אמנות לזמן חירום

                          אמנות לזמן חירום

 

ככל שהניגודים הפוליטיים דוהים ומרוּדָדים יותר בחברה הישראלית, כן אני מוצא את עצמי מקצין יותר. ככל שהרידוד הנדון יוצר פסוודו-מרכז (מרכז?) אחד גדול, כך אני נידון להוציא את עצמי מן הכלל, לפרוש מהקונצנזוס ולהתביית עמוק בבועתי הרדיקלית, כלוא מרצון באבלי על החלום הישראלי האבוד, כועס, בודד, בוש ונכלם נוכח המתחולל סביב, מתבונן ונבעת.

 

ביטול הניגודים וההאחדה החד-ממדית תובעים מאתנו הקצנה. כך בכל תחום מחיינו הפוסט-מודרניים: ככל שמתעצמת תופעת ההומוגניות האורבאנית, למשל, וערים שונות בארצות שונות ורחוקות לובשות צביון זהה של מדרחובים, מספר גורדי שחקים ונבחרת קבועה של חנויות מותגים – כן גוברות בנו הסלידה ותשוקת-הנגד להרחיק אל האקזוטי, הנידח, העממי. וככל שמציפות אותנו עוד ועוד מסעדות בכל גווני הקשת הבינלאומיים ומנעדי ה"גורמֶה", וככל שהטלוויזיה מאביסה אותנו עד לזרא בעוד ועוד תוכניות אוכל – כן הולכת ומתעצמת בינינו האופוזיציה של האכילה הרדיקלית: טבעונות, צמחונות, אנטי-לקטוז (חלב), אנטי-גלוטן (קמח) וכו'.

 

אכן, העידן הפוסט-מודרני דן אותנו למרחבים של האחדה משטיחה, שאינה מותירה דרך תגובה אחרת מאשר הפרישה המיליטנטית המקצינה של המיעוט. לתופעת ההומוגניות של הפירות והירקות המזומנים על דוכנינו מכל רחבי העולם ומכל העונות גם יחד, כל אותם פירות וירקות שגברו על מרחקי חלל וזמן בזכות פלאי הכימיה וקסמי הקירור, אין לנו אלא להגיב בשעטה אל עבר הפירות והירקות האורגאניים. ומה פלא, שנוכח השפה העברית ההופכת נגד אוזנינו למרק דלוח, על בליל תחליפי האנגלית ופתיתי הערבית, אני מגיב בגעגועים לארמית וללשון התנ"ך.

 

כאמור, הדינאמיקה של ביטול ניגודים המולידה את הניגוד הרדיקלי הגדול יותר – דינאמיקה זו חלה על הפרט ועל הכלל גם יחד. וכך, תופעת ההומוגניות של ההאחדה הפיננסית של מדינות במטבע משותף, או הפיכת האנגלית לשפה כלל עולמית, או השתלטות הקפיטאליזם המערבי על המזרח (תוך טשטוש הבדלי מזרח-מערב), וכו' – כל התופעות הללו דווקא הן שמעודדות התעוררותה של לאומנות מיניאטורית לוחמנית של כורדים, צ'צנים, בסקים, פלסטינאים וכיו"ב. ומה תאמרו על המהפך הדרמטי שאירופה עוברת באלו השנים – הטמעת זהותה בגל ההגירה המוסלמי: כלום לא הולידה מגמה זו את ההקצנה הניאו-פאשיסטית של לאומנות ושנאת זרים? להקצנה פנים שונות, כן.

 

אני מרמז, כמובן, על אמנות זמננו ומקומנו, ואני שב אל עצמי: ככל שעולם האמנות סביבי הולך ומתבוסס בפלורליזם הגלובאליסטי של הבינוני והסתמי של הכל-מכל-כל ושל פה זה שם ושם זה פה, תוך ביטול העניין באחרות מקומית ובאחרות בכלל, כן אני מקצין בתיעובי את מרחב הגלריות והמוזיאונים ואיני מסוגל לקחת חלק בחגיגותיו. הנה כי כן, ככל שגוברת אצלנו החינגה המדומה  – אינספור הגלריות נעדרות הדיפרנציאציה, הנדידה ביום ה' בערב בין ה"פתיחות" ההמוניות הרבות, אופנת השיווק העצמי באמצעות שיחי-הגלריות והשקות הספרים והקטלוגים, בולמוס הנהירה לבתי הספר לאמנות בעלי הזהות האחידה – ככל שגואה יותר החגיגה העליזה הזו של הדומה, כן אני מוציא את עצמי החוצה, משמע פנימה, לתהומות גלותי הנפשית בחדר-העבודה האפלולי.

 

אשוב ואצהיר: בעולם של הדומה והאחד העדרי – אין מנוס מהקצנה אל האחר, האחר מאד. שהקצנה היא מפלטו האחרון של הפרט החופשי. מה פלא שאני מסרב לפלאפון. מה פלא שאיני חבר ב"פֵייס-בוק", או בכל מועדון אחר ("גולף", "המשביר" וכו'). מה פלא שאיני מגיע לפתיחות תערוכות.

 

ולכן אני אומר: גם אין מנוס מהקצנה אמנותית; אין מנוס מאמנות רדיקלית. אני אומר זאת לרקע מה שמתחולל בתוך עולם האמנות ולרקע מה שמתחולל מחוצה לו, ובמחוזנו קודם כל.

 

דמו בנפשכם: משפחות קנאים מצטופפות בראש המצדה, מוקפות מכל עבר במחנות רומאיים ההולכים ומגביהים את הדָייֵק. זמנן קצוב, אלעזר כבר עובד על נאום הסיום. שלושה אמנים נמצאים אף הם בקֵרֶב קהילה זו שבמצור: האחד, צייר נוף ניאו-אקדמי, שמייצג להפליא את נופי המדבר המרהיבים הנשקפים מכל עבר; השני, אמן ניאו-פרימיטיביסטי שמצייר ציורים מתיילדים של גחמותיו הפרטיות; והשלישי, אמן – על סף התמוטטות עצבים – שאינו חדל לרסס בכתובות אזהרה ובדימויי אסון את קירות ארמונו הנטוש של הורדוס, את המחסנים ואת בתי המגורים שעל ההר, אמן שנוא ושונא שממחיש במיצגים פרובוקטיביים את הקטסטרופה האורבת בפתח. מיהו, לדעתכם, האמן הראוי בין השלושה?

 

אני מדבר על אמנות חירום לזמן חירום. אני אומר: זה הזמן וזה המקום לניאו-אוונגרד. את ה"הלם לבורגני!" שומה להמיר ב"הלם לדומה!". ניאו-אוונגרד, משמע: שיבה לאמנות של אנטגוניזם ואקטיביזם; שיבה לשבט האמנותי הקטן אך המבעבע, שממיר את ההשתייכות למיליֶה החברתי הכולל בהשתייכות לכת הרדיקלית; שיבה למילותיו הבלתי נשכחות מ- 1845 של הפוּרייֶריסט הצרפתי, גבריאל-דֶזירֶה לָאבֶרדָן:

"האמנות, בבחינת כלי הביטוי של החברה, חושפת בפסגת מהותה את המהלכים החברתיים המתקדמים ביותר. האמנות היא המובילה והיא המגלה. לפיכך, אם רצונכם לדעת באיזו מידה הגשימה האמנות את שליחותה, דהיינו – אם האמן הוא אוונגרדיסט באמת ובתמים, שומה עליכם להביט ולראות אנה צועדת האנושות ומהו גורלו של המין האנושי […]. לצד המנוני האושר וקינות הייאוש והכאב, האמנות תערטל במכחולה האכזר את כל האלימויות ואת כל הזוהמה השוכנות בתשתית חברתנו."[1]

 

לשוב אל האוונגרד כאקט של חירום בזמן ובמקום של חירום. רוצה לומר: לצאת מהחממה הנעימה של "הציור הבטוח"; לצאת מתחומי ההתפנקות האגוצנטרית ה"מינורית"; לצאת מתחומי ה"תרבותי" וה"אסתטי" (מנֵיה ובֵיה, המסחרי); להיות רדיקלי בצורה ובתוכן, רדיקליות בעלת משמעות אמנותית וחברתית גם יחד. כי, כשהכתובת יוקדת על הקיר ב"נשף בלשצר" שלנו, והמסר כתוב באותיות קידוש לבנה – "מָנַה (האל) את ימי מלכותנו" – הנעלה על הדעת אמנות מחשָה? ובפרפראזה על מילותיו של יוזף בויס: "שתיקת האמנים נמשכת יתר על המידה".

 

ברטולט ברכט קרא בתחילת שנות ה- 30 לתיאטרון של זמן חירום, ואילו אנו כאן, בישראל 2012, משוועים לאמנות של זמן חירום. יותר ויותר אנשים מבינים שהחגיגה המתנהלת סביב היא מסיבת סיום. יותר ויותר מסכינים להכרה שהעסק לא יאריך ימים. וכאשר איננו יודעים עוד היכן לכבוש את פנינו נוכח ממשלת הלילה – לא עוד רשאים אנו להסכין לדומיית האמנים. לא אנחנו, לא אתם. מה עוד צריך לקרות כאן כדי שתשמיעו קול?! קול אמנותי נועז, שהוא גם קול חברתי מטלטל.

 

ולכן, קומו, הראו את הקולות! תנו לייאוש למשול! תנו לנו אמנות כאוטית, ברברית, מכוערת, כועסת, בזה, אמנות שהאקספרסיוניזם הגרמני יחוויר לידה. הבו לנו אמנות רדיקלית: אם ברישום חפצתם – לכו אל הקשקוש המשוגע, התוקפני והזועם. אם בקרמיקה חפצתם – הניחו לאש הכבשן לשרוף את האובייקט האסתטי. אם וידיאו, כי אז "ניאו-ברבריזם", כלשונה של נעמי אביב. וברוח "תיאטרון האכזריות" של ארטונין ארטו, הבו לנו "אמנות אכזרית", מסוכנת, שונאת. ואל תגידו: כבר ראינו הכול. להזכירכם: "כי עייפה נפשי להורגים" ("ירמיהו", ד', 80) הוא קולה המתייפח של בת ציון ביום החורבן. וגם את העור העבה ביותר יחדרו הבוז והקיא.

 

אל תפלו בפח: ביטול הניגודים וההאחדה המרדדת משרתים את אלה המעוניינים בשמירת הסטטוס-קוו: פוליטיקאים מסוימים וטייקונים. השלמה עם המערכת הנוכחית היא הנצחת מחלה  חברתית-פוליטית ההולכת וקרֵבה לשלבה הסופני. וכאשר העם נראה כמי שהשלים עם המערכת ומתכחש למחלה, מי אם לא האמנים ישמיעו קול?! התנתקו אפוא מהמערכת: כיון שמוזיאונים רדדו את עצמם בהומוגני-פלורלי-רייטינגי, הוציאו את עצמכם אל בדידות היחיד, אל החלל האלטרנטיבי, אל הרחוב ואל… החלל הציבורי הדיגיטאלי. וכיון שלטלוויזיה ולקומץ העיתונים שנותרו אין סבלנות לאמנות (למָעֵט "הארץ") וזו הפכה בעבורם לספחת, השתחררו מחסדי המדיה ואל תשָחַרו לפתחה. עצמאות דיגיטאלית תפצה אתכם ובגדול. הנה לכם "פֵייס-בוק" שראוי להשתייך אליו.

 

יוכרז עולם האמנות כאוטונומיה של אוטונומיות חברתיות הנשלטות על ידי אמנים, אוטונומיה חופשייה מהחיבוק המחניק של מוסדות החברה וכלכלת השוק. אמנות קריטית: יוכרז עולם האמנות כמטה ללוחמה נגד המרדדים והמרודדים, נגד המרדימים ונגד הנמים, אלה שרק ניעור קריטי יעוררם. מכאן, מ"ארט-נוי-לנד" זו, תעלה בשורת הקצף האפילפטי, הסיכוי התרבותי האחרון. 

 

מניפסט מודרניסטי ילדותי שעבר זמנו? רצחנות של קשיש בנוסח "נבלות"? אולי. נאיביות, ללא ספק. אך, מהי האלטרנטיבה כאשר השמש שוקעת, מן היער בוקעים תיפופי הטם-טם, ואילו הציבור כמוהו כאותם צלובי "מונטי פייטון" המתעקשים לזמר על הצלב – "Always look at the bright side of life".

 

 

 

 

 


[1] Gabriel-Désiré Laverdant, De la mission de l'art et du rôle des artistes", in: Renato Poggioli,"The Theory of the Avant-garde", The Belknap Press, Cambridge, Mass., 1968, p. 9. 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: