבלת סכיזופרניה בדמות מצבור של מסמנים נבדלים שאין ביניהם כל קשר. […] הביקורת שלנו עצמנו בעת האחרונה […] עסקה בהדגשת ההטרוגניות והאי-רציפויות העמוקות ביצירת האמנות, שכבר אינה עוד מאוחדת או אורגאנית, אלא מעין שק או מחסן של מערכות-משנה מפורקות, חומרי גלם ודחפים אקראיים מכל המינים."[4]

 

בתחילת 1990 נערכה במשכן לאמנות בעין-חרוד תערוכת-על שהורכבה מחמש תת-תערוכות (עם חמישה אוצרים שונים) תחת הנושא: "לקראת שנות ה- 90". אחד האוצרים, אמנון ברזל, הציג את האמנים – ציבי גבע, דגנית ברסט, יאשה צ'ירינסקי ונחום טבת, בכותבו כי האמנים הללו –

"מסמנים אפשרות העשויה להגדיר את שנות התשעים, והיא קרבתה של היצירה האמנותית לרציונאליזם מדעי. […] הצעה: הציור המולקולארי הוא התחליף העכשווי, המתוחכם, למושג הציור האבסטרקטי (הדגשה שלי/ג.ע). הדימוי של הגלקסיה האנושית כהצטברות כאוטית של היסטריה ורווחה, מוכת הלם אינפורמציה (ולכן, אחוזה בתחושת התפוררות) הוא המקור האפשרי לאותו רצון של אמנים ליישם מערכת של סדר, נואשת ככל שתהייה, על פני תמונת המציאות."[5]

 

מאז חלפו כבר 22 שנים, ודומה שמגמת ההתפרקות לפלורליזם של פירורים חלחלה למעמקי הפרקסיס האמנותי: לא זו בלבד שעולם האמנות עולה על גדותיו בשפע בו-זמני של שפות, מדיומים, סגנונות וכו'; ולא זו בלבד שלא עוד ניתן להצביע על קו רעיוני מרכז או על איזם אמנותי מוביל; אלא שגם רבים הם האמנים שפטרו את עצמם מחובת הנאמנות ל"קו" (מה שקראנו פעם "כתב-יד") או לזֵהות ליניארית עקבית. הם מדלגים בין יצירותיהם כמי שבוראים את עצמם כל פעם מחדש בצורה ובתוכן מדי עבודה ועבודה. האם מישהו יכול להצביע על שפתו האמנותית האחת של אלי פטל? או על שפתו האמנותית האחת של אוהד מרומי? או על שפתה האמנותית האחת של חן שיש? או על שפתו האמנותית האחת של דורון רבינא? או של ארז ישראלי? או של אורי ניר? יאן טיכי? וכו'.

 

צרפו לתופעה זו את הרפרטואר הפוליפוני ביותר של גלריה "גורדון" העכשווית (והשוו לקו של אותה גלריה בסוף שנות ה- 60 וראשית ה- 70); הוסיפו את שלל הגוונים של תערוכות בו-זמניות במוזיאונים הראשיים ואת שיטת ה"אשכולות" של מוזיאון הרצליה – והרי לכם תמונת מצב שבסימן שלטונו הגמור של הריבוי.

 

לא מקרה הוא, לפיכך, שעוד ועוד אמנים מרכזיים בישראל של עשרות השנים האחרונות הפנימו ליצירתם את האידיאה של השבר, הרסיסים, החורבה. אם אביבה אורי יצרה, עוד מאז שנות ה- 70, רישומים המייצגים התפוצצויות קוסמיות, הרי שבציורי ציבי גבע משנות ה- 90 רסיסי "בלטות" הרכיבו משטחים מופשטים-למחצה; ברישומי החורבות של לארי אברמסון מהשנים 2004-2002 ערמות (כך נקראה הסדרה) של שברי אבנים והריסות אכלסו ניירות גדולי מידות; ציטוטים ופאסטישים בו-זמניים הרכיבו את ציורי יאיר גרבוז מ- 2003-2002 ("אמנות ישראל איחוד/אמנות ישראל מאוחד"); אינספור רכיבים "רהיטיים" מתפרשים על פני חללי מיצביו של נחום טבת משנות האלפיים; אינספור נקודות ופיקסלים נדחקים לדימוייה המצוירים והמצולמים של דגנית ברסט ב- 15 השנים האחרונות; תפזורת מושאים של מצַאי וניגורֵי דיקט התנחלו במיצביו של יצחק גולומבק מהעשור האחרון; ועוד ועוד. וכאשר נוספו לכל הנתונים הללו תערוכות קבוצתיות בנושאי "חורבות" ("זמן לאמנות", תל אביב, 2003, באצירת המחבר), "פסיפסים" (תערוכת "שברים – פסיפס ואקטואליה", באותו חלל, 2004, באצירת נטע גל-עצמון), ו"שברים" ("שבר/שבריריות", תערוכה קבוצתית של קרמיקה ב"בית בנימיני", תל אביב, 2012, באצירת איילת זוהר) – ניצחון ההטרוגניות והפרגמנטציה על האחדות נראה מוחץ.

 

מזה שנים שתופעת הריבוי הפוסט-מודרני מטרידה את מנוחתי. בספרון, "אמנות מינורית" (2010), כתבתי:

"פלורליזם אמנותי החל נותן אותותיו באמנות הישראלי של שנות השמונים-תשעים, הד לגל פלורליסטי מערבי. די בלגיטימציה המקומית של הריאליזם, לאחר פסילתו לאורך עשרות בשנים, בכדי לאשר תמונה מורכבת ופסיפסית יותר מבעבר."[6]

 

על איזה פלורליזם אמנותי ישראלי-עכשווי אני שח? בעיקרו, חל פלורליזם זה על סוג של ריאליזם ניאו-אקדמי, דרך צילומים, המשך בדימויים מינוריים של "המכחול הרפה" וכלה בפיגורטיביות ניאו-מושגית. למותר לציין: בריבוי הפיגורטיבי הנדון ייכללו גם מגמות הנוטות לסוריאליזם, לאקספרסיוניזם, לסמי-אבסטרקט שבנוסח "דלות החומר" ועוד ועוד. ולמותר לציין, שקשת המדיומים פתוחה ורחבה כפי שלא הייתה מעולם.

 

אך, חרף היותי בעבר ער לתופעה, טרם נתתי דעתי לבחינה רעיונית של מושג הריבוי והשלכותיו, ואנסה לעשות זאת להלן.

 

נפתח במילה העברית, "ריבוי": תרגום בלתי מוצלח של המושג "פלורליזם". ש"ריבוי" מרמז על "הִתרַבות" ועל "הרבה", יותר משמצביע על הטרוגניות, ריבוי של הבדלים (heteros – שונה, ביוונית עתיקה).  כי באומרי "ריבוי", כוונתי, לניגודה של אחדות, דהיינו להתפרקות מערכתית לפרגמנטים בו-זמניים שאינם מקיימים בינם לבין עצמם יחסי השלמה או הרמוניה. הריבוי, אליו אני מתכוון, מוביל יותר לכיוון מונאדי (בלשונו של לייבניץ) או אטומיסטי (בלשונו של דמוקריטוס).

 

זהו בדיוק המקום בו אפריד בין שני סוגי ריבוי – בין "שברים" לבין "גבב". שברים הם ריבוי הנושא בחובו את זכר האחדות; זהו ריבוי שמוטמעים בו אֵבֶל או הלם הקריסה של האחד. הגבב, לעומת זאת, הוא צביר החף מזיכרון וממצב נפש. שלא כהתפצלות וההתפרקות שמאפיינות את השברים, הגבב הוא הִתרַבות פטרייתית המתפשטת ביער (שהוא עצמו צביר רב-צמחי). השברים נושאים עמם את כאב השבר; הגבב משוחרר מכל כאב. בשברים טמון אפוא געגוע, שאם לא צנח לתהומות הנוסטלגיה, יש בו פוטנציאל מהפכני של חתירה לאֶחָד החדש. הגבב, לעומת זאת, לא זו בלבד שאין בו מגרעין המהפכה, אלא להפך – הוא פועל ככוח שמרני (ואם לשוב לפטריות, נדבר על ריקבון כתנאי צמיחתן).

 

בבחינת אנרגיה שמרנית, הריבוי – במובנו הגבבי – הוא אינטרס קפיטליסטי מובהק. הן, זהו בדיוק רעיון היריד, הכל-בו והקניון: שפע פיתויים בו-זמניים, שונים ומשונים, התוקפים את נפש הלקוח ומסחררים אותה עד לנקודת השעבוד. נגד מה פועל ריבוי הסחורות? נגד העיקרון הבסיסי של צריכה אמיתית. דהיינו – צריכה שמתוך צורך. הריבוי הקפיטליסטי עניינו להביא את הפרט למצב של צריכה עודפת, כזו המנותקת מהאני האותנטי הרוכש דבר בגין חסך אמיתי בדבר ובכוח תשוקה אותנטית (להבדיל מתשוקה מדומה, הניזונה ממניפולציות שיווקיות). הגלובליזם, כגלגולו הנרחב של הקפיטליזם, הצליח לטעת את שלל הרשתות הגדולות במרחבי צריכה נידחים, כך שריבוי רשות הביגוד, האוכל, המכשור האלקטרוני, המכוניות וכו' – ריבוי זה הפך (באמצעות מערכות פרסום אדירות ואגרסיביות) את מעמד הביניים הבינלאומי לבובה צרכנית צייתנית.

 

בבחינת זרוע של המהלך הקפיטליסטי הגדול, הריבוי – בגילויו כגבב – מבטיח את הדמוקרטיה המדומה. שהרי, חופש התחרות וחירות הקנייה הם לכאורה אקסטנציה של הזכות להתחרות על השלטון באמצעות מפלגות רבות ושונות. כך, מיקרו-אורגניזמים פוליטיים, בעלי חזות מדומה של אידיאולוגיות נבדלות, לוחמים על לבו של הבוחר בכל-בו הפוליטי הגדול. ברם, מהו האפקט האמיתי של הריבוי הפליטי אם לא שחיקת המאבק הדיאלקטי בין ניגודים אידיאולוגיים?! שהריבוי הנדון מקהה ומחליש את החוד והמחץ של המערכה הערכית. הריבוי הנדון מותיר את הפרטים מדשדשים בשלוליות של רסיסים אידיאולוגיים, ואלה מבטיחים לכוח ההגמוני את הישרדותו. וכשם שהגבב הקפיטליסטי עיקֵר את האני הצרכני מהאני האותנטי שלו, כך מעקר הגבב הפוליטי את הבוחר מחירותו ההכרתית-מוסרית, ובפרט משהתעטף כל פרט מפלגתי במנגנונים של שטיפת מוח חזותית ומילולית. דמוקרטיה של ממש תקפיד לשמור על מת דיאלקטי חי בין קטביה הפוליטיים, דוגמת המתח הדואלי בין ה"לייבור" לבין השמרנים באנגליה, או בין דמוקרטים ורפובליקנים בארה"ב.

 

נשוב לאמנות. הפלורליזם טוב לכוח הסחר ההגמוני בעולם האמנות: הפלורליזם מרחיב מאד את ההיצע, מבטיח זיווג של טעם אסתטי בין צרכן לבין אובייקט אמנותי, ולכן גם מבטיח שקט תעשייתי, שאין נוח ממנו למערכת: אין בנמצא קבוצת כוח המטילה צלה לאפיק אמנותי מסוים ובלתי רצוי; אין בנמצא כריזמה אמנותית שתאגד סביבה אופוזיציה למגמות שיזוהו כ"בורגניות". לכן, הפלורליזם יתקיים כל עוד נשלט עולם האמנות הבינלאומי על ידי המסחר וההון, משמע על ידי הגלובליות. נוסיף עוד, שהפלורליזם האמנותי טוב גם לאקדמיות לאמנות, בהבטיחו שקט תעשייתי-ניהולי והמשך ההתפשטות הגורפת כוח והון.

 

יובהר: הריבוי האמנותי הפוסט-מודרני נבדל מהריבוי האמנותי של המודרניזם המאוחר. את זה האחרון הייתי מאפיין כ"שברים", ואילו את זה העכשווי אני מאפיין כ"גבב". כי רסיסי המרצפות (ה"בלטות") הערביות של ציבי גבע לא ויתרו על אוטופיית ההרמוניה המזרח-תיכונית, בה במידה ששברי בובות הפורצלן המשוקמות של גדעון גכטמן, אותן "רועות", לא ויתרו על האוטופיה החלוצית של הוריו (בעלי הבובות, לשעבר), גם אם האמן מקונן על השבר. לבטח, ערמות פסולת-הבניין ברישומי לארי אברמסון לא ויתרו על אופציית ה"בית", שאינו מש כדימוי מציוריו לפני ואחרי. אך, התמונה המונאדית-אטומיסטית-פיקסֶלית הכוללת של עולם האמנות (הישראלי והבינלאומי) היא זו של יריד אחד גדול, שהוקהו בו עמידות נחרצות, עקביות, אנטגוניסטיות, לוחמניות, אידיאולוגיות. וכפי שיודעים "על בשרם" אותם קוראים המשוחררים מתסמונת הרכישה הבולמוסית, דין השיטוט בכל-בו הגדול – כל כל-בו – אחד הוא: רעֶלת הגבב (או, בלשוננו הרפואית, גבבת). את התסמונת הזו – סוג של לאות נפשית-גופנית המהולה בטשטוש החושים ותחושת מיאוס – מכירים הקוראים הללו. זוהי תסמונת הרעֶלת הגואה בנו, ביחד עם הצורך העז והבהול ליציאה מיידית מהכל-בו/הקניון/היריד, דחף בלתי נשלט לאוויר ולחרות.

 

במחשבה נוספת: הגבבת של עולם האמנות היא הסיכוי היחיד שלנו להבראה, אישית ותרבותית-כוללת. במילים אחרות: ניצחונו הגדול של הריבוי הוא תחילת תבוסתו. שבזכות הקבס הגואה בנו תתרחש ההקאה. ועד שלא נקיא, לא נשתקם.

 

 


[1] Corrine Robins, The Pluralist Era, Harper & Row, New-York, 1984, p. 1.

[2] ז'אן-פרנסוא ליוטאר, "המצב הפוסט-מודרני", הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1999, עמ' 8-7.

[3] ,\Gilles Deleuze & Félix Guattari, A Thousand Plateaus, Minneapolis, Minn., 1994, p. 4.

[4] פרדריק ג'יימסון, "פוסטמודרניזם", רסלינג, תל אביב, 2002, עמ' 50-44.

[5] "סטודיו", מס' 10, אפריל 1990, עמ' 4.

[6] גדעון עפרת, "אמנות מינורית", אמנות ישראל, ירושלים, 2010, עמ' 48.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: