קטגוריות
Uncategorized פילוסופיה

האש

האש

 

בפרק "אליפסה" (כתיבה ושוני), בהקשר לדיונו (ניסחתי אחרת את המשפט, על מנת שלא לומר פעמיים "דרידה") בספרו של אדמונד ז'אבס, "שובו של הספר", התייחס דרידה למוטיב המרכז הנעדר (של המשמעות הטקסטואלית המקורית) וציטט מז'אבס: "אמר ר' נאמן: 'אלוהים הוא המרכז; […] ויוקל אמר: המרכז הוא כשלון. "היכן המרכז? – מתחת לאפר."   רבי סלה: "המרכז הוא אֵבל."   (שם, מהדורת שיקגו, עמ' 297). האש היא המרכז הנעדר, המשמעות המקורית, הדיבור האלוהי, ואילו האפר, המזוהה בסימני הכתב, הוא "עקבות" מתות, סימניות, של משמעות זו. הכתיבה היא אפוא כאפר וכאבל. לפנינו התייחסותו הראשונה של דרידה למוטיב האש, שימשיך להתגלגל בכל כתביו, ילך ויתפח, יתקשר לשמש (הזורחת והשוקעת), לשואה, לזיכרון ועוד.

מושג ה"עקבה" (trace) של דרידה עלה כחלק מביקורתו כנגד המטאפיזיקה האפלטונית וגלגוליה במחשבת המערב, בבחינת פילוסופיה המבטיחה את חשיפת האמת כנוכחות (הווה). כך, את הפרק העוסק ביחסי מושג הזמן ומושג ההוויה אצל היידגר, היגל ואריסטו (שולי הפילוסופיה, עמ' 67-31) סיים דרידה בהחדרת מושג ה"עקבה" אל תוככי המטאפיזיקה:

 

כדי להתגבר על המטאפיזיקה מן ההכרח לטבוע עקבה בטקסט של המטאפיזיקה, עקבה שאיננה ממשיכה לסמן נוכחות (הווה) אחרת, או צורה אחרת של נוכחות […] העקבה נבראה כמחיקתה העצמית. ומעניינה של העקבה הוא למחוק את עצמה, להימנע מכל מה שעשוי לקיימה כנוכחות (עמ' 65).

 

למעשה, מבלי להשתמש במונחי אש ואפר, כבר טמונה בקביעות אלו זיהויה של  השמש כאש המגלה, החושפת את אמת, ובה בעת זיהוי האפר כעקבה, כמחיקת הגילוי, דהיינו כיבוי האש והותרתה כזיכרון של אמת שהיתה ואיננה נוכחת עוד. ואכן, כבר בשנת  1980 הודה דרידה: "הייתי רוצה לכתוב כה פשוט […] תוך מחיקת כל האפיונים […] כדי שהשפה תישאר סודית ביחס לוודאות… כאילו עלתה באש ברגע בו שם עליה אדם שלישי את עיניו" (גלויית  הדואר, עמ' 15).

השפה והאש. האש שורפת כל חומר, מוחקת כל אפיון.  ואילו השפה מגורשת, לנוכח האש, מעולם הוודאות, האמת, המקור, בבחינת בעירה "שורפת".  עולמו של ז'אק דרידה כמו עולה  באש. כיבשני השפה אינם חדלים לבעור בשואה גדולה, שהוא מאתר בה את האמת (המסתתרת, הנאכלת באש) של השפה ושל ההכרה, עד כי הוא עצמו מתגייס בכל מאודו להבטחת השרפה. לפנינו אפוא התגייסות מדעת של  פירומאן:

 

ה"החלטה" היחידה האפשרית לגבי – לה אני מציית בכל רגע: לשרוף הכל לשכוח הכל, כדי לבחון את עוצמת העזיבה ללא השארת עקב… הסמל? שרפה שואתית גדולה, שרפת-הכל, שלתוכה נשליך את כל זיכרוננו, שמותינו, מכתבינו, את הצילומים, את החפצים הקטנים, את המפתחות, את הפֶטישים (שם, עמ' 46).

 

 

קטגוריות
פילוסופיה

רוחו של דרידה

רוחו של דרידה

 

הרוחות מרבות לשוטט בספריו ובהרצאותיו של ז'אק דרידה. הוא, שסיפר לנו על עמנואל קאנט, המאשים את אפלטון בהחדרת המיסטיקה לפילוסופיה, דהיינו בהמתת הפילוסופיה (עם צליל אפוקליפטי שאומץ לא מכבר לפילוסופיה),  הוא שאור התבונה שורה על  דפיו לא פחות מצלו הכבד של סוד (שעל  על מרכזיותו בפרשנות כתב ספר שלם – Passions). ואכן, מקור קסמם הגדול של כתביו הוא  השילוב בין הרציונלי לבין המטאפורות של הבלתי-נראה, התהום, החורבה, הסוד וכיו"ב. עובדה שאין להכחישה היא שמושגיו השגורים – "spectre" ו-"fantômes" – עולים תדיר מאוב ומייצגים את משאת נפשו ההרמנויטית שמאז 1967: "הצל המהותי של הלא-נאמר" (ב-Écriture et Différence): רוח אביו המת של המלט, רוח המפקד המת בדון ז'ואן, רוחותיו של מרקס (כשם ספרו מ- 1993). בפתח הפרק החמישי של הספר מרחיב דרידה את דיונו ברוחות הרפאים, שזיהה במרחבי המשנה המרקסיסטית, אל הדואליות של רוח כ-Geist ורוח רפאים כ-Gespenst, כפי שמצאה את ביטוייה באידיאולוגיה הגרמנית של מרקס, ועוד ועוד. וכמובן, הדקונסטרוקציה עצמה היא בבחינת "הפיכתו של הטקסט לרוח של עצמו" (כוח החוק,  עמ' 104).

לא אחת, עולה בקורא (באוב?) התחושה שה"רוח" הרודפת את דרידה יותר מכל היא רוחה של הוויה יהודית מסוימת שטעם בילדותו באל-ביאר שבאלג'יריה, ואשר תובעת ממנו את עלבונה. מכל מקום, העברית אינה שגורה בפיו של אלוף השפות, ורק בנדיר נאתר בכתיבתו מילים עבריות כגון "חזון", "מילה", "שם" או "רוח". לעומת זאת, צרפתית מעולה, מתובלת רבות בגרמנית היידגריאנית, פה ושם תרגומים לאנגלית, פשפושים אתימולוגיים תכופים ביוונית ובלטינית – היא הדומיננטית בכתביו. הווה אומר, הגם שבנעוריו למד עברית (כפי שסיפר בCirconfessions-) – היא, כפי שציין באחד מספריו, סינית בשבילו (לתת את המוות, עמ' 85). כך מעולם לא אזכר את המילה העברית "רוח" ביחס לרוחות הרפאים שלו. עם זאת, פעמיים – ככל הידוע לי, פעמיים בלבד – נקט דרידה בספריו במונח העברי "רוח" –  הרוח כ-ésprit. ועל פעמיים אלו אעמוד להלן.

את מהפכתו הפילוסופית, שזכתה לשם הפופולרי "דקונסטרוקציה", ואשר דמותה עוּותה ללא הכר, למגינת לבו של הפילוסוף חסר האונים, ניסח ז'אק דרידה בין השנים 1972-1967 בספרים  על הגרמטולוגיה (1967), כתיבה ושוני (1967), שולי הפילוסופיה (1972), ההפצה (1972). כך,  כבר בעמודים הראשונים של כתיבה ושוני יוצא דרידה במתקפה על הסטרוקטורליזם במילים: "למען היטיב את תפיסת הסטרוקטורה, ניתן לאיים עליה באורח מתודי […] באותו מקום סודי בו היא לא זיקפה ולא חורבה אלא רופפות" (עמ' 13). לכל סטרוקטורה יש אפוא מקום סודי, אשר דרכו יסתנן הפרשן אל היצירה. בשלב זה, בו הדמיון מובילנו אל מנהרות חשוכות, אל ארונות ומעבר למראָה, מפתיע לגלות  שמקור השראה ל"מקום הסודי" באמנות היה דווקא עמנואל קאנט של ביקורת כוח השיפוט, קאנט של היפה ושל האמנות כאוטונומיה הכרתית, כפרישה מהממשות היומיומית (של התכליתיות, האינטרס והידע). משמעם של דברים  שנסיך ההשכלה מקניגסברג, שבעתיד יוצג על-ידי דרידה כ"פילוסוף יהודי",[1] הוא שמשמש לדרידה נקודת מוצא (עמ' 16) למסע שסופו מסתורין: "יש, אפוא", כותב דרידה, "לפנות אל הבלתי-נראה שבתוככי החירות הפיוטית. יש להיפרד על מנת  להתאחד בליל המקור העיוור של היצירה" (עמ' 17). ובהמשך אותו עמוד הוא מוסיף: "רק ההיעדרות הטהורה – לא ההיעדרות של דבר זה או אחר – אלא היעדרותו של כל מה שמבשר נוכחות – בכוחה להוות השראה […] הספר הטהור פונה באופן טבעי לעבר היעדרות זו שהיא […] התוכן הראשוני והאמיתי שלו." רוצה לומר: שום משמעות אינה קודמת למעשה הכתיבה. שום קול אינו מכתיב את משמעות הכתוב.

כיון שכך, הכתיבה גופה היא למעשה בריאתה של המשמעות, שלפניה – אַין, אך ורק אין, היעדרות. הדיבור בבחינת "קול ראשוני" הפך, איפוא, למין "דבר כשלעצמו" קאנטי (עמ' 18), משהו שאינו בר השגה בכתיבה: "הכתיבה חונקת ואונסת מראש את הדיבור. הכתיבה היא המועקה של הרוח (דרידה מדגיש מילה עברית זו, המודפסת באותיות לטיניות: ruah), שבמבחן הבדידות והאחריות האנושיות; במבחנו של ירמיהו שנכנע להכתבה האלוהית ("קח לך מגילת ספר וכתבת אליה את כל הדברים אשר דברתי אליך", או ברוך המעתיק את המוכתב לירמיהו ראה: ירמיהו ל"ו, ב, ד). זהו הרגע בו עלינו להחליט אם נחרוט את ששמענו. ואם החריטה מצילה או מאבדת את הדיבור" (עמ' 19).

 

קטגוריות
פילוסופיה

אחרון היהודים

אחרון היהודים

 

"אני הסוף של היהדות", כתב דרידה ב-1981 בוידויי מילה. "(סופה) של יהדות מהסוג המסוים", הוסיף ב-1989 (שם), ומאוחר יותר: "אני אחרון היהודים; אינני כי אם הורס את העולם בתואנה של עשיית אמת" (שם, עמ' 178). הערה אחרונה זו מרחיבה את הפרובוקציה האינטלקטואלית של הטענה "אני אחרון היהודים" והיא מציבה בפני הקורא אתגר מיוחד במינו: לראות ב"הרסנות" של דרידה (זו שתואנתה עשיית האמת) פשר לאמירתו  "אני אחרון היהודים". במילים פשוטות יותר (לכאורה, שהרי פשטות ודרידיאניות מוציאות זו את זו), לפנינו משוואה בין זהות יהודית מסוג מסוים לבין דה-קונסטרוקציה (אשר מה היא אם לא "עשיית אמת"?).

            "אני אחרון היהודים" הוא משפט דרידיאני אופייני, שכן ניתן להבינו כדבר והיפוכו: (א) אני היהודי האחרון, כיון שהיהדות באה לקצה ואני אחרון-שרידיה; לפיכך, אולי, אני אף היחיד שמסוגל להצילה. (ב) אני אחרון-היהודים, רוצה לומר – האדם האחרון שניתן לומר עליו שהוא יהודי. כלומר, אני רחוק מרחק רב מיהדות. כיצד יוצאים מסבך שכזה? אין יוצאים. נשארים כפותים, שלא לומר עקודים, במה שדרידה מכנה (באנגלית) "double bind", קשר כפול: ככל שתתיר בו את האחד, תמצא עצמך יותר מסובך בשני. אכן, בראיון בנושאי יהדות(ו) התייחס דרידה לדילמה ואמר: "'אני אחרון היהודים', את זאת ניתן להבין, ואני מבין זאת, במספר אופנים: מצד אחד, 'אני יהודי רע',… אבל גם 'אני בסופה של היהדות', ולפיכך מות היהדות, אך גם הסיכוי האחרון להישרדותה. אני האחרון שמסוגל לומר זאת, האחרים אינם ראויים לומר זאת, הם איבדו את הזכות. משום שכדי לומר 'אני יהודי' יש אולי לומר עד כמה קשה לומר 'אני יהודי'".[1]

            אין ספק, הוא יודע שהוא מקומם באומרו "אני אחרון היהודים" ([היכן מסתיימים הסוגריים?]יש שיאמרו, כי הוא מתמחה בקימומים אינטלקטואליים. ג'פרי בנינגטון אף יזהה "התמחות" זו כ"תשוקתו (של דרידה) לצאת אל מחוץ לפילוסופיה".[2] ואכן, דרידה אף מודה במפורש ש"יש מין היבריס במשפט הזה" (שאלות ביהדות, עמ' 101). אולי רק אדם כישו, הוא מסביר,  רשאי היה לומר מילים שכאלו, באשר "ישו היה אחרון-היהודים" (שם, שם). דרידה אינו מבהיר את כוונתו, אך סביר שעיסוקו המרובה בהגל ובהתפתחותה הדיאלקטית ("הגבהתה" – Aufhebung) של הנצרות מתוך היהדות (גלאס) עשוי להסביר את הטענה, שלא ב"מות היהדות" עסקינן, אלא בהתפתחותה המתמדת של הרוח האנושית. על פי תפיסה זו היהדות היא אידיאה דינמית, ודרידה מציב את הכרתו-זהותו כהתחלה וכסוף של מושגים משתנים, שהשתנותם מתאפשרת רק בזכות הסתירה הפועלת בתוכם ומחוצה להם: הווה אומר, יהדות לאור אחרותה (שלילתה, סופה), הנוצרית, למשל ("ישו היה אחרון היהודים").  התוכן הנשלל והמוצא אל מחוץ למערכת הוא אפוא המבטיח את זהות המערכת. מכאן שאלת היהדות מול התרבות המערבית.

        

קטגוריות
פילוסופיה

שבחי הפילנתרופ

                          שבחי הפילנתרופ

 

בלֶז פסקל, הגיג 402:

"גדולת האדם נעוצה בעצם תאוותו; שהרי יָדע להפיק מתאוותו כלל נפלא והפך אותה לסמל של אהבת הבריות."

אבל, האזינו לפסקל, ארבעים ותשעה הגיגים מאוחר יותר:

"כל בני האדם שונאים זה את זה מטבע ברייתם. כמידת האפשר נעשה שימוש בתאווה כדי שתהא משמשת את טובת הכלל; אולם אין זו אלא העמדת פנים ודמות מזויפת של אהבת הבריות. כי ביסודו של דבר אין זו אלא שנאה."

(תרגום: יוסף אור)

 

ובכן, לא קל למיזנתרופ דוגמת הדובר, הבא בָימים וב-  misos-anthropos– הלא היא השנאה לאדם – לדבר בשבח ה"פיליה-אנתרופוס" – אהבת אנוש. ברם, נסיבות התכנסותנו כאן, קהל נכבד, אינן מותירות ספק בדבר תהילת האידיאה של הפילנתרופיה, מאז שורשיה הקלאסיים ועד צמרתה הלוינאסית…

 

האידיאה של הפילנתרופיה נולדה במאה ה- 6 לפנה"ס במחזהו הטראגי של אייסכילוס, "פרומתאוס הכבול". כאן, לראשונה, הופיע המונח היווני, "פיל-אנתרופוס", בהקשר לאבי "אוהבי האדם" ומי שהעניק לבני-האדם את מתנת האש, אֵם כל תרבות. שהיו אלה יצורים שוכני מערות, יושבי חושך, חסרי שפה, נעדרי כלים – "עיניים לאדם – ולא ראה דבר;/ אוזניים לו, שָמַע – ולא הבין מאום." –  בני אדם בהמיים ופראיים עד תום, שבעבורם גנב הטיטאן את אש הברקים של זאוס ונתנה לאדם:

"כמה אמנויות גיליתי לאדם! […] וָאפקח את עיניהם לראות/ את אש הקודש, את רזיה הלוטים בלהבה […] האמנות כולה/ מפיו של פרומתאוס קיבלוה בני אדם!" (תרגום: שלמה דיקמן)

 

יובהר: הפיל-אנתרופוס הטיטאני, יותר משאהב את בני האדם (שבהמיותם וטמטומם הפּרֵה-היסטוריים ספק רב אם היו ראויים לאהבה), אהב את פוטנציאל התירבות האנושי. שכבר במעשהו, נתינה שקורבן אולטימטיבי בצדה – והלא, משום נתינתו המודעת מראש את עונשה המר, פרומתאוס ייעקד לסלע ועיט ישוב וינָקר בכבֵדו – כבר במעשהו זה הניח פרומתאוס את היסוד לאידיאה של הפילנתרופיה: הפילנתרופיה כמהות הציביליזציה, כתכלית אנושית שברמת ה- arête   וה- paideia – המימוש העצמי שבהתמסרות עד תום להגשמת המצוינות החינוכית והתרבותית.