Archive for נובמבר 6th, 2012

נובמבר 6, 2012

ואף על פי כן, יוסף טפר

                    ואף על פי כן, יוסף טפר

 על חייו ויצירתו של יוסף טפר אנו יודעים מעט מאד. מקורות ארכיוניים וביוגראפיים מתגלים כבורות חָרֵבים משמגיעים לשמו של יוסף טפר, צייר ארצישראלי בולט למדי בשנות העשרים של המאה הקודמת. כך, אם את תאריך לידתו הצלחנו לדלות בדי עמל – שנת 1886 – הרי שתאריך פטירתו בארה"ב נותר בעבורנו עלום תקופה ארוכה עד שנתגלגל לידינו (ראו סוף המאמר) – 1977. ליקוט מייגע של פתיתי מידע העלה את התמונה כדלקמן: ב- 1910 הוזמן טפר הצעיר לבוא מאוקראינה ולשמש מורה ב"בצלאל", מחליף לשמואל הירשנברג, היהודי הפולני שנפטר ב- 1908 לאחר שנת הוראה אחת בלבד, ולארנולד לאחובסקי, צייר יהודי רוסי, שהספיקה לו שנת הוראה אחת בירושלים ב- 1909. בוריס ש"ץ תר נואשות במזרח אירופה אחר אמן ריאליסטן אקדמי ומצא בטפר את מבוקשו. אלא, שהלה דחה את בואו מחמת מחלה כלשהי שנתקף בה (בינתיים, נשכרו שירותיו של הצייר הווינאי היהודי, לזר קרסטין), וסופו של דבר, העדיף לנסוע לפאריז. בכל מקרה, ברור, שאת לימודי האמנות הבסיסיים שלו למד טפר באקדמיה רוסית.

 

ב- 14 בספטמבר 1922 נפתחה ב"מגדל דוד" ביוזמת "החברה למען ירושלים" תערוכת מאה ציורי שמן, פסטל, פחם ועוד של טפר. האמן, שעלה אז ארצה (עם אשתו, בתו, אמו וחמותו) והשתקע בירושלים, שב והציג את תערוכתו זו בסוף מרץ 1925 והפעם בגימנסיה הרצליה בתל אביב. התערוכה, שנפתחה על ידי ראש העיר, מאיר דיזנגוף, זכתה לביקורת ב"הארץ" על ידי מבקר בשם "גיני", שכתב: "התמונות מארץ ישראל דוממות ביגונן, היורק (מלשון צבע ירוק/ג.ע) הנסוך על המצויר מטשטש כל קולניות גוון." (30.3.1925) בתערוכה מכר טפר לפחות שמונה תמונות, מהן אחת לבתו של הברון גינצבורג ממדריד (כמדווח ב"הארץ", 6.4.1925). באותם ימים, ב- 3 באפריל 1925, פרסם טפר ב"הארץ" מאמר בשם "האמן וההמון" ובו הדגיש את זיקת האמנות וארץ ישראל: "בארץ ישראל אנו חיים עכשיו בתקופת בניין חדשה. לעינינו הולך ונוצר הווי עברי חדש. […] רק בארץ ישראל ולא בשום מרכז יהודי אחר יש מקום ליצירתה ולהתפתחותה של אמנות עברית לאומית." היה זה באותה שנה, שטפר גם ארגן בווינה תערוכה של ציירי ארץ-ישראל לכבוד הקונגרס הציוני. ללמדנו, שטפר התערה לא מעט בעולם האמנותי האינטימי של הארץ, גם אם לא היה מכוכביה. עובדה מעניינת היא, שכפי שמלמדת מודעה שהתפרסמה ב"דבר" ב- 4.12.1925,  טפר פתח "בית מדרש (סטודיה) לאמנות" בשם "בן-אורי" (על שם בצלאל התנ"כי, כמובן…). האם ניסה להתחרות ב"בצלאל", שלא עוד פתח בפניו שערים? פרט משמעותי בהקשר זה הוא, שבמאמרו ב"הארץ", "האמן וההמון", כתב: "צריך שהאמן […] יתחיל להרגיש את עצמו כחלק הלתי נפרד מהכלל. צריך שרגשי לבו יפעמו בקצב אחד עם לב האומה…". המשפט האחרון הוא ציטוט פתגם של בוריס שץ מה- 1924…

 

בכל אופן, תערוכת היחיד ב"מגדל דוד" הייתה העילה לבואו ולהישארותו של טפר בירושלים, וזאת עד שנת 1929, תקופה שלאורכה אישר בציוריו מעורבות ציונית לצד היקסמות מהאוריינט המקומי. חריגה הייתה נסיעתו לאלכסנדריה בקיץ 1923, כאשר הציג שם תערוכה במלון "סאבויה", ולדברי "דואר היום" (1 באוגוסט 1923) קהל רב בא לחזות בציורים. מלבד זאת, טפר חי וצייר בירושלים, וספק רב אם בית ספרו עשה חייל. כך עד 1929, שאז, אולי מטעמי המשבר הכלכלי בארץ ואולי מסיבות אחרות (פרעות תרפ"ט? אי היקלטותו בחוגים האמנותיים המתקדמים של תל אביב, שהציגו בין 1930-1928 בתיאטרון "אוהל" את שלוש תערוכות "אמנים מודרניים"?), היגר יוסף טפר לארה"ב ובה חי ויצר לאורך שארית חייו, מבלי שזכה לפתח קריירה מרשימה. נכדתו, נינה טפר, ציירת המתגוררת בדנוור שבקולורדו, מספרת באתר הרשת שלה על ציורים של "נופים רחוקים", קערות פירות ודיוקנאות רבים שצוירו בידי סבה ואשר הקיפוה מכל עבר בילדותה. קרובה אחרת שלו, רחל ברנט, תלתה בדירתה הדרום-תל-אביבית כמה וכמה מציורי דודה וקיוותה לשווא שיזכה להכרה מקומית. ידידה טובה זו של הורי ז"ל הייתה גם מי שהעניקה לי שני הדפסי אבן לא חתומים של טפר, "חלוצה" ו"דיוקן יהודי מזרחי". היה זה בדירתה של רייצ'ל ברנט שגיליתי, ועודני בחור צעיר, את יצירתו של האמן.

 

read more »