האפיסטמולוגיה על פי דוד שוילי

                האפיסטמולוגיה על פי דוד שוילי

 

"ספר ההיסטים", ספר עליו עבד דוד שוילי במשך קרוב לעשר שנים ואשר עתיד לראות אור בקרוב – מכונן על מערכת דיפרנציאלית של קודים: מערכת המשתנה מקורא לקורא במהלך הדפדוף בספר, כאשר כל קורא בורא לעצמו את הרכב הספר הפרטי שלו, ואם תרצו, יוצר את היסטיו הפרטיים מתוך דגם מושלם שאינו קיים… במקביל, עוד קודם לדפדוף, "ספר ההיסטים" של דוד שוילי אינו כי אם ספרים שונים האחד מרעהו, ספרים מצייתים לקודים עריכתיים שונים שהפעיל המחבר עליהם. "הספר הוא קטליזטור להיסטים", אומר שוילי.

 

את השורש ה"קדום" למגמת ההיסטים של שוילי תאתרו עוד ב- 1987, בחיבור ותסריט שיצר תחת הכותרת "עקרון ההיסטים של השדה השלם". מאוחר יותר, בין 1997-1995 שלח שוילי ארבע גלויות עם דימויים פסוודו-מערכתיים לאלף נמענים וסיים במיזם רשת גלובאלי בשם "היסטים". ופעם נוספת, ב- 2006-2005: "היסטים: "Words"' "drugs Toxins and Medicines", "Superstructures", "Objects".

 

כן, השפה טכנו-מדעית, אל-אישית, דיגיטאלית וקיברנטית לא אחת בדימוייה ופוזיטיביסטית לאורכה. גם המבט המהיר ביותר ביצירותיו של דוד שוילי יסגיר מיד את החזות העיצובית ה"הַיי-טֶקית". כי שוילי בא אל האמנות כהוגה המשקיף על העידן הטכנו-מדעי הפוסט-מודרני, מסרב לדיכוטומיה המודרניסטית (ארנסט קאסירר) בין "לשון המדע" ל"לשון האמנות", מתנחל ב"שטח האויב" ומפעיל מתוכו את הסורק הביקורתי שלו. אין ספק: האמן, שלאורך העשור האחרון התמסר לחקר בוטניקה וחקר המוח, בה במידה שהתעניין בפיזיקה קוואנטית ובספיחיה, נמשך אל שדות המחקר המדעיים, אל ה"מערכות", אך בה בעת מערער על הנחת היסוד המדעית: תקפותו האובייקטיבית והמוחלטת של החוק. בהתאם, גם דפי הגדרות רפואיות המאכלסות מספר דפים בספר הנוכחי אינם אלא מופע אירוני.

 

מכל הבחינות הללו, דוד שוילי פוסע באמנותו בנתיביהם של קרל פופר ותומס קוהן: טענה מדעית היא טענה ברת-הפרכה (שוילי, בספרו: "טענות מטאפיסיות אינן משמעותיות כיון שלא ניתן להפריכן."); מהלכי המדע הם רצף של מהפכות, קרי – קריסת תיאוריות של אמת והמרתן בחדשות (זמניות עד למהפכה הבאה). "ההיסטים חלים על הכול, הן ברמת המיקרו והן ברמת המקרו", כותב שוילי בספר. ההיסט הוא הסטייה מהכלל הקובע, הסטייה מנוסחת הסדר והמשמעות. ובלשונו של שוילי: "כינוסם של 'רעשים' אל תוך תבנית 'מוגדרת'."

 

בעומק מרחבו הפסוודו-רציונאליסטי של שוילי פועלים הכאוטי, האקראי ("האקראי מובנה בקיים") והמשתנה. כל מודל הוא אך סברה התלויה על בלי-מה. המהלך ההכרתי האנושי הוא מפעל הטלאה, מאמץ שווא לאיחוי והתגברות על הכוחות הבסיסיים של ערעור ואנטרופיה (שוילי: "מורכבות נובעת מהממד האנטרופי של המערכת"). הריבוי סופו שיכריע כל אחדות. אִמרו אפוא: דוד שוילי מהלך על שפת תהום, צועד על גבולות החרדה וההתכחשות לה, מציץ מתוך גדר האשליה ההכרתית המזויפת שבנינו סביב הלא-נודע. במושגי הפילוסופיה ההודית, אליה התקרב שוילי בעשורים האחרונים, נאמר: האמן מרים (מסיט) את צעיפי המאיה ומגלה, כלשון ספרו, את "התהום הפעורה בין אשליה למציאות". "מראית העין שולטת על המציאות", הוא כותב.

 

מכאן ואילך, המסע לאורך "ספר ההיסטים" הריהו מסע בין נופים מופלאים-לכאורה של סדר, פשר, שיטה, נוסחאות, לוגריתמים, לוגיקה, אסתטיקה מתמטית-גיאומטרית, גימור מושלם וכיו"ב. אלא שדי בפשפוש בקרביהם של ה"נופים" הללו על מנת לגלות את האמן הרומנטיקון המסתתר מאחוריהם. קראו אותו: "… רגש ואי-רציונאליות מהווים מרכיבים יסודיים ובלתי ניתנים לצמצום והם אלה המקיימים חלק לא מבוטל של הממשות." כן, קִראו: כי כל שעלינו לעשות הוא לקרוא את שכתוב לאורך הספר הזה, גם אם בפונטים ובניסוח הפונקציונאליים-לאקוניים, ואז לגלות את שוילי של "זיכרונות קדומים", "ים של געגועים", "חלום", או: "שום מתמטיקאים לא הגדירו משמעות לביטויים דוגמת 'אינסוף'…", או: "המבנים המופשטים, הבלתי ניתנים להגדרה חד-משמעית…".

 

דוד שוילי מטיל ספק בכוחה של השפה לייצג אמיתות מוחלטות. כי, בעבורו, השפה היא מרחב של היפותזות משוערות וברות-הפרכה, של טיעונים שרירותיים, ספקולציות, פרדוקסים ודמיון. על נקלה היה שוילי חותם על מילותיו של עמנואל קאנט, אבי ה"השכלה":

"את ארץ השכל הטהור תרנו עכשיו […] מדדנו ארץ זו, וקבענו בה דבר דבר למקומו. אולם, ארץ זו היא אי, והיא חתומה על ידי הטבע עצמו בגבולות, שאינם עשויים להשתנות. הרי זו ארץ האמת (שֵם קוסם), מוקפת אוקיאנוס רחב וסוער, שהוא מקומה האמיתי של התדמית; בו מיני ערפל ומיני הר קרח, הנמס עד מהרה, מעלים אשליות של ארצות חדשות. והר-קרח זה, המאחיז וחוזר-ומאחיז בתקוות-שווא את עיניו של יורד-הים ההוזה בתגליות, מסבך אותו בהרפתקאות, ששוב אין הוא יכול לעולם למשוך מהן את ידיו, ואף אינו יכול להביאן לידי גמר." ("ביקורת התבונה הטהורה", 1781)

 

השוו את הדברים למילותיו של שוילי בספרו: "איים קטנים של וודאות המוקפים ים של חשיכה עמוקה ומהממת."

 

אותו אוקיאנוס של אי-ידיעה, שעליו הצביע קאנט, הוא אינסוף "האירועים שבכוח", אלה הלא-ידועים, האפשריים, המערערים על כל תצפית של הנתון והבפועָל. חומות ההכרה המדעית עלולות לקרוס, להתמוטט ולהישחק בכל רגע. אור הידע מבליח מתוך חשיכה גדולה שהיא-היא האמת… כלום לא היה זה מרטין היידגר, שאיתר את מקור "עקרון התבונה" בחביון האפלה הקדם-תבונית? שוילי, ב"ספר ההיסטים": יום אחד השמש הסתלקה לנו לא נותר אלא לתעד את הדקות האחרונות של האור הפוחת."

 

מנֵיה ובֵיה, תורת ההיסטים של שוילי הולכת ולובשת תוכן של תמיכה בהתגלות, אמונה, אינטואיציה, מטאפוריקה ומיתוס. הכרה הנשלטת על ידי הספק והארעיות נידונה להכיר בבלתי נתפס, בזיווג הממשי והבלתי ממשי, בזיווג האמיתי והבדיוני, הבהיר והמעורפל. בעומקו, "ספר ההיסטים" של דוד שוילי הוא אפוא ספר דתי; היוצא חוצץ נגד "העבודה הזרה" של דת המדע והטכנולוגיה, תוך שמחברו עושה מעשה גרילה של התחפשות לכוהן המדע…

 

תורת ההכרה של דוד שוילי משתלבת באופנסיבה הגדולה נגד המושג הפוזיטיביסטי של האמת, כפי שלמדנו להכירה במחשבה המודרנית והפוסטמודרנית – החל בעקרון אי-הוודאות של ורנר הייזנברג (עקרון היסוד הפיזיקאלי במכאניקת הקוונטים, הקובע כי בלתי ניתן לקבוע בו זמנית ערכים מדויקים לזוגות משתנים של חלקיק אלמנטארי יחיד, אפילו באמצעות כלי מדידה מדויקים עד אין סוף), המשך באנטי-אסנציאליזם של לודוויג ויטגנשטיין וכלה בפוסט-סטרוקטורליזם של ז'אק דרידה (המסמנים כהבטחת-שווא של הנכחת המסומן).

 

בשלב זה, אנחנו מתחילים לחוות את "ספר ההיסטים" כספרות בעלת מבעים ליריים, לעתים לקראו כשירה ("שירת האינסוף בקיוםת האנושי"" כותב שוילי), ולרגעים: כספרות מיסטית: "אם מישהו מעוניין לקרוא לחומר 'רוח' לא אתנגד", הוא מציין במקום אחר בספרו. ובמקום נוסף: "תשוקה אדירה לבלתי נודע". זהו השלב בו אנו לומדים להכיר את שוילי כמי שבא אל מדע הבוטניקה, למשל, אך ורק כדי למצוא את עצמו בספירת השאמאניזם של איתור "העץ האולטימאטיבי". "הסרת המסכה מן הממשי", הוא כותב, "תלויה בטרנספורמציה תודעתית." בין השאר, זוהי הטרנספורמציה של החשיבה המדעית לחשיבה מאגית.

 

עתה צונח מסך המילים, ולו גם אלו בעלות הארשת הטכנו-לוגית והמתיימרות לייצג תמונת עולם חד-משמעית. מילותיו המפורסמות של לודוויג ויטגנשטיין בסוף ה"טרקטטוס לוגי-פילוסופי", "על מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק", הופכות למסד של אי-הוודאות הגדולה, זו שאודותיה סח ויטגנשטיין גם בספרו מ- 1951, "על הוודאות". ושוב ויטגנשטיין: "הלא-ייאמר, לבטח, ישנו. הוא מראה את עצמו; הוא הוא המיסטי." ובמונחי ויטגנשטיין של "חקירות פילוסופיות": "עלינו להתייחס לשפה כאל אפשרות המתקיימת כל פעם מחדש וכל פעם קצת אחרת כמשחק פתוח של משמעויות."

 

הנה כי כן, הדרך אל מקור הדברים בלתי נגישה, מזכיר לנו דוד שוילי, ומכאן שכל "אמת" היא השערה גרידא. מה שבקוטבו האחד הוא אנטי-מהותנות (דהיינו, הסירוב להנחת "מהויות" של דברים), סופו כפירה דתית: שלילת ההנחה של מקור אחד לכול. "עובדה מפוקפקת שלגבי הכול ישנה נקודת מוצא (אחת)…", כותב שוילי. ולא פחות מכן, ביקורת ה"מערכת" האחת-המוחלטת פוגשת בספר הנדון בהקשרים סוציו-כלכליים של ביקורת מערכות-שוק החומסות ומנכרות את הסובייקט.

 

הרי לנו אפוא הפשרה הדואליסטית, העונה תשובתה הנחרצת למגמת ההאחדה התבונית: חיים ופנטזיה, מודע ובלתי מודע, אובייקט וסובייקט – הזוגות הללו התערבבו לבלתי הפרד, תוך ששוללים רצף לוגי אחדותי ומותירים אותנו על גבול האבסורד, החלום, התת-מודע. בל נלך אפוא שולל ב"ספר ההיסטים" אחר שפע הדימויים האנטומיים (לב), הביולוגיים (תרבית ב"צלחת פטרי"), הזואולוגיים (דג), המכשירניים המתוחכמים, המתמטיים (מספרים) וכו': כל אלה נידונו בספר הנוכחי לפרגמנטריות (במקביל לפרמנטציה של הטקסטים) ולצירופים כמו-סוריאליסטיים.

 

יש פשוט לקרוא את הספר הזה של דוד שוילי. לא להירתע מחזותו האינסטרומנטאלית כמדריך שימושי להפעלת מכשיר, לקרוא בו כטקסט פילוסופי הממוטט את עצמו מבפנים: ספר שטיעוניו מרופפים את רושם הגימור הטכנולוגי המדעי של עיצובו ודימוייו. "אין איזו אמת מוחלטת שהצלחנו לפענח ולהשריש בצורת 'חוק' (חוקי אדם וטבע, חוק אלוהי טרנסצנדנטי וכו')…", קובע האמן. וכאילו כיוֵון לדימויים הגודשים את ספרו כאשר כתב באנגלית: "גודש דימויים כאשר אין כלום מה לראות". וכשהוא שב ומעמת את מערכותיו הפסוודו-קיברנטיים עם גולגולת אדם, או כשהוא מביא בספרו שאלונים אודות מחלות ומומים, או כשהוא שב ומשלב מילים ודימויים של קטסטרופות, מתחוורת לנו האנרגיה של ה- Angst המפעילה את "ספר ההיסטים".

 

ב- 1988, בעקבות תערוכה שהציג דוד שוילי בגלריה "ג'ולי מ." בתל אביב, כתבתי:

"המבט בתערוכה דג את כמיהת האמן למערכת אקסיומטית והרמטית: מבנים גיאומטריים טכנולוגיים מברזל, בד ועץ מאורגנים בקפידה כתחביר לוגי נעול. מדויקים, 'מדעיים' מאד, אובייקטיביים עד תום. 'אלסינט' של אמנות. בשפה אמנותית פסוודו-מאלביצ'ית (מינימליזם גיאומטרי) מבקש שוילי בכל מאודו לקבע את מערכותיו: לוח ברזל 'מתלבש' על יחידת קנבס, ברגי ברזל מרתקים לוחות מתכת לבסיסם, הנדוס גמור של צורות וחומרים, וריאציות מתוכנתות היטב של הקבוע והמשתנה. ואולם, ראו זה פלא, ככל שמעמיקה העין החושבת בתערוכה זו, כן מתבקעת התערוכה, מתפרקת לגורמיה ומשמידה את עצמה. השחור השולט בתערוכה הוא אין, שבתוכו צפים-נבלעים 'ישים' של מילים, צורות ומבנים. שחור על שחור, היעלמות כמעט-מוחלטת, הישים ספק ניתנים לאחיזה וספק חומקים. 'אי-וודאות', מודה שוילי, 'על סף היעלמות', הוא מוסיף. […] מול האקסיומטיות מקפיאת הגו של התערוכה עולה בשורת 'עולם האפשרויות הפתוחות', הנרמזת בשורה סמויה אחת (שחור על שחור) המודפסת על אחד הבדים. וכך, מה שנראה תחילה כחוקיות הרמטית וחד-משמעית, מתגלה לבסוף כהודאה בהפרכת ההשקפה המדעית הסגורה, כישלון התפיסה האקסיומטית והמכאניסטית את ההכרה האנושית." (מתוך: "לגעת", ירושלים, 1988, עמ' 150-148)

 

דוד שוילי עודנו נאמן לעצמו. קרוב ל- 25 שנים מאוחר יותר מתערוכתו ההיא, הוא מגבש ומנסח את תפיסת עולמו בספר מקיף, שהוא יצירת אמנות מרשימה בפני עצמו. עתה, הוא מעניק למילים ולעיצוב הגראפי מעמד מוביל בעשייתו האמנותית, ובימים בהם מתעצמת ביותר האקסטנציה הקיברנטית-דיגיטאלית של האדם, נראית ביקורתו של דוד שוילי כקריאה הומאניסטית שבטרם אובדן. אל תניחו אפוא למסכת ה- Post-Human של "ספר ההיסטים" להסיטכם ממה ששוכן מאחוריה. אל תניחו לסגנון האל-אישי להסתיר מפניכם את האישי. כי מעבר למסכה הזו פועמת נשמה אנושית טהורה. קראו, למשל, את "דיווחי הנוף" הפזורים לאורך הספר; קראו את הוראות הניסויים בחיות; קראו על מנת לפגוש ב"אדם הטכנולוגי" המבקש לדעת את הטבע ההולך ונפסד ממחוזותינו.  

 

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: