נוישטיין: מוריד הגשם

                         נוישטיין: מוריד הגשם

 

התערוכה של יהושע נוישטיין במוזיאון ישראל עוברת בדממה, למרות שמדובר במי שתרם יותר מכל אמן אחר בארץ להרחבתו של מדיום הרישום. אני מבקש להפנות את תשומת הלב לעבודה אחת, שנראית בעיני כמרתקת מכל שאר המוצגים בתערוכה: סרט וידיאו צנוע המתעד טפטוף מי ברז לתוך גביע יין הניצב על צלחת בתוך כיור. אט-אט, נמהלים המים ביין עד כי גוברים עליו וכובשים את הגביע עד תום. היין הפך למים. זהו.

 

אנחנו זוכרים את "נס היין" שחולל ישו:

"וביום השלישי הייתה חתונה בקָנה אשר בגליל ואֵם ישוע הייתה שם. […] וישוע ותלמידיו היו גם הם קרואים אל החתונה. ויחסר היין, ותאמר אם ישוע אליו: יין אין להם. […] ותאמר אמו אל המשרתים: ככל אשר יאמר לכם תעשו. והנה שישה כדי אבן ערוכים שם […]. ויאמר אליהם ישוע: מלאו לכם הכדים מים וימלאום עד למעלה. ויאמר: שאבו נא והביאו אל רב המסיבה ויביאו. ויטעם רב המסיבה את המים אשר נהפכו ליין ולא ידע מאין הוא…"  ("הבשורה על פי יוחנן", ב', 9-1)

 

נוישטיין עונה לנס-היין הנוצרי בנס מים "יהודי": גביע יין אדום הופך לגביע מים. את העבודה המבריקה הזו יצר נוישטיין עוד  ב- 2007 לקראת תערוכה שכמעט ואצרתי באתונה שביוון, "ירושלים ואתונה" שמה, בה שמונה ממיטב אמני ישראל (בהם מיכה אולמן, דני קרוון, מיכל רובנר, דורון רבינא ואחרים) אמורים היו להגיב ביצירותיהם לפסלים יווניים קלאסיים שיושאלו מהמוזיאון הלאומי לארכיאולוגיה. בעל המוזיאון הפרטי לאמנות מודרנית, "פריסיראס", חזר בו ברגע האחרון מהכוונה לארח את התערוכה.

 

אתם מבינים: בסרט שלו, נוישטיין ענה לאתונה את תשובת ירושלים:

"מה מים מסוף העולם ועד סופו/ כך תורה מסוף העולם ועד סופו/ מה מים חיים לעולם/ כך תורה חיים לעולם/ מה מים מן השמים/ כך התורה מן השמים/ ומה המים

           מטהרים הגוף/ כך תורה מטהרת הגוף/ ומה המים יורדין טיפין-טיפין ונעשים

 

           נחלים-נחלים/ כך תורה: אדם לומד שתי הלכות היום ושתי למחר עד  

           שנעשה כנחל נובע…" (מדרש שיר השירים רבה, א, יט')

 

נוישטיין ענה לבכחוס, אל היין ושיכרון-החושים, במי ברז –  נון-דיוניסיים, א-מיתיים. הוא ענה למסורת הנוצרית של הדימויים המיתיים-גופניים (לחם, יין) בדימוי חילוני שקוף, פרוזאי. אך, יותר מכל, הוא ענה לדימוי של מוות (יין = דמו של המושיע) בדימוי של חיים ("מים חיים").  וכמובן, שמעל ומעבר לכל התכנים הללו, ניצב האקט הנוישטייני הקבוע של ההסטה, ההתמרה (טרנספורמציה), ההעברה של מצב אחד למצב שני, הטענת החלל בזמן.

 

אבל, למחבר שורות אלו יש עניין בתכנים; ולעיסוקו של נוישטיין במים שורשים עמוקים, שאפשר שמאירים את מי הברז המטפטפים באור טרנסצנדנטי נוסף. אנחנו זוכרים, למשל, את העבודה "מי מָטר", שהוצגה ב- 1968 בבית האמנים בירושלים ואשר גרסה משופרת שלה מוצגת כיום בתערוכת במוזיאון ישראל: צינור מתכת אנכי תלוי מהתקרה, ולכאורה, הוא מטפטף מי גשם לצלוחית מתכת המונחת על הרצפה מתחתיו. ב- 1968 ניסחה העבודה ניסוח מינימליסטי גיאומטרי (הצינור כקו בחלל) את האידיאה של יחסי חוץ-פנים: היצירה שבתוך אולם התצוגה "מתכתבת" עם החלל החוץ-אמנותי ומביאה את החוץ פנימה. נוישטיין ירבה לפתח את העיקרון הזה בעבודותיו הבאות. אך, לא פחות מכן, "מי מָטר" של נוישטיין "שוחחה" עם היובש הירושלמי, עם היעדר הגשמים ועם התרבות המקומית של אגירת מי גשם מגגות. כלומר, העבודה המינימליסטית הזו הייתה, בה בעת, אנתרופולוגית ואפילו טרנסצנדנטית, כיון שהתקשרה לשפיעה שמימית.

 

שנתיים לאחר עבודה זו, יצר נוישטיין ביחד עם ג'רי מרקס וג'ורג'ט בלייה, את פרויקט "נהר ירושלים": לאורך קילומטר וחצי של נחל קדרון היבש התקינו שלושה האמנים עשרות רמקולים זעירים שהשמיעו צלילים מוקלטים של מים מפכים. הייתה זו אחת העבודות הסביבתיות הראשונות בארץ, כמו גם אחת העבודות המושגיות הראשונות (שבראה בהכרת הצופה/מאזין את תודעת הנהר הנעדר). העבודה ניזונה, בין השאר, מדימוי הנהר הירושלמי הבדיוני, שמצא ביטויו בעבר באגדה ובשירה ואפילו במפות הר-הבית מהמאות 19-18, בהן שוצף נחל קדרון מסביב להר. פעם נוספת, נוישטיין נדרש ליובש הירושלמי, ופעם נוספת, מימי ה"נהר" הוטענו בשגב, באשר ערוץ נחל קדרון ממוקם במורדות מקום המקדש. אם כן, מים-חיים שהם גם מים קדושים.

 

האמן היה לקוסם, לשאמאן, מוריד גשם ובורא נהר. אך, ב- 1984, כשיצר נוישטיין את עבודת-המים הבאה שלו, לא עוד בדה מים: היה זה זמן לא רב לאחר שובו של האמן לניו-יורק, לאחר שהייה בת עשרים שנה בישראל, וכמי שסוגר מעגל עם סוגיית המים הירושלמית, חזר אל הגג המקומי: הוא צייר ציור רחב-מידות על נייר, המשלב שרטוט מפה של אסיה והמזרח התיכון, כפי שנקלטים בעדשת לוויין, ומעליו התקין מבנה חלוד ועגול, אשר מוט מתכתי בוקע ממנו. המבנה, שנראה כלוויין המרחף בחלל החיצון, לא היה כי אם מיכל-מים ירושלמי – מהסוג המשמש בירושלים לאגירת מי גשמים על גגות – שנחצה לשניים והוצמד למפה. נוישטיין נטל אפוא אובייקט-מים ירושלמי טיפוסי, "רֶדי-מֵייד" שהוא מושא מקומי ביותר, ושיגרו לחלל החיצון, תוך שהפך אותו ל"עין" פנאופטיקונית המשקיפה על ישראל והאזור כולו, מעין לוויין ריגול המטעין את הציור ואת האזור במתיחות הביטחונית המאפיינת אותו. היה זה מבט "אלוהי" המסמן התמָרה של המקומי לאוניברסאלי, תוך שמבצע אקט של דה-טריטוריאליזציה, דהיינו – פרישה מן המרכז ומן הטריטוריה, בחירה במצב של תנועה, שלא לומר "נדודים", ואפילו – נדודיו של "יהודי נודד", המשקיף ל ישראל וירושלים מרחוק.

 

בעבודתו זו מ- 1984 נוישטיין נפרד מירושלים עם מיכל לאגירת מים, אבל מיכל ריק וחצוי. אם את בואו לירושלים ציין בעבודה המייחלת למים משמים ("מי מָטר"), הרי שאת פרידתו מירושלים הוא ציין בעבודה המשגרת לשמים (שם-מים) את מיכל האגירה בתקווה להתמלאותו במים. כמו היו עבודותיו הירושלמיות הנדונות של נוישטיין בבחינת תפילה להורדת גשם בעיר השחונה. האמן, בוגר ישיבה, יודע היטב כי, בחורף, החל בשמיני עצרת ועד ראשון של פסח, אומרים בתפילת העמידה בברכת "גבורות": "משיב הרוח ומוריד הגשם." יצוין עוד, שהטעם להזכרת "מוריד הגשם" בברכת מחייה המתים, הוא שתחיית המתים והגשמים נותנים חיים לעולם.

 

נחזור לסרט "נס המים" בתערוכת נוישטיין הנוכחית במוזיאון ישראל: הברז מטפטף מים לגביע יין הניצב בכיור. מישהו לא סגר היטב את הברז והוא מועל בצו חסכון המים במציאות השחונה. גביע היין ניצב בכיור, אולי לקראת ניקוי הגביע, אולי בסיומה של מסיבה כלשהי, בה מישהו לא לגם את היין מהגביע. ואולי הגביע האחד מסמן בדידותו של לוגם אחד שלא לגם, משום מה. כך או אחרת, המיאון ליין הוא המיאון לחגיגה (לחתונה? לנוישטיין יש מיצב וידיאו העוסק בחתונה שבוטלה), כשם שהוא המיאון למיתוס המוות הנוצרי. הדינאמיות של המים הנובעים מהברז והדוחים בהדרגה את היין אומרת חיים של התחדשות מתמדת, תשובה לעיקרון ההתחדשות המינית שאבחן ניטשה בדיוניסיות (דיוניסוס – אל היין).  

 

את קלקול חגיגת היין ביטא נוישטיין עוד ב- 1996 כאשר יצר סדרת שלושה אקוורלים, תחת הכותרת הקלאסית, "ואניטס" ("הבל הבלים"): באחד מאלה, כוס מלאה עד תום בנוזל עם צבע יין הוסתה ממקומה על הנייר הלבן, כך שמעט מהנוזל נשפך והותיר את עקבות תנועתה של הכוס ממקום אחד למשנהו. עבודות דומות לא-במעט ייצור מיכה אולמן עם כוסות על שולחנות חול. סדרת "ואניטס" זו של נוישטיין חזרה על המהלך של הכוס המוזזת והנוטפת גם עם "מי לימון" וגם עם "חמיצת סלק". ניתן לראות ב"לימונדה" משקה ים-תיכוני/ישראלי, וב"בורשט" משקה מזרח-אירופאי. דהיינו, שניים מתוך שלושה האקוורלים בחרו בנוזלים המסמנים פרקים מרכזיים בביוגרפיה של האמן, יליד דנציג שגדל בניו-יורק והגיע לישראל ב- 1964 בטרם שב לארה"ב. בכל הקשור לכוס היין, דומה שנוישטיין התחיל אז בדו-שיח שלו היהודי-נוצרי (והרי מושג ה"ואניטס" הוא מושג דתי/מוסרי נוצרי), גם אם מילוי הכוס עד תומה עשוי להעלות על דעתנו את "כוס אליהו" בליל-הסדר. אבל, גם "הסעודה האחרונה", יש אומרים, נערכה בליל פסח ובה בישר ישו לתלמידיו את המשוואה של היין ודמו. את התשובה ליין-דם עונה נוישטיין ב- 2007 ב"נס המים" שלו, שם בכיור שבמטבח.

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: