ורדה יתום: האסון והחסד

                                האסון והחסד

                              המצב האנושי על פי ורדה יתום

 

                                                          

בשנת 1959 הוצגה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק תערוכה קבוצתית פורצת-דרך בשם "דימויי אדם חדשים" – New Images of Man  (אוצר: פיטר זֶלץ). בין 23 האמנים האירופיים והאמריקאיים בלטו פסליהם של אלברטו ג'אקומטי, ז'רמן רישייֶה, סזאר ופאולוצי. היו אלה פסלים שייצגו דמות אדם חרוכה, פגומה, מוכה, שבורה ואכולת אברים – דימוי אנושי מר שלאחר מלחמת העולם השנייה והשואה ולרקע הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית של האבסורד ומות האלוהים.

 

פסלי החמר של ורדה יתום נמנים על מסורת מפוארת/קשה זו של דמות האדם, שהדיה הישראליים יאותרו גם בפסלי הארד ה"חרוכים" של צבי לחמן ובפסלי עיסת-הנייר "מקולפי העור" של סיגלית לנדאו. כי ורדה יתום (ילידת 1946, דור ה"בום" שלמחרת מלחמת העולם), מפַסָלות הקרמיקה המוערכות ביותר בארץ ובעולם, שבה ומפגישה אותנו, לאורך יצירתה השופעת, עם La condition humaine  טראגי וכמעט נטול נחמה.

 

הפסלים של ורדה יתום כמו נמשו מהים לאחר אלפי שנים של שקיעה בתהומות הנשייה. הם מחוררים, קרועים, נכים, מוכי זמן ופגע וכמו סבלו ממחלת עור אנושה. הם נראים כשרידיה של ציביליזציה אבודה, כמעט כחייזרים מעולם אחר, יצורים שהקפיאו בתנוחתם את אסונם הקיומי. וככל שהם רחוקים מאיתנו בזמן ובמקום – הם את, אתה ואני.

 

אמירתה הפיסולית-קיומית של ורדה יתום התגבשה מאז מחצית שנות השמונים. האמנית, שהשתלמה בלימודי אמנות ב"אורנים", אוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת "אלפרד" בניו-יורק ואוניברסיטת "אשלנד" באורגון, יצרה ב- 1985 את המיצב "חפירה ארכיאולוגית – "משפחת" אנתרופואידים (במתכונת מיכלי הקבורה המוכרים, אף כי בהקטנה), אך בתוספת ידיים אוחזות בחבל של המכסה העגול: כמו ביקשו המתים הללו להחזיק את גורל תחייתם בידיהם… ואגב, היה זה עשר שנים לפני פסלי האנתרופואידים שהציגו אמניות הקרמיקה, נורה (כוכבי) ונעמי (ביטר). עדיין ב- 1985, הציגה יתום ב"מוזיאון הפתוח" בתפן את המיצב "חיפוש ארכיאולוגי", בו קובצו יחד כ- 15 מיכלים – ספק כדים, ספק מיכלי קבורה, ספק גלמים – כולם מנוקבים, שבורים וקשורים בחבלים. בתוך המיכלים הטמינה האמנית שרידי חיים (בגדים, ענפים, דפי סקיצות וכו') בבחינת עדות על קיום שנפסד. "היה בזאת גם מעין דיבור עם […] קטעי היומנים של היהודים בשואה", הבהירה יתום. אך הליכתה אל ה"אָרכֶה" ואל הקבור אמרה מבט רחב יותר אל שואה רחבה יותר, זו הרואה את חיי אדם מתוך תודעת מותו וזו המשקיפה על חלוף-הזמן בפרספקטיבה של עַדי-עַד. ועם כל זאת, הזיקה בין מיכל הקבר לבין הגולם כמו אישרה סיכוי כלשהו לתחייה. גלמים, נוסיף, הם מצורות היסוד בפסלי החיים-מוות של ורדה יתום.

 

לידה ומוות חָברו פה יחדיו. פסל "תינוק" הוא וולד וישיש גם יחד, יילוד וקורבן, גרוטסקי ומורבידי, אף דוחה במפלצתיותו, ומעל לכל – היולי, גולמי ופרימיטיבי ביותר. על סדרת ה"עובָרים" שלה אמרה האמנית שהיא "מטשטשת את הגבולות בין לידה ומוות, יצירתיות וניוון, תקווה ופחד." ראו אותם, אכן, את ה"עובָרים" הללו: הם נעדרי ראש וזרועות, כולם מום חבורה ומכה, מכווצים לתוך עצמם בתנוחתם העובָרית, "עורם" חבול וחולה נֶגע, "מצורעים". ובה בעת, העיסות הללו של גוף נרקב ומיוסר הן גם ראשיתם של חיים ו"כל דמות מתכווצת למצב של צדף או גולם", בלשון האמנית.

 

הצמצום הגופני העצמי הזה, ההתכנסות, החיבוק העצמי מכמיר הלב, חוזרים ביצירתה של ורדה יתום, כמו ביקשו דמויותיה לשוב אל ביטחון הרחם וכמו הגנו על עצמן מפני איום כלשהו. ראו את המיצב "שיווי-משקל", העשוי חמר והמשולב ברצועות עור ובסלילי תיל: פיגורות עירומות כורעות, מכורבלות פנימה לעצמן, נושאות על גבן מטען וראשן נתון במין מסיכות אב"כ. מטענן אומר פליטות ואין-בית, מסיכותיהן (מן הסתם, גם הד ל"מלחמת המפרץ") אומרות מתקפה שואתית שכבר פגעה חמורות בעורן והותירה בו חותמה האכזר. ליצורים הקדומים הללו, הקדם ציביליזציוניים לכאורה, שרידיה של הכחדה חסרת רָחֵם, קורבנות חסרות ישע של מכה לא נודעת, לא נותר אלא מאמץ ההישרדות והמנוס. במיצב "שפופים" (Squatting), שבע דמויות דומות, בתנוחתן הכמעט-עובָרית, כורעות שפופות עם מטעני גב, אף כי ללא מסיכות. בפסל "צרור" ("פֶקָלֶע"), דמות שחוחה, חסרת ראש וזרועות, עורה אכול כולו ב"צרעת" אנושה, נושאת על גבה מטען אדיר של "יריעה" מגולגלת וקשורה, אולי לצרכי אוהל, אולי שמיכה לעת ליל ואולי – תכריכים עצמיים… איני יכול שלא להרהר בציור גואש ועפרון של אברהם אופק מ- 1989 – דמות שחוחה ההולכת ונושאת על גבה את סירת המסע של חייה. סירה? ראו את "סירות ארכיאולוגיות" של ורדה יתום: סירות ניצולות (להבדיל מסירות הצלה), קורבנות מכות ופגע, סירות שנוסעיהן אָבדו והן עצמן מצהירות ריקבון והתפוררות החומר.

 

התפרקות הגוף היא, אכן, חוק המרקם (הטקסטורה) בפסליה של יתום. במיצב "אדם-אדמה", גופות חמר שרועות במצב של ריקבון מתקדם לקראת הפיכתן לאדמה שממנה באו. במיצב "כינוס" (Assemble), רקמות חמר לבנות, מחוררות ומתפוררות, תלויות כקרעי בשר ועור. פסל נוסף: דמות גרוטסקית נושאת על גבה דמות אחרת, שגופה פרום וקרוע וממנו בוקעים חוטים, עת שתי הדמויות גם יחד מקיאות את בני מעיהן. הנה כי כן, מחלות סופניות דנו את יצוריה של ו.יתום להתפרקות הבשר, לאובדן האברים, להקאות. במיצב "מנסים ל—", מספר דמויות שרועות, ספק גוף המתאמץ לקום וספק מבנה קבר ארוך, ספק כניעה לחידלון וספק מאמץ נואש להתגברות ואישור החיים.

 

אני מהרהר במחזותיו של סמואל בקט: אישה שוקעת בתוך תלולית עפר ("הו, הימים הטובים"); אנשים כלואים בתוך כדי אפר ("מחזה"); זוג זקנים חיים בתוך פחי אשפה ("סופמשחק")… קיום מקולל ללא מוצא, ללא ישועה. קולה של "בקטיות" אפלה זו ממשיך להדהד באוזני מתוך מיצב ה"פעמונים" של ורדה יתום: פעמוני ענק עשויים חמר גבשושי שחזותו קדומה. אלה תלויים על חבלים, כשמתחתם בוקעות רגליים נעולות. מעין גרדום ענק של תלויים שנידונו למוות, אך גם סביבה פעמונית של "קתדראלה" עלומה, המשמיעה צלצול דומם (או, שמא, קולה נדם) והיא מסמנת טקס, זמן גורל ואֵבל. משהפך פעמון לטורסו, דממת ענבלו היא דומיית הגאולה השמימית.

 

הרי לנו אפוא הפן התיאולוגי בחזון הפיסולי החמור של ורדה יתום. סדרת פסלי "תפילה" שלה היא מבנה פיסולי נטול גוף, מורכב מזרועות ורגליים בלבד, שמלופפות לאורכן (ועל אצבעותיהן) ברצועה שחורה – מין תפילין שהוא גם כבילה, דואליות בלתי פתירה של תפילת ישועה ושל נידונות למאסר. ובמקביל, יד גדולה המלופפת ברצועה האמביוולנטית השחורה; או צמד רגליים מלופפות ומשולבות בענף צולב (צלב?). תפילה ועונשין, תחינה וייסורים, במהלך של היפסדות הגוף, עינוי ושתיקת האל. "אלי אלי למה שבקתני".

 

הריאליזם הפרימיטיביסטי של ורדה יתום אינו חדל לשאת את בשורתו הטראגית, אינו חדל להתגלות בעוד ועוד סצנות תיאטרליות ודרמטיות (האוצרות את ה"פעולה" בשתיקת הפסל), כאלה המותירות את האדם סמוך למצבו של סלע היולי שחווה את מוראות הקורוזיה. דומה, שכאילו נגוזה הרוחניות מיצוריה של האמנית, כאילו הוצמתה מהן נפשיותן והן נותרו בגולמיותו של סלע פראי, דוגמת המיצב "אבני טחינה", בו שמונה דמויות – ראשיהן (חלקם חבושים) צומחים מתוך פלג גוף עליון וענק הנראה כסלע הררי וכולן אומרות קיום אנושי מיוסר. בעולם שכזה ה"תרבות" אינה כי אם קומדיה נלעגת, מופע-ספקטקל של התבזות. כזה הוא, אמנם, המיצב "מיתת כלולות" מ- 2002: בגרסתו האחת, המוני "חתנים" סטנדרטיים, או "אורחים" חד-ממדיים, על גופם הפגום, "חליפותיהם" וסלילי חוטי החשמל הבוקעים מראשם, מקיפים "כלה" מונומנטאלית – מעין עוגת חתונה אדירה המתנשאת מעליהם. בגרסה שנייה, המוני ה"חתנים" או ה"אורחים" הללו ניצבים מוגבהים על בימות ברזל גבוהות. אם תרצו, דימוי של החברה המודרנית המנוכרת והטכנולוגית; ואם תרצו, "כלולות הפכו למיתה, וה'אורחים' הקפואים הפכו מעֵדים של טקס-ארוס לעֵדי טקס-הלוויה."[1]

 

"המצב החברתי" או ה"תרבות" אינם אלא פארסה פאתטית, חגיגת שוטים מעל תהומות האימה והקץ של "המצב האנושי". רק ברמה אחת פוגש ביצירת יתום המצב החברתי את המצב הקיומי: במלחמות. כזה הוא המיצב מ- 1996: שישה זוגות נעליים צבאיות ניצבות ב"מסדר" אופקי, כשבסמוך להן "צומחים" שמונה זוגות צינורות שבראשן מסעדי קביים מעל עיגולים שטוחים בעלי חזות סלעית. קביים, סלע ונעלי קרב: מום ומוות, ורדה יתום רדופה על ידי אלֶה כבת-אדם וכישראלית. ואף על פי כן, קרן אור קטנה מתוך החשיכה: בפסל "בקשה", ילד עירום (תרמיל הפליט על גבו) כורע ומציע חופן מזון לציפור מהודרת הניצבת מלפניו. אמת, עורו של הילד מחורר ונגוע כולו, גורלו נחרץ; ואף על פי כן, רגע של חסד, של נתינה ושל טוב. בשורת המצורע הקטן היא רסיס של חסד, המאפשר את טעם החיים ואולי גם את טעם היצירה, היצירה הכואבת אך המופלאה של ורדה יתום.

 

אם התרבות היא אך מופע התבזות נלעג, מהי האמנות? ורדה יתום מביימת את המופע, תוך שמרימה את המסך ומאפשרת לנו הצצה אל האמת האנושית במערומיה. הן למדנו מהדרמה המודרנית: המרחק בין קומדיה לטרגדיה דק מאד.

 

 

 

 


[1] גדעון עפרת, קטלוג "בובה של תערוכה", "זמן לאמנות", תל אביב, 2004, עמ' 55.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: