4 הערות על יצירות ארצישראליות בלתי מוכרות

      4 הערות על יצירות ארצישראליות בלתי מוכרות

 

 

א.נחום גוטמן, שלושה עותומנים, צבעי מים, 1927 בקירוב

 

השם, "שלושה עותומנים", הוענק ליצירה המקסימה והבלתי מוכרת הזו מטעם בית מכירות צרפתי. לאמיתו של דבר, לפנינו שלושה צעירים ערביים הניצבים משמאל לעץ עבות בשורה חזיתית וברגליים פסוקות, כשהם אוחזים ידיים אחד לשני. שניים מהם לובשים שָרווָאל כחול, חולצה בהירה מאד ואבנט רחב ולראשם תרבוש אדום, בעוד השלישי לבוש גלבייה צהבהבה והוא חובש מצנפת כיפתית אפורה. הימיני מהשלושה, אנו שמים לב, אוחז בידו מוט ארוך. הופעתם הידידותית של הערבים פוסלת את האפשרות של חזית מיליטנטית (הגם שעסקינן בעשור של פרעות, כזכור). אין אלה ערביי "טלגרמות וידיעות בציורים" של נחום גוטמן שלמחרת מאורעות תרפ"ט, בהן עיוות הצייר בקריקטוריות את הערבים האלימים. להפך, חברי השלישייה שלנו נראים נאים למראה וחזותם נעימה, אף מלבבת (ראו חיוכו של השמאלי). הבחור מימין נראה לנו מוכר: הוא מזכיר לנו בלבושו את "רועה העזים הערבי" של גוטמן מ- 1927: אותו שרוואל כחול, אותה חולצה לבנה, אותו אבנט אדום, אותו תרבוש אדום. ואז אנחנו נזכרים, שאותה גרדרובה ממש אפיינה גם את הפלאח הערבי המנמנם ב"מנוחת צהריים" של גוטמן מ- 1926 (מבט בוחן בציור יאתר ברקע הרחוק עוד שני ערבים מיניאטוריים באותו לבוש בדיוק). ללמדנו, שגוטמן בדה את התמונה ואת גיבוריה והוא מאכלס אותה בערבים ארכיטיפיים, ממש כשם שגיבורתו הערבית הקבועה מפרדסי יפו לא הייתה אלא ארכיטיפית. שהלא, אפילו לרַכָּב הכרכרה הערבי של מלון "בֶּלָה ויסטה" ביפו, לפרש הערבי על הסוס הלבן מ- 1926 ולציידי הציפורים מ- 1929 – לכל אלה העניק גוטמן באותן שנים ממש אותם מכנסיים-חולצה-אבנט-תרבוש. אל תגידו אפוא "שלושה עותומנים"; אמרו "שלושה ערבים". ואתם רשאים להוסיף: ביפו. שכן, זהו המקום הקבוע בו מיקם גוטמן של שנות העשרים-שלושים את ערביו. וראו גם סדרות תחריטי "בבית קפה ביפו", "בית בושת ביפו", ציורי הפרדס ביפו, ועוד. אם כך, מה עושים כאן שלושה הערבים ומה ביקש גוטמן לספר לנו באמצעותם? כלום הם מאיירים סיפור כלשהו של הצייר? לא, שהרי את סיפוריו כתב גוטמן לא לפני שנות השלושים. אם כן? התשובה היא בתוך הציור: מתוך לבושם של השלושה ברור לנו שהם חוגגים. אנחנו זוכרים, שגוטמן אהב לחבר את ערביו היפואיים לימי חג: "יום חג בפרדסי יפו" (1927) הוא מקרה אחד, כשם שהזוגות הערביים מ"מנוחת צהריים" מבלים ביום חג. הנה לנו אפוא פתרון החידה: השלישייה הנוכחית אינה כי אם … יוצאת במחול דֶבּקה. המוט שביד הימיני הוא אותו מקל שעמו מלהטטים רקדני הדבקה בגרסאות מסוימות של המחול. אך, מה פתאום מחול דבקה? אני נזכר בציור המחול של שלושה הדרווישים ובציור המחול של שלושה התימנים, ציורים שצייר פנחס ליטבינובסקי במחצית השנייה של שנות העשרים. אך, בעיקר אני נזכר במחולות האוונגרדיים של ברוך אגדתי, שכללו גם מחול ערבי בשם "יפו הערבית". כאן הופיע אגדתי כשהוא מדלג דילוגי דבקה והוא לבוש בתלבושת הגוטמנית הנ"ל, כשלראשו מין כיפה-מצנפת בסגנון הערבי השמאלי מהציור הנוכחי. הצייר הרוסי הדגול, מיכאיל לאריונוב צייר ב- 1925 בפאריז אקוורל של אגדתי לבוש כערבי (כאפייה לראשו) והוא מרקד דבקה ו…מניף מקל. הנה הם אפוא שלושה הערבים הצעירים של נחום גוטמן: עוד רגע קט והם יפרצו בדבקה סוערת של רקיעות רגליים והנפת המקל. לפני מי ולכבוד מי הם יוצאים במחול? אולי, לכבודכם. שכן, ב- 1927 עדיין היו הערבים בציור הארצישראלי ידידותיים מאד ומאירי פנים. היו זמנים.

 

 

ב. ראובן רובין, מחול במירון, צבעי שמן על בד, 1924 בקירוב

 

לא הכרנו את הציור הנדיר הזה. ספק אם הוצג בתערוכות הגדולות של ראובן רובין (אלא אם כן, זהו הציור "השכינה שורה בגליל", שהוצג ב- 1924 בתערוכת ראובן ב"מגדל דוד"). הציור הזה אף לא תועד בספרים ואפשר שמעולם לא יצא מהחוג המשפחתי הקרוב של האמן. הציור נוטל אותנו למירון, הסמוכה לצפת, כשנתיים קודם ל"הרוקדים ממירון" ודי במקביל ל"הדרך למירון" ו"תהלוכה עם ספר תורה" מהשנים 1925-1923 – ציורים שסימנו ברית בין ראובן לבין החגיגה החסידית המסורתית שבסמוך לקבר רשב"י, ברית שהדהדה את "ראובן הדתי" של השנים 1923-1918. התבוננו בנוף שברקע הציור: יום אביב בהיר (ההולם את תאריך ל"ג בעומר), בתי צפת מתגודדים בראש ההר הרחוק משמאל, קבר רשב"י בולט מימין, הגבעות זרועות עצי זית ומפולשות בשבילים. ראובן ממקם את עצמו בנוף ארצישראלי מזרחי, שהוא גם מקום קדוש, בו שורה רוחו של מחבר ספר ה"זוהר". סביר, שהצייר זימן אותנו להילולת ל"ג בעומר, חגיגה שתפקדה עד למרד הערבי של 1939 כחג לאומי לכל דבר, בו חָברו יחד כל פלגי היישוב – חלוצים, בני מושבים וחסידים (כפי שתיאר שאול טשרניחובסקי בשירו מ- 1934, "הגליל"). אך, ראובן מקפיד להתמקד בחסידים בלבד. ולא בכדי: שראובן רובין-זליקוביץ' נולד למשפחה חסידית ואת זיקתו לרוח הדבֵקות המיסטית החסידית נשא בתוכו אל ציוריו ה"דתיים" המוקדמים ואל שורה של ציורים ארצישראליים חשובים, בהם ייצג את דמותם הדקה והשגיאה של חסידים, שרגליהם על הארץ אך ראשם בשמים. וכשנקרע בנפשו, בסביבות 1923, בין ה"רוחני" הדתי לבין ה"ארצי" החלוצי, ביטא את המתח בחיתוך עץ (מתוך סדרת "מבקשי אלוהים") בו מיקם חסיד המקדש את הלבנה כנגד זוג עברי צעיר המתחבק בעירום לצד אוהלי חלוצים. בציור הנוכחי דומה שהכף הרובינית נוטה אל הרוחני-מיסטי. את המחול הקלאסי של שלוש הגראציות – בנות לווייתה של ונוס המופקדות על כישרונות המוזיקה והאמנות (ראו את מחולן בציורי בוטיצ'לי ורובנס) המיר ראובן במחולם של שלושה חסידים, שאחד מהם מחבק ספר תורה. כמו ביקש ראובן לשגב שיגוב יהודי-חסידי את טריו האמנות ההלניסטי. לא לחינם נפגוש ב- 1932 את שלישיית החסידים "מנגנים במירון". יוזכר גם ציור מ- 1924, בו מיקם ראובן שלושה חסידים עם לולבים לרקע קברות צדיקים גליליים. משיכתו של הצייר לייצוג המחול החסידי חייבת לא מעט לריקודי ברוך אגדתי, ובהם "ריקוד חסידי" (מתוך המחול "מלווה מלכה") מתחילת שנות העשרים. ב- 1925, נזכיר, צייר ראובן מתוות לבלט של אגדתי, "אברהם והמלאכים" ועוד. בהתאם, תנועות הידיים והגוף בציור הנוכחי מאשרים את האקספרסיוניזם שאפיין את המחולות האוונגרדיים הנדונים, לא פחות משהוא מאשר מצב של התעלות ואקסטזה חסידית. ראוי להשוות את הציור הזה עם אחת הקלאסיקות הגדולות של ראובן, "הרוקדים ממירון", 1926. בעוד בציור אחרון זה מקיפים שמונה חסידים במעגל רב זקן המחבק ספר תורה, מבלי שהצייר מעצבם בתנועה, כאן – בציורנו – הטרנס המיסטי הפָעיל הוא הנותן. כאן גם ויתר ראובן על כל אותם סממנים "ארצישראליים" של חמור ועז, להם נדרש ב- 26, שלא לציין את מקבץ שבע הנשים והתינוק שהוסיף מימין למרקדי 26. לאמור: הציור הנוכחי מזוקק יותר, נזירי יותר, ראשוני יותר בפרימיטיביזם שבו ובהתמקדותו בחוויה הרוחנית. וכך, הפורמט הרוחבי כמו נפרץ כלפי מעלה במחולם של שלושה החסידים, אשר גם מתיך את האדמה הסובבת בכוח אמונתם. ראו את ספר התורה הממוקם במרכז הבד, כשהוא נוטה אל עבר קבר רשב"י, כמו ערג אליו. רק בציור אחד אחר התעלה ראובן למעלה גבוהה יותר של אקסטזה: בציור "התלהבות חסידית" (1924 בקירוב), בו חסיד אחד, צנום ותמיר, חבוש שטריימל וראשו כמו התהפך אל הרקיע, מחולל נוכח מתחם קבר רשב"י והר מירון ומעיף את נעלו באוויר. איך כתב טשרניחובסקי בשירו המוזכר לעיל: "שדה-אלוהים סביב לך, צפת!".

 

 

ג. יעקב דוב גורדון, עם קשה עורף, תבליט גבס, 1923

 

ביולי 2003 נמכר בבית המכירות "תירוש" (מכירה 105) תבליט ארד מסתורי, מעשה ידי הפסל יעקב דוב גורדון. וכך כתבתי על התבליט במאמר שהוקדש לביוגרפיה העלומה של אותו גורדון שכוח-האל:

"תבליט ארד (82X48 ס"מ), הנושא במרכזו את המילים 'עם קשה עורף' והחתום בחתימת הפַסל. שנת יצירת התבליט אינה ידועה, אך סביר להניח שגורדון לא יכול היה לצקת ברונזה בארץ ישראל של תחילת שנות העשרים. התבליט מחולק לשלוש 'קומות': מלמעלה, כצפוי (ביצירות י.ד.גורדון/ג.ע), שני מלאכים סימטריים מרחפים ושולחים ברכתם השמימית. מלמטה, שני רבנים עטופים בטלית וקוראים במגילת התורה, כשהם ניצבים משני אגפיה. בתווך בין שני הצמדים הסימטריים הללו, ניצבים שלושה יהודים בלבוש מסורתי (חובשי כיפות ו'היטל') השרויים בתפילה וסבר פניהם חמור. עדיין השילוב של סימבוליזם וריאליזם ועדיין הגישה ההיסטוריוסופית."[1]

 

חלפו שנים, וביום מן הימים, לפני כחצי שנה, טלפן אלי מי שטלפן והציע למכור לי תבליט גבס של אותה יצירה, אותו גודל בדיוק, משמע – המקור (ללמדנו, שתבליט הארד אינו כי אם עותק מאוחר). מחמת משקלו של התבליט –  27 ק"ג ומצבו הרעוע (שבר במרכזו), נתבקשתי לנסוע לעפולה ולראותו. מסיבות שונות לא עשיתי זאת, אך היה מי שטרח, בא ורכש את העבודה. עתה אני שב ומתבונן בה, בו, ב"עם קשה עורף". מבט בשולי התבליט מגלה לי את תאריך היווצרותו שנסתר ממני קודם לכן: 1923. אך, פשר היצירה עודנו נחבא מפני: מה הייתה כוונת האמן ומדוע בחר בנושא הזה, "עם קשה עורף"?

 

את הביטוי אנחנו זוכרים מפרשת "עגל הזהב". "ויאמר ה' אל משה: ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא." ("שמות", ל"ב, 9) בפרק הבא יחזור הקב"ה באוזני משה על אותו הביטוי, אשר מאז אותו יום שימש כמטבע לשון לחיוב או לשלילה: כאשר דה-גול נקט בו כלפינו, לא רווינו נחת; אך, כאשר משרד ההסברה יצר ב- 1958 סרט תעמולה בשם "עם קשה עורף", הכוונה הייתה להצביע על נחישותו של עם הקם לתחייה מאפר השואה. למה התכוון אפוא יעקב דב גורדון?

 

העמדת התבליט לרקע עבודותיו הארצישראליות האחרות של גורדון בין 1923-1920 (דהיינו, בין עלייתו ארצה לבין הגירתו לארה"ב) מזמינה הקשר ציוני שברוח עליות שנייה ושלישית. הקשר זה מחזירנו אל החוברת "אוטו-אמנציפציה" של י"ל פינסקר (1882), שבתרגומה בידי אחד-העם כללה את השורות כדלקמן:

"ואולם, קשה מכל השאר תהייה יצירת התנאי הראשון והיותר הכרחי קודם למעשה: – ההחלטה הלאומית (הדגשה במקור/ג.ע). כי אהה, עם קשה עורף אנחנו. ומה נקל הדבר, שהתנגדות קונסרבטיבית, הידועה כל כך בתולדות עמנו, תעקור משורש החלטה כזו עודנה באבּה!".

 

אגב, את תרגום החוברת מגרמנית לעברית (לא תרגומו של אחד-העם!) בעבור כתב-העת "המגיד" יזם ב- 1883 רבי דוד גורדון, שאיני יודע אם היה קרוב משפחה רחוק של הפַסל גורדון אם לאו. אוסיף עוד, שבקובץ המסות שלו, "על פרשת דרכים", כתב אחד-העם בעקבות מותו של הרצל:

"כי יכול איש אחד לקבוע בהמון לבבות אמונה בדברים שהם למעלה מן הטבע ומן השכל ולמשוך אליו בני עם קשה עורף..."

 

האם התכוון אפוא יעקב דב גורדון – האמן שהיה מזוהה עם ההתיישבות הגלילית הנועזת – לבטא בתבליטו ביקורת ציונית חלוצית כנגד היהדות החרדית הספונה בבתי המדרש ובתי הכנסת ועוסקת בתורה ובתלמוד? אני מבקש לטעון שלא, ולקשור את היצירה לחשבון אישי נוקב ופתוח של הפַסל עם הרבנות הארצישראלית.

 

לצורך הבהרת העניין נחזור אל "מלון בן-נחום", שהיה ממוקם ברחוב אלנבי פינת שדרות רוטשילד ובו הציב גורדון ביולי 1922 פסל גדול של שלוש פיגורות – רב ושני תלמידים, מוקפים בחיות, בהן דולפין ונשר בעל כנפיים פרושות. כפי שסיפרתי במאמרי על גורדון ויצירתו, גילוי הלוט גרם לתגובה מיידית קשה מצד רבה הראשי של תל אביב, שהגדיר את היצירה כפיסול ברוח היוונית. באשר לרבני העיר האחרים, כמה מאלה פנו ישירות בתלונה למועצת העיר, הטילו חרם על המלון, עד שהעניין הסתיים בסילוק פסלו של גורדון מהמלון.

 

גורדון רתח. הממסד הרבני הפך בעבורו לשטן של האמנות ושל חייו, והוא גמר אומר לפרוק את קצפו וסלידתו ביצירת התבליט, "עם קשה עורף", בו ייצג רבנים ו/או יהודים דתיים הקוראים בתורה ומתפלפלים פלפול תלמודי (כך אני רואה כיום את השלישייה העליונה). כשכתב במרכז לוח הגבס "עם קשה עורף" אני מניח שחשב על עקשנותם השמרנית של רבני תל אביב הפוסלים פיסול פיגורטיבי, ומן הסתם, חש את עצמו כממשיכו של גורדון אחר (קרוב משפחה?) – י.ל.גורדון – שכתב ב- 1868 ב"קוצו של יוד" – כתב הפלסתר ההשכלתי-יהודי הגדול נגד הרבנות:

"… אך נשמת רב ופסי/ […]/ על ממון ישראל עינו לא תחוס,/ דרך שלום לא יידע, חמלה לו זרה;/ יידע רק חרוֹב והחְרֵב הטריף ואֶסור;/ […]/ וייצא לו שם כראש המחמירים,/…"

 

לבטח, הסכים הפסל י.ד.גורדון באותם ימי זעם (ורעב, לו נידון מחמת היעדר הזמנות עבודה) את הכתוב ב"פרקי אבות": "אהוֹב את המלאכה ושנַא את הרבנות". כך או אחרת, כאשר ניתץ בכעס את פסליו, ערב עזיבתו את הארץ לצמיתות (והיה זה סמוך מאד לזמן יצירת התבליט) אפשר שניתץ גם את "עם קשה עורף", ומכאן אולי השבר לכל רוחבו.

 

 

ד. משה מוקדי, נוף מבעד לחלון פתוח, צבעי שמן על בד, 1925 בקירוב

 

הציור הנהדר הזה הוצע למכירה בסוף נובמבר 2012 בבית המכירות "מצא". מעולם לא ידענו על קיומו, חרף התערוכה הרטרוספקטיבית והאלבום המקיף במוזיאון תל אביב, 1999. כל שידוע לנו אודותיו הוא, שהוצג בתערוכת מוקדי בפאריז, בגלריה "מילים ותמונות" בפברואר 1928. מלבד יופיו הנדיר של הציור ותחושת הבתוליות הארצישראלית של המבט התמים במקום, הציור מתחבר לנוסחה מרכזית של ציורים מקומיים מהשנים 1925-1923, נוסחת המבט מהחלון מבעד לפרח שבקנקן או בעציץ.

 

הנוסחה הזו לא הומצאה, כמובן, על ידי ציירינו. שורשיה ברומנטיקה הגרמנית (קספר דוד פרידריך, "אישה ליד החלון", 1822) ואמיריה בפוסט-אימפרסיוניזם הצרפתי של אנרי מאטיס ופייר בונאר ונוספים. בארץ קָדַם למוקדי ראובן רובין בציורי הנוף מהחלון עם הפרח, והקבילו לו ישראל פלדי ואליאס ניומן, ומעט מאוחר יותר צייר גם נחום גוטמן אותה נוסחה, ששיאה בציורי החלון של יוסף זריצקי בתל אביב של 1929 ותחילת שנות ה- 30. לפני שנים רבות, כשעסקתי בנושא זה בהקשר לציורי ראובן, כתבתי, בין השאר:

"ציור מראה מהחלון אינו סתם עוד מבט של צייר אל העולם. אפילו לא סתם תחבולה צורנית להשקטת הקומפוזיציה והסדרתה במלבן הממסגר של החלון. לא, ציור מראה מהחלון הוא מטאפורה ליחסי פנים-חוץ, למצב פסיכולוגי (של התכנסות עצמית או של הכנה ליציאה אל העולם). […] זהו מצב כפול האומר, מחד גיסא, ביתיות, ומאידך גיסא, 'עולם'. בארץ רבים ציירו מראות מן החלון, ולא אחת, אכן, ציין המבט מהחלון מצב של בדיקה ראשונית, יציאה זהירה מתוך מקלט מוגן, הסתגלות לנוף חדש […]. עד לציורי החלון של ראובן מ- 1923 ידעה האמנות המקומית אך ורק חלונות ארכיאולוגיים של מקדש תנ"כי פנטזיוני, שמבעדו עוצבו נופים אידיליים וסמליים של ארץ הקודש […]. ראובן הוא הראשון שמתבונן ממש מחלונו. […] ראובן הגיב בזהירות להלם האור ולסביבה החדשה (אליה היגר ב- 1923/.ג.ע). מחדרו המוצל והקריר שברחוב הס (בתל אביב) הציץ החוצה, קולט באורח ממוסגר (מפוקח, נשלט) את מראות הים והחוף הקורנים, נוסח חופי הריביירה בציורי מאטיס, שולט במינון ה'חוץ' כבונאר של 1921-1909, מכשיר את הקרקע ליציאתו המוחלטת החוצה. […] מבטו של ראובן מהחלון מבקש לאשר: 'יש לי בית, תרתי משמע, בית פרטי ובית קולקטיבי!'. במילים אחרות, עניינו של הצייר לנסות לאחד, לחבר ולגשר בין הפנים הפרטי לבין החוץ הכללי. ככל שקשה הדבר למהגר הטרי. […] ראובן אינו יוצר איזונים משלימים בין אור החוץ לצללי החדר. שלא כמאטיס, הנשאר בעיקר בפנים החדר, ראובן נמשך החוצה, מתקרב באורח מרבי לפתח החלון, מבקש להכיר ולחייב את המציאות הארצישראלית החדשה. […] חלון של אהבה וכמיהה אל האידיאל. ה'עדשה' הרומנטית של ראובן מורכבת ברובה מפרחים, שאותם יציב מעתה על אדן חלונו. […] הפרחים המוצבים על אדן חלונו של ראובן ממשיכים במסורת סימבוליסטית, העונה תשובתה האופטימית …"[2]

 

דומה, שהדברים הולמים מאד את מצב הנפש השוכן בעומק מבטו של משה מוקדי מבעד חלון חדרו שבחיפה, שנים ספורות לאחר הגיעו ארצה מגרמניה ב- 1920. ב- 1923, כשצייר מוקדי "מראה מן החלון", מבטו היה עודו כבוש בזיכרונותיו מעיירת ילדותו, טארנוב, כך שבתי העיירה, על גגותיהם הכחולים, הם שאכלסו את הנוף הנשקף, הם ואנשי טרנוב. פסל עירום מאטיסיי על אדן החלון (בסמוך לקנקן עם פרגים או כלניות) "מייצג תרבות אירופית".[3] שנתיים מאוחר יותר, ב- 1925 בקירוב, כבר מהין מוקדי להשקיף אל הנוף החדש והזר, אף כי בזהירות מרובה.

 

מוקדי מוגן על ידי חדרו. הוילונות הרכים, העשויים מלמלה פרחונית, עוטפים את המראה, הן כמסכי תיאטרון (החושפים לעינינו אקזוטיקה מאגית) והן כריכוך מנעים ומֵקל על המפגש עם החוץ. הכד על האדן נראה ערבי, ולבטח שלושה פרחי הנרקיס נקטפו לא מכבר מהגינה, משמע מהחוץ. כד הפרחים מתפקד אפוא, הן כברכה לעולם החיצון והן כמאמץ הסתגלות למקום. ספק אם יש צורך להיסחף לסימבוליקות מיתולוגיות ואגדיות של הנרקיס. די אם נציין, שבפריחה חורפית עסקינן ובניחוח מתוק. ואכן, שמי החורף הכהים שברקע נענים מחלונו של מוקדי בפריחה ובאָרומה בבחינת שיגור אופטימיות. הנוף המתגלה מאשר את זרותו של בית האמן בסביבה תרבותית "אחרת": קטע ההר החשוף ברובו, קומץ הבתים הערביים, ויותר מכל – שלושה המחמרים הנעים בשביל עם גבם לאמן ופניהם ליישובם הרחוק הנחבא בהמשך השביל. דומה, שאנו מזהים את השביל ואת קטע ההר: שההר כולו (עם השביל) מתגלה במלואו ברקע ציורו של מוקדי, "אישה עם כלבה במרפסת" מ- 1925 בקירוב, משמע אותה תקופה של ציורנו הנוכחי. גם שם (ואף יותר), השמים החורפיים קודרים ומאיימים, ואשת האמן היושבת על המרפסת כמו מוגנת משהו באמצעות הכלב הסמוך (ולו גם בהגנת הביתיות החמה שמסמנת חיית הבית האהובה).

 

מבט אל הנוף דרך החלון הוא אפוא אמצעי אמנותי לביטוי מצוקת הדואליות של זרות והשתייכות למקום. כאשר ישראל פלדי מצייר ב- 1925 בצבעי שמן ובחיתוך עץ את הצמח החושני (שני עלים בשרניים וגדולים), הנטוע בעציץ וניצב על שולחן סמוך לחלון הנפתח אל בתי יפו והים, הוא עונה למכת האור החיצון בצללי תפנים-החדר הצונן, בה במידה שמבשֵר בלבלובו של הצמח את תקוות השתרשותו במקום. כאשר מציב נחום גוטמן ב- 1927 על אדן חלון יפואי זר פרחי חרציות (עטופים עדיין בעטיפה המגוננת), הנתון בתוך כד ערבי, הוא עונה למסתורין של הפרדס האפלולי שמנגד בחושניות האביבית הצוהלת של הפרחים. כד הנרקיסים של מוקדי הוא מאמץ התפייסות עם עולם מאיים וקוסם בה בעת. הווילונות האירופיים מסגירים את תרבותו האחרת של דייר הבית.

 

והרי לנו ההבדל בין חלונו של מוקדי לבין חלונו של ראובן רובין, שללא ספק השפיע השפעה רבה על האמן החיפאי. טלו, לדוגמא, את "פרחים על חלוני", שצייר ראובן ב- 1923: על אדן החלון הניח הצייר אתרוג (סוכות! דואליות הסוכה והבית!) ומשמאלו אגרטל פרחים אביביים מסוגים שונים. הריבוי הזנים מעיד על שפע פרחוני בו שוטט האמן, מעין גן עדן המאציל על חוף הים ועל קומץ הבתים הקטנטנים-צעצועיים הנראים בחוץ. אפילו פאת הווילון, הסוגרת שוליים שמאליים, מקושטת בתפרחת המברכת את העולם החיצון ומשפיעה שפעתה. ומשה מוקדי? הוא, כאמור, נמצא מבודד בנוף עוין וחלונו משגר שדרים של שלום, אך שדרים הססניים יותר אל ילידים המפנים לו גבם.


[1] גדעון עפרת, "יעקב דב גורדון: פסל עלום", בתוך אתר האינטרנט "המחסן של גדעון עפרת".

[2] גדעון עפרת, "חלונות ליצירתו של ראובן", בתוך: "על הארץ", כרך ב', ירון גולן, תל אביב, 1993, עמ' 602-597.

[3] אירית הדר, "משה מוקדי", מוזיאון תל אביב, 1999, עמ' 34.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: